‏ברכת האילנות

‏ברכת האילנות
הרב דניאל בן אליהו

ברכת האילנות

על אף שברכת האילנות נאמרת רק פעם אחת בשנה, מצאנו בה פרטי הלכות רבים אי”ה נשתדל לעמוד על מרביתם על ידי עיון ובירור של שורשי ההלכות ובשימת לב על מהותה של ברכה זו.

הנה מקור ברכה זו הוא בגמרא ברכות (מג,ב):

אמר רב ששת: הני סיגלי מברכין עלייהו בורא עשבי בשמים. אמר מר זוטרא: האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות.

אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח – שנאמר: בכל הנשמה תהלל יה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו – הוי אומר זה הריח.

בדברינו נשתדל להתרכז סביב כמה בעיות שעולות מסוגיא זו:

ראשית יש לעיין במיקום הלכה זו, הגמ’ הביאה את המימרא הזו בין שתי מימרות העוסקות בברכות הריח[1], ומשמע שיש קשר ביניהן. עוד יש להעיר שמלשון הגמרא מבואר שהברכה נאמרת דווקא על אילנות, ומדוע אין מברכים גם על פרחי בר? גם צ”ע מדוע צריך לברכה דווקא פרחים? (במהלך הדברים נדון האם כל מה שהוזכר בגמרא הוא בדווקא, או ש”דיברו חכמים בהווה”)

ובנוסח הברכה ג”כ יש להעיר: א. מה נשתנתה ברכה זו שמוזכרת בה הנאת האדם? ב. מה הם ה”בריות טובות” שמוזכרות בברכה?

עוד צ”ע מה בין סוגיא זו לסוגיא ברכות (נח,ב): הגמרא ברכות (נח,ב) הביאה ברכה דומה שנאמרת גם היא על אילנות יפים- “ראה בריות טובות ואילנות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו”, וצ”ע מאי בינייהו.[2]

והנה ראשית כל דברינו ננסה ללמוד על גדרה של  ברכת האילנות האם היא (1) ברכת נהנין (2) ברכת  הודאה[3] או (3) מברכות השבח[4]:

ז”ל הריטב”א (ד”ה האי) והרא”ה (ד”ה א”ר יהודה)- שם

“וקבעו ברכה זו לפי שהוא עניין שבא מזמן לזמן, והוא עניין מחודש שאדם מברך על עצים שהפריחן הקב”ה”

מדברי הרא”ה הריטב”א נראה שברכה זו עניינה ברכת השבח שכן לא נזכרה בדבריהם קבלת טובה ע”י המברך שנאמר שזו ברכת ההודאה, וגם לא נראה שזו ברכת הנהנין לאור הלשון הסתמית “לפי שהוא עניין שבא מזמן לשמן”. אמנם עצם פירוש הריטב”א והרא”ה אינו ברור כל הצורך, וביחוד יש לדקדק מה הוסיפו באומרם “והוא עניין מחודש” (אותו ביארו באומרם “עצים שהפריחם וכו’ “) על מה שאמרו קודם לכן “שהוא עניין הבא מזמן לזמן” שלכאורה אלו בדיוק אותם דברים ואין בהם תוספת. ונראה שכוונתם להוסיף שהברכה היא על “החייאת” הטבע שעד כה נראה כ”מת” וזה ניכר בעיקר באילנות הערומים בדממתם עד לפריחה, (בניגוד  לפרחי בר שלא היו קיימים עד עתה, וניכר בהם דבר חדש מעין “לידה” אך לא “תחיית המתים”) וזה הכוונה “עניין מחודש” שחידשו אותו ולא “עניין חדש” שלא היה קודל”כ. ועפי”ז יתיישב מדוע באמת אין מברכים על פרחי הבר.     

ענין ה”חידוש” מופיע גם במהרי”ל (שו”ת קמג):

[שאלה]… ואם שכח לברך באכילת פרי חדש שהחיינו, אם יש לברך פעם שנית כשאוכלו…[תשובה] … נ”ל [לדמותו] למאן דנפק ביומי ניסן וחזי אילנא כו’ דאי לא בירך בזימנא קמא מברך בתר הכי כל זמן שלא גדלו הפירות[5] וטעמא משום כך דאותה שמחה עדיין קיימא, ה”ה ל”ש[6].

המהרי”ל משווה ברכה זו לברכת שהחיינו על דבר חדש ומדבר על ה”שמחה”, אם נשווה את דבריו לדברי הרא”ה והריטב”א, נראה שנעמוד על שני הבדלים- המהרי”ל דיבר על דבר חדש ממש ואילו הריטב”א על ההתחדשות כתופעה, נראה שיש לזה השלכה נוספת בהגדרת הברכה- לרא”ה ברכה זו היא ברכת שבח, (בדומה לברכת מעשה בראשית או כוחו וגבורותו) ואילו למהרי”ל גידרה הוא הודאה, הודאה על שמחה. אם-כן לפנינו כבר ב’ שיטות.

