שיחה לפרשת שלח לך תש”פ

שיחה לפרשת שלח לך תש”פ
ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א

שלח לך – לדעתך

“וידבר ה’ אל משה לאמר, שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל. איש אחד איש אחד למטה אבותם תשלחו” (במדבר יג, ב). אומר רש”י, “שלח לך, לדעתך”. “וישלח אותם משה ממדבר פארן… כולם אנשים”, אומר רש”י, “כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו”. וממשיכה התורה, “וראיתם את הארץ… והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, והימים ימי בכורי ענבים. וילכו ויבאו, וישיבו אותם דבר”. אומר רש”י בשם הגמרא בסוטה (לה.) ,”מהו ‘וילכו’? להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה.” כל מפרשי רש”י מקשים, הרי על הפסוק “כולם אנשים” ביאר רש”י שבאותה שעה כשרים היו! הם היו כשרים או ש’הליכתן בעצה רעה’? אומרים הכתב והקבלה וגם המלבי”ם פה על המקום שהמשימה “ויתורו” זה לא ריגול, אלא הוא שלח אותם לראות את המעלות של הארץ, כמו תייר שנוסע בש ביל ליהנות. בשביל מה הוא נוסע? הוא מתכנן כל מיני דברים. אולם אחרי שהם הגיעו לארץ הם נהפכו למרגלים. כשבאו האחים אל יוסף, הוא אמר להם: “מרגלים אתם” (בראשית מב, ט). אומר שם בעל הטורים שהוא רמז להם שהוא כבר רואה בהם ניצוצות של המרגלים שיהיו לעתיד לבוא בא”י, עם ההתנהגות שלכם היום אני כבר רואה שבמקום להסתכל בעין טובה על מה שצריך אתם תמיד תמצאו חסרונות – כי מרגלים אתם. אז מה קרה שהם פתאום נהפכו מתייר למרגל ? ועוד קשה, מדוע כאן הדגישה התורה, ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל ? מדוע כאן באה ההדגשה מי הנותן? אומר המהר”ל מפראג, ששליח תמיד צריך לפעול על דעת המשלח, ואם הוא יוצא על דעת המשלח, עם המחשבה הטובה של המשלח זה ייצא טוב. על זה אמר לו הקב”ה, יש פה בעיה מה הם רוצים, אם אתה תשכנע אותם שהם יצאו לדעתך. מה הכוונה לדעתך? משה רבינו הרי השתוקק להגיע לא”י. והגמרא שואלת, וכי לאכול מפריה הוא צריך? הוא רוצה את המצוות. על זה אמר הקב”ה, לדעתך. אומר המהר”ל מפראג, אם היו מצליחים לשכנע אותם שהם היו יודעים שהם שלוחים של משה רבינו, הצדיק הכי גדול שהיה לעמ”י, הם לא היו מפספסים שום דבר מהשליחות שלהם. הבעיה הייתה שהם יצאו על דעת עמ”י, ולעמ”י לא היו כוונות כ”כ גדולות. והמרגלים התחשבו יותר במה שהעם ביקש ולא במה שמשה רבינו ביקש. על זה אמר הקב”ה למשה רבינו, שלח לך, לדעתך. אל תשמע למה שהמשלחים לבד רוצים, אין להם כוונות טובות, תשפיע אתה עליהם, תדאג שיהיו מכוונים לדעתך משה רבינו, שאתה אוהב את א”י ואתה כל הזמן משתוקק להיכנס אליה. ולכן אומר המהר”ל, הם התהפכו. באותה שעה שמשה רבינו שלח אותם, אכן כשרים היו, שכן הוא שלח אותם על דעתו, ברם אח”כ המרגלים התחשבו ברצון העם. הם נזכרו במי שיזם את השליחות – העם, ולמשלח לא הייתה כוונה טובה כ”כ. הם הפכו מת יירים למרגלים. את היסוד הזה כותב המהר”ל, ואת היסוד הזה כותב גם החת”ס. המושג של שלוחין לא פשוט בכלל. במדרש פרשת ויגש )תנחומא) כתוב שהמצוות הם שלוחיו של המקום. וכ”כ המגיד משנה בהל’ שחיטה פי”ד הט”ו, שצריך לכבד את המצוות שלא לכסות את דם השחיטה ע”י הרגל, כי המצ וות שלוחיו של מקום. וכן ברמב”ם הל’ מזוזה על הפסוק “כי מלאכיו יצוה לך לשמרך”, שהכוונה למצוות. וכ”כ האבן עזרא על תהילים.

