שאלה: האם מותר להלוות כסף לחבירו בלי עדים?
תשובה: ראוי להימנע מהלוואה בלא עדים או ראיה. אפשר להסתפק בכתיבה על פתק (שהלווה יכתוב שהוא חייב למלווה וימסור לו) או אפילו שליחת הודעת טקסט. במקום שאין אפשרות אחרת יש מקום להישען על דברי הפוסקים המקילים, במיוחד אם מדובר על הלוואה ארעית עם סכום קטן. יש הסוברים שבין בני אדם נאמנים מספיק שהלווה יעשה תזכורת לעצמו.
תשובה בהרחבה:
כתוב בגמרא בסוף פרק הרבית (ב"מ עה:) שמי שמלווה את חבירו בלא עדים עובר על איסור לפני עיוור לא תתן מכשול. מדברים אלו משמע שיש איסור להלוות לחבר שלו בלי עדים, וכן נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ ע, א). יש לעיין מהו טעם הדין והאם ישנם מצבים בהם יהיה מותר להלוות בלא עדים.
דין לפני עיוור בדרך כלל קיים כאשר ישנה סבירות גבוהה שאדם יעבור עבירה בעקבות מעשה שאדם עושה. לפי דעת החפץ חיים[1] האיסור קיים רק במקרה של קרוב לוודאי. צריך להבין אם כן מה הלפני עיוור הקיים בסוגיה שלנו, שהרי רוב האנשים דרכם להחזיר הלוואה אפילו שהיא נעשתה בלא עדים[2]. ישנם שני פירושים עיקריים לסוגיה ועל פיה אפשר ליישב קושיה זו.
רש"י כותב שהבעיה היא שתעלה בליבו של האדם מחשבה לכפור בהלוואה. כנראה שמחשבת כפירה היא דבר שכיח ולכן שייך כאן לפני עיוור. יש להעיר שדברי רש"י מחודשים, שכן לא מצינו בשום מקום חיוב על עצם המחשבה לא להחזיר חוב. אם כוונת רש"י לפגם המוסרי שיש במחשבה כזו – יש כאן חידוש בדברי רש"י שיש איסור לפני עיוור על התנהגות מוסרית לא ראויה, וכן דעת הראי"ה קוק זצ"ל (מוסר אביך ג, ה). לפי ביאור הלחם משנה (מלוה ולוה ב, ז) כוונת הגמ' היא שהאדם ישכח מן ההלוואה ויאמר שאינו יודע אם לווה, והדין במקרה כזה הוא שפטור מלשלם. שכחה היא בוודאי דבר שכיח ולכן מובן שיש כאן חשש לפני עיוור. ביאורו של הלחם משנה אינו נכנס יפה בדברי רש"י, אך כן דעת עוד אחרונים כגון הלבוש התומים והנתיבות.
הלחם משנה מכריח את פירושו מכוח הקושיה שהלווה יכול להיפטר גם אם יש עדים על ידי כך שיטען פרעתי (טענת פרעתי מועילה נגד עדים משא"כ כפירה גמורה). אפשר להסביר את דעת רש"י על ידי הסברא שטענת פרעתי במקום שיש נגדו ראיה על ההלוואה היא העזה וחוצפה גדולה יותר מאשר כפירה גמורה במקום שאין נגדו שום ראיה. ולכן מותר להלוות בעדים או בכל אופן בו האדם לא נאמן לומר שלא לווה כלל[3]. לאור הבנה זו מובן מה שכתבו הפוסקים[4] שאפשר להלוות על ידי כתב ידו, כיוון שיש בכך ראיה שלווה למרות שנאמן לטעון פרעתי. כיום אפשר בקלות לקיים מצב של כתב ידו באופן הבא: הלווה יכתוב על פתק שהוא חייב למלווה וימסור את הפתק למלווה.
מנהג העולם הוא להלוות גם בלא עדים, ונאמרו בכך שלוש תירוצים, אך בכולם יש קושי. תירוץ אחד הוא לפי דעת הריטב"א (מגילה כח.) בביאור דברי הגמ', הסובר שאין זה איסור גמור אלא מידת חסידות[5]. אך פשט הראשונים והשו"ע אינו מורה כן. תירוץ שני מופיע בשו"ת פרי יצחק (א, מח) הסובר שאין בעיה כיום כיוון שיש שבועת היסת, ואנו לא חוששים שאדם יכפור וישבע לשווא. הפרי יצחק מסיים בכך שאין להקל כנגד פסק השו"ע שלא הזכיר קולא זו. שהרי השו"ע פסק שאין לעשות זאת לאחר שכבר נתקנה שבועת היסת[6].תירוץ שלישי מופיע בערוך השולחן. ערוך השולחן (ע, א) כותב שלמעשה מנהג העולם להלוות בלי עדים כיוון שבהלוואה בין בני אדם הנאמנים זה לזה אין חשש שיכפור[7]. אך יש להעיר שלפי הסוברים שהחשש הוא שישכח, נראה שחשש זה קיים גם באדם נאמן[8]. לפי הערה זו, יש לומר שאם הלווה עשה לעצמו תזכורת הדבר מותר כיוון שאין כל כך חשש שישכח. וכן אם ההלוואה נעשתה בהעברה בנקאית שיש לה רישום אזי פחות שייך חשש השכחה, ואולי גם באופן זה יש להקל בין בני אדם נאמנים.