על-פי שתי דרכים אלו היה מקום ליישב דקדוק העולה מלשון הטור השו”ע– “ואם אֵחר לברך עד שגדלו הפירות לא יברך עוד”, ומשמע שגם אחר נשירת הפרח יכול לברך כל זמן שלא גדלו הפירות, יכול לברך וקצ”ע שעל מה יברך, והרי אין פרחים! ועל-כרחנו לומר שלמדו הטור והשו”ע  שמברך גם על העלים הירוקים שמלבלבים, ואע”פ שאין בהם יופי מיוחד, מ”מ הם מראים על התחדשות הטבע, ועל כן מברכים. (וכשבאו הפירות אין לברך- הפרי הוא מטרתו של העץ ושאר חלקי העץ נועדו כדי לגדל אותו על כן הם מורים על התחדשות- תהליך, והפרי הוא כבר השיא התוצאה.) אכן יש לדחות דקדוק זה וכמו שיתבאר לקמיה.   

דרך שלישית יש ללמוד מהראבי”ה (סי’ קכ) ז”ל

אמר מר זוטרא האי מאן דמורח באתרוגא או בחבושא אומר ברוך שנתן ריח טוב בפירות: א”ר יהודא האי מאן דנפיק ביומי דניסן וחזי אילנא דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ונאות ואילנות טובות כדי ליהנות מהם בני אדם. ויש מי שאמר דרק בפעם ראשון מברך כן, ואין נראה לי.

לדעת הראבי”ה יש לברך בכל פעם ופעם מחדש, דברים אלו יוסברו היטב אם נאמר שזו ברכת הנהנין, ואם-כן בכל פעם שנהנה יברך. (הגר”ד דבליצקי (הערה צ”ז) מעיר שם כי הגר”י אריאלי בעיניים למשפט ביאר כונת הראבי”ה משלושים לשלושים יום ככל ברכות הראיה, אולם לענ”ד אין לתנאי זה זכר בדברי הראבי”ה).  משא”כ אם זו ברכת השבח הרי כבר שיבח על דבר זה בדיוק ואפילו על עץ זה וכן גם להבנה שזו ברכת הודאה מעין שהחיינו.

והנה הרמב”ם ברכות (י,יג) כורך ברכה זו עם הברכה על בריות נאות:

הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות מברך שככה לו בעולמו, היוצא לשדות  או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה יי’ אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם.

נראה בעליל שגם ברכה זו עניינה ברכת שבח על יופי הבריאה (ובשונה מהבנתנו בדעת הרא”ה שלמד גם הוא  כי היא ברכת שבח אך על “התחדשות” הבריאה) עפי”ז נבין פרט  נוסף בהלכה זו:  בדברי הרמב”ם יש דגש נוסף “היוצא לשדות  או לגנות”, הרמב”ם למד זאת מדברי הגמרא “האי מאן דנפיק”, ומהר”י חאגיז (בהלכות קטנות) למד מלשון הרמב”ם שאין לברך על אילן אחד. ונראה שלמש”כ, שברכה זו עניינה לשבח את הקב”ה על יפי הבריאה, מבואר היטב מדוע אין לברך ברכה זו סתם בעיר אלא במקומות המתוקנים למנוחת הנפש והתבוננות ביפי הבריאה, שם יופי זה מורגש ביתר שאת.

שינוי מסויים מלשון הרמב”ם בהצגת ה”אילנות עליהם מברכים” יש בטור (סימן רכו)

היוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח אומר בא”י אמ”ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם ואם איחר לברך עד אחר שגדלו פירות לא יברך עוד:

ואחריו בשו”ע (שם)

היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא”י אמ”ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם; ואינו מברך אלא פעם אחת בכל שנה ושנה, ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד.

בשונה מהרמב”ם שדיבר על “אילנות פורחים” הטור עוסק ב”אילנות שמוציאים פרח” וראוי לעמוד על טיבו של שינוי לשון זה. נראה שלהבנת הטור, הברכה היא בעת תחילת יציאת הפרחים ולא בעת הפריחה עצמה, טעמו של דבר יובן עפ”י מש”כ לעיל בדעת הריטב”א והרא”ה- הברכה היא על ההתחדשות- הקימה לתחייה וזה ניכר דווקא בעת תחילת הפריחה לאחריה זה נראה כמצב נתון ולא כשינוי של מצב קודם.  אך לרמב”ם הברכה היא על יופי הבריאה וא”כ יתכן שדווקא כשהפריחה היא בעיצומה יש יותר יופי של הבריאה[7].

יש בזה כדי לפתור קושי נוסף בלשון הטור שסיים “ואם איחר לברך עד אחר שגדלו פירות לא יברך עוד” והלשון איחר אינו ברור כל הצורך מה איחור יש בזה, וכי זו מצווה חיובית שנאמר בה “זריזין מקדימין” עד שמי שלא בירך יקרא מאחר? אך למש”כ שברכה זו היא על התחדשות הבריאה שניכרת ביותר בתחילת הפריחה וכמה שיותר סמוך לה, מובן היטב הלשון מאחר, שכן ככל שחולף הזמן יש פחות היכר לתופעה זו שעליה אנו מברכים[8].