בבואכם אל הארץ

הגמרא בכתובות בדף כ”ה אומרת שכתוב בפרשת חלה (בפרשה שלנו), “בבואכם אל הארץ” (במדבר טו, יח) מתי התחייבו בהפרשת חלה, מתי זה נקרא בבואכם? יכול מרגע שנכנסו שניים או שלושה מרגלים בארץ כבר נתחייב בחלה? אומרת הגמרא: “בבואכם” – בביאת כולכם. אבל מה הייתה ההו”א, ששני ים או שלושה מרגלים כבר ייחשב כאילו שכולם באו, ואומרת הגמרא שלא, צריך שכל העם יגיע כפשוטו. הביטוי בגמרא הוא לא סתם, יכול משבאו שניים  שלושה מרגלים. המרגלים היו שליחים של עמ”י, אז אין הכוונה ששניים שלושה יהודים שהגיעו לארץ, זה נקרא שעמ”י הגיע לארץ, גם לא בהו”א. ההו”א הייתה ששניים שלושה מרגלים שהם היו שליחים של עמ”י, קמ”ל שלא, צריך שעמ”י בגופו יכנס לארץ. המרגלים האלה, שתים עשרה שגרירים שהחלטנו לשלוח אותם למסע לא”י. הם באו בשליחות הציבור, המחשבה הלא טובה של הציבור השפיעה על השליחים, משום ששליח שואב את כל כוחו מהמשלח. אומר השפ”א (תרל”ב) פה שזה לא רק דין במרגלים. כל יהודי עלי אדמות הוא שליח של הקב”ה, שלוחו של מקום. אם השליח יודע שהוא שלוחו של מקום, הוא יעשה את הדברים לפי מה שהמקום רוצה ממנו, והוא יצליח בשליחות שלו פה בארץ. ]סיפר לי הרב מיכאל, שהייתה לו דודה שהוציאה ספר לילדים קטנים (הוא גם טוב לילדים גדולים…), והספר מדבר על קדושת שבת, על קבלת שבת, ושם הספר זה “שלום לך אורחת”. אתם ודאי זוכרים את זה מילדות. שלום לך אורחת, על קבלת פנים שעושים לאורחת, השבת. וכשהמחברת נפטרה, האחים הספידו אותה. הוא דיבר על הספר, על ההשפעה שלה, היא הייתה מחנכת והוא סיים את ההספד ואמר שלום לך אורחת. כל יהודי בארץ הוא אורח, הקב”ה שולח אותנו לפה, שלום לך אורחת.[ האם אנחנו מקיימים את השליחות או חלילה לא, זו השאלה.

