בס"ד
שאלה: אני רב בית כנסת. יום אחד נגשה אלי אחת מבנות הקהילה, וסיפרה שבהיותה בת 12, אביה נטש את אמה ואותה, ועבר לחיות עם אשה אחרת. הוא ניתק לחלוטין את קשר משפחתו הישנה, ונולדו לו ילדים חדשים מהאשה השנייה.
היא המשיכה וסיפרה: "ניסיתי לחדש אתו את הקשר, אך הוא תמיד התעלם. הוא לא תמך בנו כלכלית אפילו בגרוש, לא הגיע לחתונה שלי, על אף שהזמנתי אותו, וכן לא הגיע לבריתות של ילדיי- נכדיו.
במוצאי שבת האחרון קיבלתי טלפון שאבא נפטר בפתאומיות". השואלת רצתה לדעת האם יש עליה חובה לנהוג מנהגי אבלות על אביה. ואילו אני רציתי לדעת האם השואלת יכולה לתבוע מהעיזבון של אביה את מה שלא שילם עבור המזונות שלה מגיל 12, וכן על מה שלא קיים את בה את תקנת 'עישור נכסים' כשנשאה?
תשובה: בעזרת ה', ננסה לענות כפי הסדר. בעניין חובת האבלות, מצאנו בהלכות אבלות (יו"ד שע"ד, ד) בחי' רע"א שהביא בשם היש"ש שמי שהיתה לו קטטה עם אשתו, והיה דעתו לגרשה, ומתה בזמן הקטטה לפני שהספיק לגרש, אינו מתאבל עליה. ואם כן לכאורה היה מקום לומר שכיון שהאב שבק חיים בזמן הקטטה, אין חיוב להתאבל עליו. אמנם אחר עיון, יש לדחות משתי סיבות: א- מתוך דברי השואלת עולה שהאב היה בקטטה עמה, ולא היא עמו. להיפך, היא ניסתה לאורך השנים לשוב ולקבל את קרבתו. ב- מרן הראשון לציון בגרב"צ מאיר חי עוזיאל בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ט יו"ד מ"ה), כתב שדין היש"ש שייך רק בין איש ואשה, ולא בין שאר הקרובים, שהם בני אותה משפחה ולא רק ע"י נישואים. וביאר שם טעמו של דבר, א- האבלות היא חובה שמוטלת מהתורה או מדברי סופרים על שבעת הקרובים, ואינה קשורה למידת הצער שלהם. ב- מנהגי האבלות הם בשביל האבל עצמו, בכדי להביאו להרהורי תשובה, שהרי חז"ל אמרו שהאבל צריך לראות עצמו כאילו חרב מתוחה עליו.
בעניין תביעת המזונות למפרע- נראה לשואל היה פשוט שישנה חובה לזון את בתו לאחר גיל 12. אמנם האמת שדין הגמרא מחייב את האב לזון רק עד גיל 6, ומתקנת אושא כל עוד ילדיו קטנים, וגדר החיוב לתקופת גיל זה היא מצוות צדקה. בשנת ה'תש"ד תקנה הרבנות הראשית שדין הגמרא לחייב לזון עד גיל 6, יורחב לגיל 15. בשנה מאוחרת יותר העלתה הרבנות הראשית לגיל 18. ראה בספר משנת הכתובה חלק א' פרק 34, שהאריך בבירור גדרי התקנות השונות ותקפם.
אך הנראה לעניות דעתי שלכל זה אין עניין בנידון שלנו. שהרי הבת השואלת, סוף כל סוף ניזונה כל השנים, אף שלא ע"י האב, ואם כן מי שיש לו סיבה לשוב ולתבוע את האב או את עזבונו, זו אמה שזנה אותה על חשבונה במשך כל אותם השנים, ולא הבת. משל למה הדבר דומה? היה ראובן חייב 1000 שקל לחברת החשמל, בא שמעון ושילם במקומו, היעלה על הדעת שתוכל חברת החשמל לתבוע את ראובן על מה שלא פרע את חובו?! ולא נותר לנו לדון אלא רק אם שמעון יכול לחזור ולתבוע את ראובן על מה ששילם במקומו.
בעניין 'עישור נכסים' שהזכיר הרב השואל, תקנה זו מתבררת בכתובות ס"ח במשנה ובגמרא, ומשם בשו"ע אבן העזר סי' קי"ג, ושם מבואר מתי יכולה הבת לתבוע מעיזבון אביה עישור, ומתי אינה יכולה לתבוע כלל, או שתוכל לקבל רק פחות מעישור. אך בכל זה אין תועלת לאשה הנ"ל, שהרי לשון המשנה שם היא "יתומה שהשיאתה אמה או אחיה מדעתה", הרי שהרי שהתקנה אינה מתייחסת לבת שנישאה בחיי אביה, אלא ליתומה שבאה להינשא מכספי עזבונו.
לסיכום הדברים, אף שחטא גדול חטא האב במה שהזניח את בתו, אין זה פוטר את הבת מלנהוג מנהגי אבלות על אביה, אף אם אינה חשה בצער על מותו. וכן איני רואה שתהיה לה תועלת כל שהיא ממה שתנסה להגיש תביעות כנגד עזבון אביה על מה שלא השתתף בתשלום מזונותיה ולא על מה שלא השאיר לה עישור נכסים. אמנם יש לדון במקרה ואמה של הבת רוצה לתבוע את עיזבון בעלה על מה ששילמה במקומו, אך זהו דיון אחר שלא נרחיב בו כעת.