חיזוק להבנה זו בדברי השו”ע והטור יש ללמוד מדקדוק לשון הגר”א (שם):

שמוציאין פרח. היינו דמלבלבי שאמרו שם (בברכות מג,ב)  כמו שכתוב “הנה פרח מטה אהרן ויצץ” ומתרגמינן “ואפיק לבלבין כו’:”.

והנה זה לשון הפסוק שם (יז,כג) “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים:”

ובתרגום אונקלוס: וַהֲוָה בְּיוֹמָא דְבַתְרוֹהִי וְעַאל משֶׁה לְמַשְׁכְּנָא דְסַהֲדוּתָא וְהָא נְעָא חוּטְרָא דְאַהֲרֹן לְבֵית לְוֵי וְאַפֵּק לַבְלְבִין וְאָנֵץ נֵץ וְכָפֵית שִׁיגְדִין:

אונקלוס מתרגם את “ויוצא פרח”- ל”ואפיק לבלבין” ומעתה צ”ע מדוע הוסיף הגר”א גם את המילה “ויצץ” שבפסוק? נראה שכוונת הגר”א להוכיח ש”לבלוב” היא תחילת הפריחה ויש שלבים אחריה בפריחה עצמה- ההנצה. ושזוהי גופא כוונת הטור באומרו “מוציאין פרח” וכלשון הכתוב “ויוצא פרח”.

לשון זו של הוצאת פרח מופיעה גם ברש”י שיר השירים (ב,יב) ובהקשר דומה[9]:

הנצנים נראו בארץ – קרבו ימי החמה שהאילנות מוציאין פרחים והולכי דרכים מתענגים לראותם: עת הזמיר הגיע – שהעופות נותנין זמר וקול ערב להולכי דרכים: וקול התור – כמשמעו תורים ובני יונה דרך העופות להיות משוררים ומצפצפים בימי ניסן:

אך בדברי רש”י שנראים כמכוונים לברכה זו, יש  עוד דגשים המצריכים שימת לב. הדגש הראשון ברש”י הא על ה”עונג” לראות, מהדגשה זו קצת משמע שהברכה היא ברכת הנהנין דגש נוסף הוא שההנאה היא מה”ראייה” בעוד שהקשר המימרא בגמרא הזכיר דווקא את ה”ריח”.

הדגש על ה”ריח” מוזכר בספר הפרנס (סימן שצו בשם מהר”ם מרוטנבורג)

האי מאן דנפיק ביומי ניסן פעם ראשונה בשנה וחזי אילני דמלבלבי שמוציאין ריח טוב מברך בא”י אמ”ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות נאות להתנאות מהם וכשכבר גדלו הפירות חותם בריות טובות ואילנות טובות.

ולדבריו נראה שזו ברכת הנהנין ועל-כן לשיטתו אפשר גם לברך לאחר הוצאת הפרי משום שהנאת הריח במקומה עומדת (משא”כ ההנאה מראיית הפרחים כהבנת המהרי”ל, שבעת שכבר מתחילים הפירות להופיע מראה הפרחים אינו כבתחילה). ולדבריו מובן הלשון “ובריות טובות” שבברכה שלכאורה אינם שייכים ליופי האילנות.

יתכן שהמהר”ם ב”ב שאב את דבריו מהמשך לשון שיר השירים שם: הַתְּאֵנָה֙ חָנְטָ֣ה פַגֶּ֔יהָ וְהַגְּפָנִ֥ים ׀ סְמָדַ֖ר נָ֣תְנוּ רֵ֑יחַ” על- פי הטעמים ה”נתנו ריח” קאי רק על הגפנים ולא על התאנה, שאל”כ גם ה”סמדר” היה צריך להיות מוטעם בזקף קטון ולאחר מכן נתנו בטרחא\ טיפחא. אולם יש לפרש ש”הנתנו ריח” קאי על הגפנים והתאנה, ו”סמדר” הוא תופעה המתחוללת בגפנים. עפי”ז יש לומר שכל זה הוא מכוונת הברכה.

ויש לברר את פירוש המילים “פגיה” ו”סמדר”: רש”י פירש- “הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ. כְּמַשְׁמָעוֹ: וְהַגְּפָנִים סְמָדַר. כְּשֶׁנּוֹפֵל הַפֶּרַח וְהָעֲנָבִים מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה וְנִכָּרִים כָּל עֲנָבָה לְעַצְמָהּ, קְרוּיָה סְמָדַר”.