וענוים יירשו ארץ

הגמרא אומרת (נידה ל.) שתינוק במעי אמו מלמדים אותו את כל התור ה כולה, והוא רואה את כל העולם ועד קצהו. ובא מלאך בלידה ומשכח ממנו את התורה והוא צריך להתחיל לעמול וללמוד הכל מחדש. אומר התוס’ (שבת כב:), שעמ”י כשהיו במדבר היו בתוך ענני כבוד, ואני מוסיף, הם היו כמו התינוק במעי אמו שרואה מקצה העולם ועד קצהו. אומר התוס’: עמ” י במדבר היו יכולים לראות מחוץ לכלי את מה שיש בתוך הכלי. כשאדם במעי אמו, כשהוא עוד עובר, הוא רק מתפתח כדי להיוולד בגוף שלם, אז הקב”ה משמיים נותן לו את כל מה שיש. אחרי שהוא נולד הוא צריך לעבוד לבד. זו הייתה נקודת המעבר בין דור המדבר לא”י. עד א”י הכל היה כמו לתינוק במעי אמו, ראינו הכל. כשאנחנו באים לא”י, נולדים מחדש, מרגלא בפומיה דרבא (ברכות יז.) שתכלית חכמה זה תשובה ומעשים טובים. אווירא דא”י מחכים (ב”ב קנח:), משפיע חכמה. ותכלית החכמה זה להוריד את כל התורה שיש לנו, את כל הדרגות הרוחניות שיש לנו, עובר במעי אמו או ארבעים שנה במדבר, להוריד את זה למעשה בחיים. ולכן הקב”ה מביא אותנו לא”י. והמעבר כמו תינוק במעי אמו בזמן הלידה. והיות שיש את החכמה, שאווירא דא”י מחכים, ותכלית החכמה היא תורה ומעשים טובים וקיום המצוות, זה התפקיד שלנו בביאה לא”י. מזה המרגלים חששו. הם חיו באווירה מרוממת. באווירה רוחנית, בפחות מאמץ, הכל ניתן להם. בא”י הקב”ה רוצה שניקח את כל הכוחות ונוריד את זה לשפת המעשה, נשפיע בזה על החיים. מביא בעל התניא בספר ליקוטי תורה בשם הזוה”ק, שהמרגלים ראו שבא”י משתנה ההנהגה, והם יוחלפו. מי אמר שבכלל נהיה נציגי ציבור, התחילו כל מיני חשבונות אישיים, ולכן הם חפשו אמתלאות לא להיכנס לא”י. אבל הנביא אומר לנו, מי זה שזוכה לא”י באמת, כתוב בפסוק “וענווים ירשו ארץ” )תהילים לז, יא). אומר הרב זצ”ל במידות ראי”ה במידת הענווה, שא”א לזכות לא”י באמת בלי מידת הענווה. מה הפירוש? כתוב על א”י “ארץ אשר עיני ה’ אלוקיך בה מרשית שנה ועד אחרית שנה” (דברים יא, יב), ואיפה שהקב”ה נמצא, א”א להיות ביחד עם גאווה. הגמרא (סוטה ה.) אומרת לגבי בעל גאווה, שהקב”ה אומר אין אני והוא יכולים לגור במקום אחד; אז מי שבעל גאווה לא יכול להיות שיהיה לו באמת שייכות מהותית למקום שהשכינה כל הזמן נמצאת בו. חז”ל אומרים (כתובות קי:): “כל הדר בא”י דומה כמי שיש לו אלוה”, וכותב הרב בפנקסי הראי”ה מה זה “דומה”, היה צ”ל כל הדר בא”י יש לו אלוה? ומבאר הרב, ש”דומה” הכוונה היא שאפילו בדמיון הוא חי עם האלוקות, לא רק במעשים. לכן כשכלב ויהושע אמרו למרגלים “אך בה’ אל תמרודו” (במדבר יד, ט), מה זה הלשון פה של מרידה? מרידה זה שמכיר את בוראו ומורד בו. מי שזכה לבוא לא”י, מקום שהשכינה נמצאת שם, שהדר בא”י דומה כמי שיש לו אלוה, עכשיו כשאתה לא רוצה לבוא לשם אתה מורד בקב”ה. ולכן, וענווים ירשו ארץ. “שלח לך” – לדעתך, אם אתה תשלח אותם מתוך ענווה שזו הייתה המידה הכי גדולה של משה רבינו, אז המרגלים יצליחו בשליחות, וענווים ירשו ארץ. עיקר הבחירה בעמ”י, כי אתם המעט מכל העמים. ובחולין )פט.) שאתם ממעטים עצמכם. וכך גם לגבי א”י, ניתנה כפי שאנו ממעטים עצמנו בענוו ה. וגם חתן וכלה, ששכינה ביניהם (סוטה יז.) ויש לנהוג בענווה ובצניעות, שאל”כ הרי על המתגאה נאמר שאין אני והוא יכולים לדור ביחד (סוטה ה.). וזה שכתוב להלן, “אם חפץ ה’ בנו”. הרי ה’ חפץ בישראל כשממעטים עצמם, ואז הוא יביא אותנו אל הארץ הזאת. וכפי שבארנו, מה שה’ אמר למשה – לדעתך, אין הכוונה על חוסר רצון, אלא להפך. אם תדאג שיצאו על דעתך, כפי הנהגתך, מידת הענווה, אזי וענווים ירשו ארץ. ויהושע שהיה עניו, זכה לברכת משה, שהוא בוודאי יורישנה. פני יהושע כפני לבנה (ב”ה עה.) ולבנה לית מגרמיה כלום. ויהושע הוא זה שזכה לתקן ברכת הארץ (ברכות מח:(.