למעשה נראה שהפתרון הטוב ביותר הוא להשתמש בשליחות הודעת טקסט שיש לה כידוע תוקף משפטי לפי חוקי המדינה ואין היא גרועה מעדים שגם בהם אפשר לטעון פרעתי. בלי פתרון זה בוודאי שלכתחילה מן הראוי לא לזוז מפסיקת השו"ע והראשונים למרות תירוצי האחרונים על מנהג העולם[9].
[1] כלל ט באר מים חיים סק"א בהערה. מדוע היה על חז"ל לתקן איסור אבק רכילות במקרה שגורם לאחר לדבר לשון הרע ואין זה כלול כבר בדין "לפני עיוור". החפץ חיים מסיק שאבק רכילות זה כאשר בכל מקרה חברו כבר ידבר לשון הרע ואין בזה לפני עיוור. יתכן אולי להציע שאבק רכילות וגם איסור לפני עיוור בסוגיה שלנו הם הרחבה של לפני עיוור גם למקום בו הדבר אינו קרוב לוודאי. אך מדברי האחרונים לא משמע כך, שדימו סוגייה זו לשאר המקרים של לפני עיוור. עוד יש להעיר שמדברי החפץ חיים רואים שאיסור לפני עיוור קיים גם במקרה שחברו לא עבר בסוף על האיסור (ולכן לא תירץ שעל זה התחדש איסור אבק רכילות). כך דעת היד מלאכי (כלל ל אות שסז). אך לפי החזו"א (יו"ד סב כה, וכן כתב בשו"ת פני יהושע חו"מ ט) אין איסור לפני עיוור אם חברו לא עבר בסוף את האיסור. לפי דברי החזו"א אפשר אולי לומר שגם במקרה של הלוואה אם בסוף חברו לא כפר לא יהיה בזה לפני עיוור.
[2] עיין עבודה זרה טו: רש"י ד"ה ומנא שכתב שבלפני עיוור תולים לקולא (ע"פ המשנה בשביעית ה, ו). ורבים סוברים כך, עיין שדי חמד מערכת ו כלל כו אות י.
[3] וכך יש להסביר בשיטת הב"ח והפרישה שמשמע מדבריהם שהחשש הוא שיכפור במזיד, ולא בשוגג כדברי הלח"מ. וכן עולה מדברי המנחת חינוך רלב סק"ג שאין לפני עיוור כאשר החוטא שוגג. ועיין במאירי שכתב שאכן יש צורך בעדים שאי אפשר לכפור בהם, אך מדברי הפוסקים לא משמע כך. יש להדגיש שבגמ' יש טעם נוסף שבוודאי שייך בשוגג, והוא שאין להלוות בלי עדים משום שגורם לעצמו קללה. כלומר, אנשים יקללוהו כי יחשבו שתובע מי שאינו חייב לאחר שהלווה יכפור מתוך שכחה. גם טעם הוזכר בשו"ע ובפוסקים.
[4] ש"ך סק"ב אהבת חסד א, א, ח ועוד ולא כמהרשד"ם חו"מ כג.
[5] וכן דעת הדברי מלכיאל ד, קלו. אך צ"ע שהרי דברי הראשונים והפוסקים לא משמע כך. וע"ע שו"ת תורה לשמה (קג, שפג) לעוד דוגמאות שהלשון "אסור" אינו איסור גמור, וכך דעתו גם פה. וכן דעת החיד"א יעיר אוזן (מערכת האלף אות קג). וע"ע מהרש"ם ד, סב.
[6] להורות נתן א, סה.
[7] וכן דעת הפלפולא חריפתא פ"ה אות פ.
[8] ציץ אליעזר ז, מז. בגמ' מסופר שרבינא לא רצה להלוות לרב אשי בלי עדים וטען שבת"ח שלווה יש יותר חשש שישכח כי טרוד בתלמודו. המהרשד"ם (שם) כותב שאין להסיק מכך להלכה, כיוון שהדברים נאמרו כפיוס בעלמא. בכל אופן יש כאן מקור לחשש של שכחה ולכן יש להבין את כוונתו של ערוך השולחן להקל בבני אדם נאמנים.
[9] יבי"א ז חו"מ ז. וע"ע פתחי חושן א, ו הערה כ. נזכיר עוד שני סברות להקל: א. בערך ש"י (ע, א) הוכיח מדברי הגמ' שכל האיסור הוא רק בהלוואות קבועות ולא במקרה ארעי. אך הוא עצמו מעיר שזה לא מסתדר עם לשון השו"ע. ב. יש המקילים בסכומים קטנים שאדם רגיל למחול אם לא מחזירים לו (קצור שולחן ערוך של הרב אליהו, סימן קעט הערה ב, וכן שמעתי בשם הגריש"א). ויש שכתבו להקל רק אם יאמר לו במפורש שימחל אם ישכח (פלא יועץ ערך הלוואה).