להבנת רש”י בין פגים ובין סמדר הם הפירות בתחילת גידולם. אולם ב”דעת מקרא” ביארו שהם מתארים את התיפרחת של שני עצים אלו. ומלבד ראיות לשוניות עפ”י הקְבלה לשפות עתיקות הביאו גם ראיה מהתרגום לישעיהו (יח,ה) שמתרגם ניצה- סמדר. עכ”פ יתכן שזהו מקורו של מהר”ם ב”ב שיש לברך גם בעת שהופיעו פירות.

פרטי ההלכות

עד כה עסקנו ביסודותיה של ברכה זו, מתוך דברים אלה ניגש לעמוד על השתלשלות פרטותיה: הנה פירוט הגמרא בתנאי ברכה זו מועט הוא, ורובם של פרטי ההלכות הנוהגות בימינו מקורם בדברי חד מתקיפי קדמאי המהר”י חאגיז בשו”ת הלכות קטנות (ח”ב סי’ כח) וז”ל (המספור אינו במקור) :

שאלה הא דא”ר יהודה דנפיק ביומי דניסן וחזי אילני דקא מלבלבי אומר ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וכו’ (ברכות מ”ג:) אי הוי פרח או ציץ:

תשובה: (1) בפי’ השו”ע הוכחתי דבכלל לבלוב הוי הפרחים דהיינו השושנים וגם הניצנים שהם כמו לולבי גפנים[10] .(2) ושם מוכח דאין לברך אלא על אילני מאכל. (3) ומאמרו יוצא בימי ניסן משמע דעל פרחי השקדים שממהרים הרבה קודם ניסן אין לברך. (4) גם אין לברך אלא על ריבוי אילנות ודייק שם מדברי הרמב”ם (פ”י דברכות הי”ג) היוצא לשדות ולגנות. (5) עוד דייק שם דמשגדלו הפירות אין מקום לברכה זו.

ננסה לעמוד על המקורות להכרעותיו אחת לאחת ולפלפל בהן עד כמה שידינו הדלה משגת:

ראשית כל דבריו ענה המהר”י חאגיז לעצם שאלת השואל והשיב שלא רק פרחים נכללים בזה, אלא גם עלים חדשים כעלה הלולב, מקורו ככל הנראה הוא לשון הרמב”ם “אילנות פורחות וניצנים עולים” והיינו שיש שני דברים שמברכים עליהם האחד אילנות פורחים והשני ניצנים עולים[11].

אולם היה מקום לדחות שכוונת הרמב”ם ב”ניצנים” היא ל”פרחי בר” וא”כ יש שני תנאים לברכה זו ולא שתי סיבות לברכה זו.

עפי”ז יוסבר לאן “נעלמו” פרחי הבר מברכה זו, קושי שעולה ביחוד לאור שיטת הרמב”ם (כפי שהוסברה לעיל) שהברכה היא על יפי הבריאה, ולפי”ז באמת יש צורך גם בראיית פרחי הבר. חיזוק להבנה זו יש להביא מלשון הכתוב בשיר השירים “הניצנים נראו בארץ” שכפי שכבר הראנו יש לו שייכות לברכה זו, ועכ”פ מהסיומת “בארץ” נראה שניצנים אלו הם פרחי בר הגדלים מן הקרקע, שאל”כ מאי בארץ?.

והנה עפ”י מש”כ לעיל יש לפרש שמקור ההלק”ט הוא לשון השו”ע עצמו: השו”ע כתב שאפשר לברך כל זמן שאין פירות, ומשמע שאף שנשרו הפרחים יכול לברך, ולכאו’ צ”ע דאם אין פרחים על מה יברך? ועל כרחנו לומר שאמנם אין פרחים אך יש עלים שנתחדשו ועליה מברך. אכן נראה לדחות דכוונת השו”ע הוא לזמן שיש כבר התחלה פירות בעץ אך יש גם פרחים בענפים אחרים. (משך הזמן מנשירת הפרחים להופעת הפרי הוא ימים בודדים).[12]

ההלכה השניה שהעלה מהר”י חגיז בתשובתו היא שאין לברך אלא על עצי פרי, יתכן שמקורו הוא מלשון הטור והשו”ע “ואם איחר לברך עד אחר שגדלו הפירות, לא יברך עוד” מזה למד המהר”י חאגיז שאין לברך אלא על עצי פרי שאל”כ אין מובן להגבלתו של הטור, שכן היה לטור לציין על גבול שקיים בכל העצים, שכן אם מברכים גם על עצי סרק כיצד נדע מתי להפסיק לברך עליהם?