הארץ אשר אראך

משה רבינו התפלל על יהושע “י- ה יושיעך מעצת מרגלים”, וכל המפרשים מביאים את תרגום יונתן בן עוזיאל, למה הוא התפלל דווקא על יהושע? כשמשה רבינו ראה את ענוותנותו של יהושע הוא התפלל עליו. אז כולם מפרשים שבגלל שהוא עניו אולי יבטל דעתו בפני רוב בעדה הרעה; אבל יש פה עוד פירוש: הוא ידע שיש לו את הנתונים לרשת באמת את הארץ. וענווים ירשו ארץ. אז על זה אומרים חז”ל שלח לך, לדעתך. הכל תלוי בגישה של האדם, איך הוא ניגש לבצע את השליחות. שליח של מי הוא. הקב”ה אמר לאברהם אבינו, “לך לך אל הארץ אשר אראך” (בראשית יב, א). למה הו א לא אמר לו איפה בדיוק? אומר השפ”א בפרשת לך לך וכמדומני גם בפרשה, שהקב”ה רצה להראות לאברהם אבינו מה המעלה העיקרית של א”י – ששם אתה בטל ביטול חיובי לקב”ה, לרצון הבורא. אז ההגדרה לך לך אל הארץ אשר אראך זו גופא ההגדרה מה זה א”י, ששם לא כל אחד זוכה לראות את הק ב”ה. על המרגלים כתוב שהם לא יראו את הארץ. שואל השפ”א, והלא הם כבר ראו אותה? וכי אתה אומר למישהו שהוא לא יגיע למקום מסוים והוא כבר היה שם? אלא אומר השפ”א, שאמנם הם היו בארץ, אבל מה שאפשר לראות בארץ, בראייה אמיתית, את זה הם לא ראו. מפני שמי שבא לא”י בגישה לא חיובית, לא כתיירים, הם לא באים בשליחות משה רבינו. הם באים בגלל שכל מיני אנשים שלחו אותם לחפש מה רע בארץ. הם לא רואים את א”י האמיתית. אברהם אבינו שאמר על עצמו “ואנכי עפר ואפר” (בראשית יח, כז) זכה שהקב”ה יביא אותו אל “הארץ אשר אראך”, ללמוד מה רואים ואיך אפשר לראות את זה בא”י. לכן אע”פ שהמרגלים היו שם, את מה שאפשר לראות ולרכוש בא”י הם לא ראו. ולמה הקב”ה לא אמר לאברהם אבינו איפה בדיוק א”י? כי זו גופא המעלה של א”י, כשאתה מתבטל שם לרצון הבורא אתה רואה שם מה שאחרים לא רואים. יש סיפור על הברכת שמואל שהוא שמע שיש איזה זקן שזכה לראות את רע”א, והוא מיד הלך אליו לשאול מה הוא זוכר מרע”א? אז הזקן הזה אמר לו, על מי אתה מדבר, על הזקן הזה שקצת סחב רגל (רע”א היה קצת צולע) וכששמע זאת הברכת שמואל, מיד פנה ו הלך משם, והוא אמר שאותו זקן ראה זקן צולע, זה לא הרע”א שלי. כך גם אצלנו, זו לא א”י שלי. הקב”ה יראה לאברהם אבינו את א”י האמיתית, עם כל הסגולות שיש בה. זה לא אתר תיירות אע”פ שגם ב”ה יש תיירים. אפשר לראות שמי שדר בא”י דומה כמי שיש לו אלוה. כמו שהבאנו מהרב בפנקסי ראי”ה שזה משפיע אפילו על הדמיון, גם ברוחניות. “אם יראו את הארץ” (במדבר י”ד כ”ג). וצ”ב מפסוק ל’ “אם יבואו אל הארץ אשר נשאתי את ידי”. ואם הגזירה שלא יבואו למה מודגשת הראיה? וכתב ר’ צדוק (דובר צדק 103 ) שהכוונה לראיה מצד ההשגה כמ”ש ולבי ראה הרבה חכמה. וכ”כ רש”י (דברים יב, יג) “פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה”. שהכוונה אשר יעלה על לבך. וא”כ לכן נוסף כאן עניין הראיה – שלא יהיה חיבור אמיתי לא”י. וכך אצל משה, לא נכנס לא”י, אבל ראה אותה.

