פרי הארץ
כשמשה רבינו שולח את המרגלים, לתור את ארץ כנען. הוא מבקש מהם שיתחזקו, ויביאו מפרי הארץ. ומכיוון שישנם שבעה מינים של פירות, שהשתבחה בהם ארץ ישראל. התחלקו ביניהם האנשים, בנשיאת הפירות.
את החיטה והשעורה, לא היה צריך להביא. שכן אין זו רבותא גדולה, לראות חיטה בגודל של כליות השור[1]. כשהם זוכים לאכול כל יום, לחם מן השמים. אך את שאר הפירות, אין הם זוכים לראותם כאן במדבר.
כדי לשאת את הפירות, חילק משה את התפקיד ביניהם. הענבים הכבדים, צריכים שמונה אנשים למשאם[2]. מיד אחרי הגפן, נמצאים בפסוק[3] התאנה והרימון. ולכן את כל אחד מהפירות האלו, ישא איש אחד.
כעת נותרו שני הפירות, שנסמכו ל'ארץ' השנייה בפסוק – הזית והתמר.
את הזית, הועידו לשבט יהודה החשוב. ולכן כלב בן יפונה, היה אמור לשאת פרי זה עמו. ואת התמר, השאירו ליהושע. שכן גם הוא, היה חשוב מכל האנשים. ושני הפירות שנסמכו לארץ השנייה בפסוק, נשארו להם.
אך כאשר ראה יהושע, שכל כוונת המרגלים – להוציא דיבה על הארץ[4]. לא אבה להשתתף עמם בנשיאת הפירות. וכך לא הובא התמר. גם כלב, לא נשא כל פרי. וזאת משום שהוא היה, אחד בפה ואחד בלב[5]. וכחלק מעניין זה, הוא אמר על הארץ שהיא אוכלת יושביה[6].
ואם כלב היה מביא עמו את הזית, היו ישראל משבחים בכך את הארץ. שכן גם באדמת טרשים כמו בחברון, צומחים כאלו פירות גדולים. ועל מנת למנוע זאת, שכנע כלב את המרגלים, שהוא לא יקח כל פרי.
לאחר שהוציאו המרגלים, את דיבת הארץ רעה. והפכו את הפירות, לסימן קללה. נענשו עם ישראל, בארבעים שנות נדודים במדבר. עד תום כל הדור ההוא, ולידת הדור החדש.
כחלק מהרצון לנחמם, ולממש את ההבטחה להיכנס לארץ. מבשר הקב"ה לבני ישראל, של הדור ההוא. שכאשר הם יכנסו לארץ, הם יזכו להקריב את המנחות והנסכים. מה שלא ציווה אותם, בימי המדבר[7].
המיוחד כל כך במנחות. הוא שהם מורכבים, מחיטה ושמן זית. ואלו הם אותן פירות, שלא הובאו למדבר ע"י המרגלים. אך הנסכים, הם כולם עשויים מהגפן. שהוא הפרי העיקרי, שהביא להוצאת דיבת הארץ.
ובכך מראה הקב"ה לעם ישראל, שהן הפרי שהתקלקל – הגפן. והן הפירות שלא התקלקלו – החיטה והזית. יעלו כולם לרצון, כאשר יכנסו הבנים לארץ האבות.
ביחד עם הזית, זכה גם התמר לקבוע לו ברכה בארץ. שעל אף שאין מקריבים דבש במזבח, באים הביכורים ומוקרבים לפני המזבח. יחד עם השעורה, שבאה במנחת העומר[8]. וכך יש תקווה ואחרית, גם למי שנזוף כעת. וכשיכנסו הבנים לארץ, יהיה הדבר, בשליחותם של האבות המולידים שלהם.
שכן ליוצאי מצרים – נתחלקה הארץ[9].
[1] עם חלב כליות חטה אמרו עתידה חטה שתהא כשתי כליות של שור הגדול – כתובות קיא:
[2] מה תלמוד לומר בשנים (סוטה לד.) בשני מוטות הא כיצד שמונה נטלו אשכול אחד נטל תאנה ואחד רמון – רש"י במדבר יג, כג
[3] ארץ חיטה ושערה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש – דברים ח, ח
[4] יהושוע וכלב לא נטלו כלום לפי שכל עצמם להוציא דבה נתכוונו כשם שפריה משונה כך עמה משונה – שם
[5] 'רוח אחרת', (במדבר רבה) שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב. למרגלים אמר אני עמכם בעצה, ובלבו היה לומר האמת. ועל ידי כן היה בו כח להשתיקם, כמו שנא' 'ויהס כלב' שהיו סבורים שיאמר כמותם. זהו שנא' בספר (יהושע יד) 'ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי', ולא כאשר עם פי – שם יד, כד
[6] כלב הלך לחברון, כדי לומר עליה שהיא עיר המיוחדת לקברות מתים. ובכך לומר לעם שזו ארץ אוכלת יושביה
[7] אחר שהבטיח את הבנים שיבאו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים לאמר מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה ואם יחטאו גם הבנים ולכן ראה הקב"ה לנחמם כי בצוותו אותם במצות הארץ הבטיחם שגלוי לפניו שיבאו ויירשו אותה והנה צוה בנסכים בארץ בעשותם עולות וזבחים כי במדבר לא נתחייבו בנסכים לבד בתמיד – רמב"ן במדבר טו, ב
[8] 'קרבן ראשית תקריבו', מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור שנאמר (לקמן כג) חמץ תאפינה ובכורים מן הדבש כמו בכורי תאנים ותמרים – רש"י ויקרא ב, יב
[9] בבא בתרא קיז.