לכאורה הדבר תלוי בשינוי נוסח הברכה שברמב”ם טור והשו”ע מהנוסח שבש”ס לפנינו, לפנינו נוסח הברכה הוא “להתנאות בהם בני אדם” ואילו הנוסח בפוסקים הנ”ל הוא ליהנות בהם בני אדם. אם הנוסח הוא ליהנות מסתבר שרק על עצי פרי יברכו כיוון שיש לאדם הנאה באכילת פירותיהם אך לנוסח הגמרא “להתנאות” ברור הדבר שהכוונה היא מהמראה הנאה של העץ[13], וא”כ אין כל חילוק בין עץ פרי לעץ סרק. אולם אעפ”י שהרמב”ם גרס “ליהנות” אין בכך כדי להוכיח שמיירי רק בעץ פרי, דזה אינו ומשום שכוונת הרמב”ם להנאה מיופיה של הבריאה כפי שהעלנו מההקשר בו נאמרה ההלכה ברמב”ם- ברכות על  אדם נאה ואילן נאה. רק שנותר להבין מדוע נשתנתה ברכת האילנות מברכת שככה לו בעולמו שם לא מוזכרת הנאת האדם.

והנה נראה שהבנתו של ההלק”ט נשענת על מה שהקדים קודל”כ שאפשר לברך גם על עלים חדשים, ונפרש שיחתנו: לכאורה היה מקום לדחות שכוונת הטור היא שיציאת פרי אינה הגבלת זמן בפרחים “עד מתי” אפשר לברך על “הפרחים” אלא הגבלת זמן באילן עד מתי אפשר לברך על האילן– שאפשר לברך על פרחי האילן ולא על פירות האילן. (ולא כפי שהתיר לברך המהר”ם ב”ב רבו של אביו של הטור על פירות ג”כ), אולם מאחר שהוא הסביר שגם עלים חדשים הם בכלל זה א”כ בניגוד לפרחים שהופכים לפירות העלים הללו יכולים להתקיים גם בעת קיום הפירות וא”כ מדוע לא יוכל לברך על העלים הללו גם בעת שיש פירות? ומזה הכריח שאין לברך אלא על עצי פרי (כלומר אנו ניסינו להסביר שכוונת התנאי באה למעט ברכה על הפירות עצמם אך נאמרה באופן של הגבלת זמן עד שיופיעו הפירות, כיוון שאח”כ כבר אין פרחים וממילא נתקיים התנאי)[14] אולם למש”כ בדחיית היסוד הראשון ממילא יש לפקפק גם ביסוד האחרון.

עכ”פ בטעמו של הדבר מדוע מברכך דווקא על עצי פרי כתב הערוה”ש (רכו,א)

היוצא בימי ניסן ורואה אילנות שמוציאין פרח אומר ברוך אתה ה’ וכו’ כלומר שנותן שבח והודאה להשי”ת שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרחיות לחיי האדם כמו פרי אילנות ולכן אין מברכים ברכה זו על זרעים וירקות דאלו הם כהכרחיות ולא כן הפירות ומברך בשעת הפריחה דאז ניכר שיוציאו פירות ובמדינתנו אינו בניסן אלא באייר או תחילת סיוון ואז אנו מברכין ואין ברכה זו אלא פעם אחת בשנה אפילו רואה אילנות אחרות דברכה זו היא ברכה של הודאה כלליות על חסדו וטובו יתברך והנזהר בברכה זו עליו נאמר [בראשית כז, כז] ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ד’ :

אך דבריו של הערוה”ש אינם מובנים לי כל הצורך, שכן אם הברכה היא על הפירות, מדוע באמת נברך על מה שמגלה על גדילתם ולא עליהם עצמם? (ושמא על הפירות עצמם יש ברכות לעצמן כברכת הנותן ריח טוב וברכת בורא פרי העץ באכילתם).

והרב אייל שמאי אמר לבאר באופן אחר והוא שלכל ברכה מברכות הראיה (שברכות שבח הן) יש צורך בהתפעלות, שברכה זו לא תהיה מן השפה ולחוץ, ומעתה ייסד עפי”ד הכוזרי (מאמר שלישי סוף פיסקא א’ (ע”מ ס”ו מהד’ הגר”י שילת) ש”אלה הדברים המחדשים, יש בהם ערבות ימים מעטים בעוד שהם חדשים, וכל אשר ישנו (מלשון שני) על הלשון לא תפעל מהם הנפש, ולא תמצא בהם התרגשות והמיה”[15]. שעיקר השמחה וההתפעלות היא בהתחדשותו של הדבר, ועל כן יש לברך דווקא בעת שיש פרח כיוון שאז פורצת השמחה על הפירות שיגיעו, ובעת הופעתם השלימה של הפירות השמחה וההתפעלות כבר אינם כבתחילה. ודברי פי חכם חן. ועפ”י דבריו יש לי ליישב מה שדקדנו לעיל (הערה 5) מהטור שדווקא אם ראה האילן ואיחר מלברך עד אחר הופעת הפירות אינו יכול שוב לברך, אולם אם לא ראה את העץ כלל יכול לברך גם אחר הופעת הפירות, ולהנ”ל א”ש שכיוון שזו לו ראייתו הראשונה הרי עבורו יש התחדשות והתפעלות. וע”ע עוד בסוף דברינו שעפ”י יסוד זה ביארנו גם את ספיקו של הגרעק”א.