פרשת חלה

הזכרתי לכם ששת י פעמים יעקב חלם. פעם הוא חלם על מלאכי אלוקים ופעם הוא חלם על כבשים. כשהוא היה בא”י הוא חלם על מלאכי אלוקים, אבל הכל משפיע גם על המחשבות של האדם. כשהוא היה בבית לבן, הוא חלם על כבשים. המקום גורם. לכן מיד אחרי פרשת המרגלים באה הפרשה של כמה מהמצוות התלויות ב ארץ. פרשת נסכים, פרשת מנחות, שהרמב”ן על התורה אומר שהם לא נהגו במדבר, רק בא”י. ואחרי זה פרשת הפרשת חלה. הפרשת חלה היא היחידה מבין המצוות התלויות בארץ שלא חיכו עד החלוקה של א”י, אלא נהגה מיד בכניסה לא”י. ואז היה אפשר לעשות את החגיגות כמו שעושים היום על כל מיני טקסים, אז יש היום גם טקס הפרשת חלה. אנשים עושים את זה ולא יודעים אפילו למה. כתוב בהגהות מימוניות בסוף סדר זרעים, שהמצוות האלה של הדלקת נרות והפרשת חלה וטהרת המשפחה הם שעת רצון לתפילה. באותו זמן יש עניין להתפלל ( אבי זצ”ל עד סוף ימיו ממש, לפני שאמי ע”ה הדליקה נרות שבת, היה לוקח שתי קופות צדקה, ולוקח את כל שמות החולים שהיו לו ואומר תהילים ומתפלל על כל אחד ושם צדקה. שאלתי אותו פעם מה המקור למנהג הזה? הוא אמר לי שכתוב שהדלקת נרות זה שעת רצון, וזו לא רק שעת רצון לאישה שמדליקה את הנרות בפועל, שהרי בעיקרון גם הגבר חייב בהדלקת נרות, רק שאשתו מוציאה אותו יד”ח, אז אני רוצה לנצל את שעת הרצון הזאת. וכך הוא עשה עד השבת האחרונה שלו.( התורה אומרת “והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'” (במדבר טו, יט). אומר השפ”א (תרמ”א), שהקב”ה רצה לרומם אותנו אחרי חטא המרגלים. אל תחשבו שבגלל מה שקרה אז אבדתם את הקישור לא”י. נכון ש”והיא לא תצלח” )במדבר יד, מא), אחרי זה היו צריכים לכוון את השעה. אבל גם עכשיו הקב”ה מצווה אתכם דברים כאלה שתרימו לא רק את העיסה, אלא תרימו את עצמכם, שעמ”י עצמו יתרומם ע”י הדברים האלה, כי בא”י אפילו הדברים הגשמיים כמו אפייה שזה נראה דבר גשמי שבגשמי, הסתרה שהסתרה, כמו במחיצות כאן. תרימו, מלשון הרמה, זה ירומם את עמ”י למה שהוא באמת אמור להגיע. זה מתחבר למה שאמרנו בהתחלה. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען. איזה ארץ? אשר אני נותן לבני ישראל. אל תחשבו שא”י זה תלוי בהסכמה שלכם. את זה אני נותן. וצריך להפנים מי נותן לך.

