שאלה: אדם איבד מעיל בלי שמו, לאחר יומיים נזכר שהשאיר את מעילו ליד הבית מדרש. כשחזר למקום ההוא מוצא מעיל שנדמה לו שהוא שלו אבל אינו בטוח בזה מה הדין?
יש לדון:
א. האם מה שזוכר שהניח במקום זה הוי סימן משום שמקום הוי סימן?
ב. גם אם אין סימן בחפץ אולי מותר לקחת את החפץ משום שנראה לו שהחפץ שלו?
תשובה:
מבואר בבבא מציעא כג: שאע"פ שמקום הוי סימן (נחלקו בזה רבה ורבא והלכה כרבא דמקום הוי סימן) ברקתא דנהרא – שפת הנהר שכולם מניחים שם חביותיהם – מקום אינו סימן.
"אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן – דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך אתרמי נמי לחברך. איכא דאמרי, אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן – דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך האי מקום, אתרמי נמי לחברך האי מקום."
ומכאן למד המנחת יצחק חלק ג סימן יז שגם בענינינו מקום אינו סימן ומה שזוכר שהניח חפץ במקום זה אין זה סימן שהחפץ שלו. וכתב שם:
אמנם נראה, דאם החפץ מונח שם זמן רב, עד שסביר להניח שהמאבד כבר חיפש אותו, כיון שיש לו ספק שמא החפץ שלו תולים לומר שהוי שלו ויכול לקחתו.
אמנם בפתחי חושן (אבידה ג יח) חולק על המנחת יצחק, ולדעתו אין צורך בהמתנה. וטעמו, שלמרות שחפץ בלי סימן אסרו חז"ל לקחתו (כשעדיין לא היה ודאי יאוש) כיון שאם יתברר אח"כ של מי הוא יהא חייב להחזיר לו, היינו דווקא כיון שאין לו בחפץ שום צד חזקה. אבל בנדון דידן שיתכן שהוא שלו, הרי אף אם יבא אחד ויברר שנאבד לו חפץ כזה, לא יוכל להוציא ממנו בספק, שהרי גם לשני אין בו סימן. ואין לחוש שמא השני יתן בו סימן שאינו נראה למוצא או שיביא עדים שהוא שלו- דא"כ בכל אבידה שאין בה סימן ניחוש לכך.
שוב ראיתי בספר בירור הלכה ח"ח עמ' רנד שחלק על הפתחי חושן וכתב שאע"פ שגם אם יבוא אדם אחר ויטען שהחפץ שלו לא יהא חייב להחזיר לו, אין זה מתיר לקחת חפץ זה לעצמו, שהרי שמא שייך לאחר, ומה שאין האחר יכול להוציא את החפץ האבוד שלו מיד המוצא, אין זה מפקיע את בעלותו.
דהיינו נחלקו הפתחי חושן והבירור הלכה למה אסור לקחת אבידה לעצמו- האם משום חיוב ההשבה, אבל כשודאי לא יצטרך להשיב כיון שאין סימן ויש לו ספק שמא הוי שלו יכול לקחת לעצמו, או שהאיסור לקחת לעצמו אבידה הוא בגלל ששייך לאחר.
אמנם הברור הלכה מסיק שמתלה אינו דומה לרקתא דנהרא, כיון שכל הדין שמקום שכולם מניחים בו אינו סימן, הוא דווקא כשאין חילוק מקומות ברור ומוגדר, שכל הבאים לשם מניחים חפציהם בערבוביא ואין ניכר שם הבדל וחוצץ בין מקום אחד למשנהו, רק אז מקום אינו סימן, כיון שאותו מקום שטוען לסימן יש לומר שאף שימש לרעהו. אבל במתלים, שכל אחד שם במתלה שלו, וכל שתלה שם בגדים שוב לא ישמש אחר בזה המתלה, מקום הוי סימן. ושונה מרקתא דנהרא שלא היה חילוק מקומות והנחת חפצי איש במקום מוגדר לעצמו.
לסיכום: תלוי היכן הניח את המעיל: אם הניח על וו במתלה, כיון שכל וו הוא בפני עצמו ואין דרך להניח על וו שתלוי שם משהו אחר- מקום הווי סימן ויכול לקחת. אך אם אינו זוכר היכן בדיוק הניח או שהניח על שולחן וכדו'- אי אפשר לומר בזה שמקום הוי סימן. ויש לומר שגם לפי הפתחי חושן יהיה אסור לקחת, כיון שבבית מדרש אע"פ שאין סימן, יתכן שיבוא ת"ח ויטען שהוא שלו בטביעות עין ויצטרך להחזיר לו, לכן אסור לקחת, אלא א"כ החפץ ממשיך להישאר שם זמן רב שמסתמא הבעלים כבר חיפשו אחריו, שכיון שמסופק אם החפץ שלו אמרינן שהוי שלו.