ההלכה השלישית שחידש המהר”י חאגיז היא שאין לברך על שקדיה ומשום “פרחי השקדים שממהרים הרבה קודם ניסן” ואי”ז בכלל “האי מאן דנפיק ביומי דניסן”, והברכי יוסף (רכו,ב) כתב לפרש דבריו בתחילה באופן זה:

הרב צידה לדרך מאמר א’ סוף כלל ג’ כתב וכן אם ראה אילנות פורחות בחדש אדר. ואין זה סותר למ”ש הרב הלק”ט (דעל פרחי השקדים שממהרין הרבה קודם ניסן אין לברך), דדוקא שקדים שממהרין תדיר קודם ניסן כתב שלא יברך, והרב צידה לדרך איירי בשאר אילנות שבמקרה לבלבו באדר.

ומשמע קצת שהבין שהטעם הוא שאין לברך על דבר “משונה”. ואח”כ באר הברכ”י עפ”י הקבלה באופן אחר את הטעם לכך שמברכים דווקא בניסן:

“ואני שמעתי דברכה זו על דרך האמת שייכא דוקא לימי ניסן. וכפ”ז נ”ל דגם על פרחי שקדים יכול לברך בימי ניסן, והכי חזינן לרבנן קשישאי ברוכי מברכי על פרחי שקדים בימי ניסן. וכן עיקר.”

וסיים “ואפשר דגם כונת הרב הלק”ט אינה אלא למעט ברכה על הפרחים, ונקט פרחי שקדים דשכיחי דקדמי באדר, אבל ה”ה לפרחי אילנות אחרים, וגם הרב אזיל ומודה דבימי ניסן ברוכי מברכינן על פרחי שקדים נמי, דלמה יגרע פרח שקדים מפרחי אילנות אחרים. ודוק”.

ובאמת תמיהת הברכ”י תמיהה אלימתא היא ומ”מ לא רצה מחמתה לסתור הבנתו הקודמת רק כתב בדרך אפשר, ולענ”ד נראה ליישב סברת ההלק”ט עפ”י שתי הקדמות שנתבארו לעיל: הא’ שאין לברך אלא על תחילת הפריחה, והב’ שהברכה היא על התחדשות כל הבריאה. מעתה י”ל דאין לברך באדר משום שאז אי”ז ברכה על כל הבריאה, ובניסן אין לברך על השקדיה כיוון שזו לא תחילת פריחתה[16].

נשוב לדברי ההלכות קטנות, בחידושו הרביעי  שאין לברך אלא על ריבוי אילנות, ההלק”ט לא הוכיח דבריו מלשון הש”ס “וחזי אילני” או “ואילנות טובים” ונראה משום שראיה זו תידחה מלשון הגמרא (ברכות נח,א) הרואה חכמי ישראל מברך… מלכי ישראל מברך..” ושם מיירי אף ברואה מלך אחד. אלא מלשון הש”ס “האי מאן דנפיק” ומלשון הרמב”ם “היוצא לשדות  או לגנות” אולם גם זה יש לדחות, שכן יתכן שכך היתה המציאות וגם משום דין אחר “מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה” (ב”ב כד,ב) ובגמרא שם “מ”ט? אמר עולא משום נויי העיר” וא”כ מסתבר שעל כן אין לברך על האילן שבתוך העיר כיוון שהברכה היא על יפי הבריאה, ואילן בתוך העיר לא נתפס אז כ”נוי” כמבואר בגמרא, ועל-כן לא יברך עליו. גם יש לדון בזה על-פי דברי רש”י בשיר השירים שהתבאר שדווקא הולכי דרכים הם היותר נהנים מהאילנות מהצל והיופי, ויש לומר שכך היא המצווה מן המובחר.

והחיי אדם (כלל סג אות ב) כתב להדיא לחלוק על ההלק”ט שאפשר לברך אף קודם ניסן וגם השמיט את היציאה מן העיר ונראה שסבר “דיברו חכמים בהווה” אך אין בכל זה קפידא, והא לך לשונו:

כשרואה אילנות מלבלבין ולאו דווקא בניסן, מברך “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם”

נפקא מינות נוספות: לאור מש”כ יש לעיין האם עדיף לברך דווקא ביום וכלשון הגמרא “ביומי דניסן” ולא בלילה שאז רואה טוב יותר? גם עפי”ד יהיה מקום לצדד שסומא יכול לברך ברכה זו שכן אע”פ שאינו בכלל “וחזי אילני דמלבלבי” מ”מ  י”ל שיברך מחמת הריח הטוב (וכמו שמשמע ממיקום ההלכה בש”ס וממש”כ בספר הפרנס וכיו”ב יש בברכת שחלק מכבודו שיש שכתבו שאף סומא מברכהּ[17]). כפי שהערנו לעיל יש לדון גם האם יברך על עצים מורכבים, שאם היא ברכת ההנאה נראה פשוט שיברך, משא”כ אם זו ברכת השבח, י”ל שלא יברך וע’ שו”ת הלכות קטנות ח”א סי’ ס’ שאין לברך שהחיינו על פרי של עץ מורכב, והשאילת יעב”ץ (א,סג) חלק וסבר שמבר וכמו שמברך בפה”ע (אולם עיקר טעמו של יעב”ץ הוא שגם שהחיינו היא ברכה על ההנאה ע”ש, וטעם זה הוא עיקר הנידון כאן).   