השיבה שופטינו כבראשונה

אמרתי לכם את מה שאמר הרב’ה הקודם מצאנז על פרשת שופטים, שכתוב “שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך בארץ אשר ה’ אלוקיך נותן לך” (דברים טז, יח). וגם שם הוא שאל שאלה, למה פה פתאום צריך להדגיש שמצוות ה’ אלוקיך זה בארץ שה’ אלוקיך נותן לך? אמר הרב’ה מצאנז הקודם, תמנה שופטים כאלה בא”י, אבל איזה שופטים תמנה, שופטים שיודעים שאת א”י הקב”ה נתן. אם תמנה שופטים שלא יודעים שא”י נתנה לנו ע”י הקב”ה, אז הם יאמרו לך שעל פי המשפט זה לא שלך. הוא אמר את זה לפני עשרות שנים וממש נבואה נזרקה מפיו. זה הולך על הרישא, איזה שופטים תמנה. תמנה שופטים שמאמינים שאת א”י הקב”ה נותן לך. אותו דבר פה. הקב”ה אמר למשה שלח לך, לדעתך. אבל את מי תשלח, אלה שיודעים “ויתרו את ארץ כנען אשר אני נותן לבנ”י “. שלא יחשבו שהכל תלוי בשליח שיחזור ויספר אם זה כך או כך. לא צריך, הקב”ה לא צריך אישור. אלא מי שפוחד צריך להרגיע אותו. אבל א”י, הקב”ה נותן לך. לכן כשיש לפעמים תופעות כאלה, שלא נדע מהם, הם באים בשם החוק ובשם הצדק, להגיד שזה כן בסדר או לא, אנחנו צריכים להפנים לעצמנו, “אשר ה’ אלוקיך נותן לך”, לא אף אחד אחר. ודבר אלוקינו יקום לעולם. כתוב בפסוק “כי לא יטוש ה’ עמו ונחלתו לא יעזוב” (תהילים צד, יד). לא רק שהשכינה תמיד שרויה בארץ. מה שהקב”ה אמר זה התקיים. יש כאלה שיזכו לראות את זה ויש כאלה שמתייחסים לזה כשטח טריטוריאלי, זה הכל. מפה מתחילה כל הבעיה. כשמישהו מאוה”ע רוצה לתת לעמ”י עוד משהו בא”י, זו זכות עצומה בשבילו. כשהייתה הצהרת בלפור אז הרב זצ”ל כתב לו מכתב תודה שהקב”ה זיכה אותך במצווה כזאת. כל דבר תלוי בגישה מצד מי אנחנו באים אם זה לדעתך של משה רבינו אז השליח יהיה שליח טוב יותר. יוציא מהכוח אל הפועל את מה שצריך. אבל אם זה חלילה לא לדעתו של משה, לא בכדי אומרים בתפילה “השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה”, ומה ההמשך – “והסר ממנו יגון ואנחה”. לכאורה אנחנו מצפים שאת הסר ממנו יגון ואנחה נאמר בברכת רפאנו? ובכל זאת אנשי כנסת הגדולה ביארו שהיגון ואנחה היות ר גדול הוא כשאין “השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה”. אומר הגר”א, גאון עוזנו, ש” שופטנו ” לא מוסב רק על האדם ששופט. השופט של האדם כך כותב הגר”א, זה כמו שהגמרא אומרת שרשעים היצר הרע שופטם וצדיקים היצר הטוב שופטם. השופט זה מה שמנחה את האדם, הטוב או הרע. אומר הגר”א בסידור, גם על זה מתפללים השיבה שופטנו כבראשונה – שמי שינהל אותנו מבפנים זה יהיה כבראשונה, הצד החיובי של החיים, לא השלילי.

היציאה מענני הכבוד

כתוב “וישלח אותם משה ממדבר פארן על פי ה'” (במדבר יג, ג), והבאנו שרש”י אומר שאין הכוונה שהייתה הסכמה, אלא שהוא לא התנגד. אבל השאלה שאלה, למה התורה חוזרת עוד פעם, אחרי שמשה נצטווה שלח לך לדעתך, התורה חוזרת שוב “וישלח אותם משה על פי ה’. אני חושב שזה מאוד קשור לקפסולות. בנ”י במדבר היו חונים איש על מחנהו ואיש על דגלו. וכשהם היו זזים ע”פ ה’ ממקום למקום אז כתוב “כאשר יחנו כן יסעו” (במדבר ב, יז). הכל היה מסודר. היה מחנה לזה ומחנה לזה, הייתה חלוקה ולא היה ערבוב, אני לא יודע אם זה היה שקוף או לא כמו פה. אבל מתי הם נסעו ע”פ ה’, כשמשה שלח את יהושע להילחם בעמלק כתוב “ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק” (שמות יז, ט). אומר שם רש”י בפרשת בשלח, צא מענני הכבוד. דהיינו, לולא שהקב”ה אמר לו שהוא יכול לצאת מענני כבוד, אז הייתה בעיה ליהושע לצאת מענני הכבוד. זה היה מחנה עם מחנה שכינה. על זה אומרת התורה, למטרה שרוצים לצאת עכשיו מהמדבר לא”י, ללכת לא”י, לעלות לא”י, בזה שלח לדעתך. אח”כ אומר הפסוק עוד עניין “וישלח אותם משה ממדבר פארן” )במדבר יג, ג), ופה לא מדברים על השליחות לא”י. כדי לקיים את השליחות היה צריך להיות ציווי גם לצאת מענני הכבוד, מ”איש על מחנהו ואיש על דגלו”, אז על זה בא הפסוק ואומר “וישלח אותם משה ממדבר פארן”. מה הדגש על מדבר פארן, הרי כתוב בפרשת בהעלותך שהם שם? אלא פה מדובר על משהו אחר – הוא שלח אותם לדעתו, אבל הוא לא יכול היה להוציא אותם מ”הקפסולות” שאדם מקיים שם את “ונשמרתם”, בלי אישור מהקב”ה. אסור לזלזל בהנחי ות ואני יודע שיש כאלה שמזלזלים. יש כאלה שחושבים שסתם מחמירים וזה לא נכון, וככל שניזהר יותר נראה שבעז”ה שלא נצטרך את זה בסוף, ואם ניזהר בזה פחות, אני לא יודע מתי זה יגמר. אומרת התורה שמה שהם יצאו ממדבר פארן זה היה ע”פ ה’. דהיינו, עצם היציאה מהמקום שהקב”ה אמר שעד עכשיו אתם נמצאים שם, זה גם היה ע”פ ה’. וגם היציאה צריכה שתהיה ע”פ ה’. שבת שלום.

נגישות