חידוש נוסף מצאנו בהגהות רעק”א לשו”ע (שם) ז”ל:  “וראה אילנות. אם האילנות תוך ג’ שנים לנטיעתן אני מסתפק אם יברך כיון דא”א ליהנות מפריה“. וספיקו של הגרעק”א יש לתלות בביאור הגמרא קידושין (לח,א)

תניא, ר”ש בן יוחי אומר: שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ונוהגות בין בארץ בין בחוצה לארץ, והוא הדין שינהגו: ומה חדש – שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש היתר לאיסורו, נוהג בין בארץ בין בח”ל, כלאים – שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין היתר לאיסורן, אינו דין שינהגו בין בארץ בין בח”ל; והוא הדין לערלה בשתים;

ופרש”י  שם (קידושין לח,א ד”ה והוא הדין) – “אף הערלה באה בק”ו זה בשני הוכחות אע”פ שהשלישי אין בה שאין איסורו איסור עולם מיהו איסור הנאה הוא ואין לו היתר בתוך ימי איסורו.” אך התוס’ (שם ד”ה והוא הדין) הקשו – “והקשה ר”ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר?”

ונראה פשוט שנחלקו האם איסור ערלה הוא בפרי והיינו שזה פרי שונה ועל כן נאסר[18], או שאיסורו נובע מחמת איסור העץ שהעץ אסור בהנאה לעניין זה, ובזה יש לפרש גם את ספיקו של הגרעק”א[19].

אמנם נראה דלא בזה נסתפק הגרעק”א שהרי סיים: “וכן בדינא דסימן רכ”ה ס”ג, הרואה פרי חדש, אם הפרי הוא באיסור ערלה אם יברך והיכא הוי ספק, נ”ל דיברך, ולא מיקרי ספק ברכה, כיון דהדין (יו”ד סימן רצ”ד ס”ט) דספק ערלה בחו”ל מותר, א”כ ראוי ליהנות ממנו ומברך שפיר”. ושם בסימן רכה הרי אין כל שייכות לאילן עצמו. גם לא מוזכרת שם בברכה הנאה כלל, וא”כ אין לספיקו שייכות לנוסח הברכה שנראה כאומר שקר, אך גם זה אינו ברור כל הצורך שהרי לשונו היא “כיוון דאי אפשר ליהנות מפריה” ומשמע שלא מתקיים נוסח הברכה.

ועל-כן נראה עפימש”כ לעיל בשם הרב אייל שמאי לבאר את סברת הערוך השולחן, ולמה שנתבאר שם א”ש היטב ספיקו של הגרעק”א, דאכן יש להסתפק האם ישנה השמחה וההתפעלות שזוקקות את הברכה גם בפרי שלא יבוא לידי שימוש.


[1] ע’ מור וקציעה סימן רכ”ה ועבודת הקודש להחיד”א (קצט) ומה שנביא להלן מדברי  ספר הפרדס (שצו)

[2] ואולם ישנם כמה הבדלים  בתנאי הברכות והלכותיהן, א’– הרמב”ם (ברכות י,יג) כתב שברכת “שככה לו בעולמו נאמרת רק על אילנות נאים ביותר. ב‘- ברכת שככה לו יכולה להיאמר יותר מפעם אחת בתנאים מסויימים (ע’ טור או”ח סי’ רכה ושלט”ג ברכות [מג,ב], משא”כ ברכת האילנות שבפשטות נאמרת רק פעם אלת בשנה (כ”כ ההגהמ”י ברכות י,ט והמרדכי ברכות (קמח) אך ע’ ראבי”ה (קכ). ג‘- לא מצאנו בברכת “שככה לו” תנאי של “מלבלבי” משא”כ בברכת האילנות.

[3] ולשני צדדים אלו דהיא ברכת הנהנין או ברכת ההודאה מבואר היטב השוני בין ברכה זו לברכת “שככה לו בעולמו”.

[4] להגדרה זו תהיה השלכה להאם יברכו על עץ מורכב, מכיוון שלעניין ברכת הנהנים לא נראה שיש נ”מ בזה, גם תהיה נ”מ להאם יש להקפיד על “ברוב עם” שכן לברכת הנהנין בפשטות אין מעלה בזה.

[5] לעצם הדין שכתב המהרי”ל שיכול לברך ברכת האילנות גם בראיה שניה יש למצוא מקור בדקדוק לשון הטור “ואם איחר לברך עד שגדלו פירות לא יברך עוד” וצ”ע מה שייך איחור ברכה זו ואי”ה נעמוד על כך להלן, ועפי”ד המהרי”ל מבואר היטב היינו שכבר ראה נתחייב בברכה ולא בירך. ואז שייך לומר איחור- אולם לפי”ז יוצא שאם לא ראה יוכל לברך גם על ראיית הפירות, וזה לא שמענו.

[6] וכן פסק הרמ”א (רכ”ה,ג) אך דעת הסמ”ק (ע’ אגור שיח) רבינו מנוח (ברכות י,ב) אין לברך אלא בפעם הראשונה שרואה, וכך פסקו המג”א (סק”ט) והמשנ”ב (סק”יג).

[7] וע’ ראש השנה (יא,א) שנחלקו בכיו”ב רבי אלעזר ור’ יהושע איזה פסוק עיקרי – האם הצווי “ויאמר אלוהים תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי” או הפסוק של קיום ציווי הבריאה- “ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע ועץ עושה פרי” לפסוק הציווי מיירי בזמן שהארץ רק מוציאה דשאים אך העצים עמוסים פירות ואילו עפ”י הפסוק של התהוות הבריאה דווקא הארץ היתה כבר מליאה דשאים ואילו העצים רק הוציאו פירות

[8] שו”ר ראיתי שיש לומר שכוונתו היא דאפילו לא בירך בפעם הראשונה שראה ואיחר מלברך מ”מ יכול לברך עד שיגדלו פירות וכדעת המהרי”ל.

[9] שייכות פסוקים אלו ליומי דניסן מוכחים גם מהגמרא ר”ה, הגמרא שם (יא,א) מוכיחה מהפסוק של “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות” שבניסן נולדו האבות, והנה מה שפסוקים אלו מיירו באבות מבואר שם בגמרא מדרשה “מדלג על ההרים בזכות אבות מקפץ על הגבעות בזכות אימהות” אך לא מבואר מנליה שמיירי ביומיה דניסן אולם להנ”ל א”ש שכן הפסוקים הסמוכים שבשה”ש מייירו ביומי דניסן ופשוט.   

[10] עי’ רש”י פר’ קרח ע”פ ויצא פרח ויצץ ציץ וברא”ם שם וקה”י ח”ב סי’ שי”ג.

[11] אך ע’ פמ”ג משב”ז (רכו,א).

[12] וע’ ב”י שהביא מהמרדכי  (ברכות קמח) והגהות מימוניות (ברכות י,ט) שיכול לברך אף אחר גדילת הפרי.

[13] וכלשון הגמרא תענית (ה,ב) “אילן אילן במה אברכך… שיהא צילך נאה? הרי צילך נאה…”

[14] היה מקום לדון בדברינו אילו מטעם אחר שהרי סו”ס יכולים להיות גם מעט פירות ומעט פרחין בערבוביא, אולם מההלכה הרביעית של המהר”י חאגיז משמע  שאין לברך רק כאשר הפירות ממש גדלו ולא רק כשהתחילו להופיעה, וכלשונו “עוד דייק שם דמשגדלו הפירות אין מקום לברכה זו”. ולא אמר “משגדלו פירות”, אלא משגדלו “הפירות” דהיינו הקיימים כבר.

[15] והביא עוד שכעי”ז כתב במו”נ ח”ג פמ”ז (ע”מ שפ”ט מהד’ מו”ר) “וכל דבר מרומם, כשיתמיד האדם להימצא בו, ימעט מה שיש בנפש ממנו ותמעט ההתפעלות שהיתה באה על ידו”. והפנה אותי גם לחבור התשובה להמאירי (ע”מ רט”ז מהד’ מסהר”ק)  “מפני  שטבע האדם מתעורר על כל חדוש, אם התחדשות זמן אם התחדשות נוסח דברים, יותר ממה שאינו מתעורר לדברים המורגלים”. יעו”ש.

[16] ולפי”ז אין סתירה לההלק”ט מהריטב”א (יא,ב) שכתב שיומי ניסן לאו דווקא.

[17] ראה מש”כ בחזון עובדיה פסח עמ יד ועמ’ כח ומש”כ בחזו”ע ט”ו בשבט עמ’ תנט.

[18] ע’ רמב”ן (עה”ת) שהביא שני טעמים לאיסור ערלה: הא’ שראוי שנכבד את ד’ מהפירות הראשונים של האילן אך הפירות של השנים הראשונות דלים ועל-כן ממתינים לשנה הרביעית, וטעם שני משום שפירות אלו מזיקים לאדם. ולכאורה שני הביאורים תלויים בחקירה הנ”ל, דלביאור הא’ מבואר שהוא איסור בעץ ולביאור הב’ הוא איסור בפרי.    

[19] ואין להוכיח מהגרעק”א שיצריך עץ מאכל בדווקא, די”ל שדווקא בעץ מאכל שהנאתו היא פריו נסתפק, אך בעץ סרק שהנאתו היא צילו או מראהו לא יסתפק ומשום שעומד להנאתו.

נגישות