ותעצר המגפה
לאחר שנבלעו קורח וכל עדתו, ומתו כל האנשים אשר אתו. החלה מגפה בעם ישראל, כחלק מחרון האף על המחלוקת. וכשראה זאת משה, הוא נזכר בעצה אותה קיבל ממלאך המוות. כאשר עלה לקבל את התורה[1]. ולכן משה מצווה את אהרון, לקחת את הקטורת. ובכך להביא להפסקת הנגף בעם[2].
אך למרות שאהרון הקטיר את הקטורת. לא הרפה המלאך, אלא בגזרתו של משה רבינו[3].
עניין זה בא על מנת להשלים, את הכרעת הקב"ה במחלוקת קורח.
שכן המחלוקת של קורח, לא הייתה רק על הנהגתו של משה. כי אם על כל עניין, יציאת מצרים. ולכן הם צירפו את דתן ואבירם, שכבר במצרים מיאנו לקבל את הנהגת משה[4]. יחד עם התלונות, על כך שאין הם הולכים להיכנס לארץ. לאחר העונש, על חטא המרגלים[5].
וכאשר מקהיל קורח את כל העדה, על משה ואהרון. כמעט ועולה בידו, לשכנע את העם. שאין משה ראוי להנהיג[6].
וכדי לברר מי הוא, הראוי והנבחר. אומר משה לקורח וכל עדתו, שיקטירו את הקטורת. וזאת משום שיש בה, את סם המוות[7]. כשם שגילה לו, מלאך המוות. וכך ניתן יהיה להבחין, בין הנבחר לבין האובד.
למחרת היום, שבו ונקהלו ישראל כנגד משה ואהרון. ובכך הם הראו, שאין הם מבינים מה ארע ביום אתמול. וכדי להשלים זאת, החל הנגף בעם. עד שבא אהרון, ועוצר את המגפה. בהקטרת הקטורת, מתוך ציוויו של משה רבינו.
ובזה רואים כל העם, שאין הקטורת ממיתה. כי אם חטאי האדם ומעשיו, הם הקובעים את גורלו[8].
אך יחד עם זאת, אין הקב"ה מוותר על כבודם של ישראל. וגם אם הוא מענישם, אין זאת אלא לכבודם ומעלתם. ולכן מדגיש הקב"ה, בעניין מחלוקת קורח – "ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דבר ה' ביד משה לו[9]". שכל מי שמדבר לא טוב על ישראל, סוף שלוקה בידו[10].
וכדי להשלים את העניין. מבקש הקב"ה שישמו, כל אחד מנשיאי ישראל – איש מטהו. והמטה אשר יפרח, הוא הסימן לבחירת ה' – בו ובשבטו. והמטה אשר פרח והציץ שקדים, היה אותו מטה בו יצאו ישראל ממצרים. שניתן ביד משה, וכעת הועבר לאהרון.
וכך ראו כל עדת ישראל, את מעלתם וכבודם האמתי. כשם שראו, עוד בהיותם בארץ מצרים[11]. ואף אז הם האמינו בכך למשה[12], שהוא השליח לגאולתם.
וגם כעת, חותם הקב"ה את העניין[13]. בכך שכולם רואים ומבינים, שאין הנגף ממית. כי אם מעשי האדם, הם המביאים אותו לידי כך.
הדרך בה דיבר עמם ה', הייתה במגיפה. וכך היא דרכו מעולם. כשם שאמר משה לפרעה, "פן יפגענו בדבר או בחרב[14]". ואף שלמה בתפילתו בזמן חנוכת המקדש, דיבר על כך. שאם ניפגע בדבר או בחרב, נינצל ע"י תפילתנו אליו[15].
ומיד לאחר כן, בא העונש על מי שגורם לנו לכך. כשם שלקו פרעה ואבימלך, כך לוקים כל הקמים והמצרים לישראל. ואילו לישראל, באה הרווחה ושמחה[16].
ומי שיקים לנו את סוכת דוד הנופלת[17], ישיב לנו את קורח וכל עדתו[18]. לבלתי ידח ממנו נדח[19].
[1] רז זה מסר לו מלאך המות כשעלה לרקיע, שהקטרת עוצר המגפה – רש"י במדבר יז, יא
[2] אחז את המלאך והעמידו על כרחו א"ל המלאך הנח לי לעשות שליחותי א"ל משה צוני לעכב על ידך – שם, יג
[3] א"ל אני שלוחו של מקום ואתה שלוחו של משה א"ל אין משה אומר כלום מלבו אלא מפי הגבורה אם אין אתה מאמין הרי הקב"ה ומשה אל פתח אהל מועד בא עמי ושאל וזהו שנאמר וישב אהרן אל משה (מכילתא) – שם
[4] ,ויפגעו', אנשים מישראל את משה ואת אהרן וגו' ורבותינו דרשו כל נצים ונצבים דתן ואבירם היו שנאמר בהם יצאו נצבים – רש"י שמות ה, כ
[5] 'ותתן לנו', הדבר מוסב על לא האמור למעלה. כלומר לא הביאותנו ולא נתת לנו נחלת שדה וכרם. אמרת לנו (שמות ג) 'אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ' וגו'. משם הוצאתנו ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו, אלא גזרת עלינו להמיתנו במדבר שאמרת לנו (במדבר יד) 'במדבר הזה יפלו פגריכם' – רש"י במדבר טז, יד
[6] 'ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי', התחיל לדבר עמו דברים רכים כיון שראהו קשה עורף אמר עד שלא ישתתפו שאר השבטים ויאבדו עמו אדבר גם אל כולם התחיל לזרז בהם שמעו נא בני לוי – שם, ח
[7] 'זאת עשו קחו לכם מחתות', מה ראה לומר להם כך… הא לכם תשמיש חביב מכל היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות, וסם המות נתון בתוכו, שבו נשרפו נדב ואביהוא. לפיכך התרה בהם "והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש", כבר הוא בקדושתו. וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש. אלא אמר להם משה, הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי וכולכם אובדים (במדבר רבה) – שם, ו
[8] ד"א למה בקטרת לפי שהיו ישראל מליזין ומרננים אחר הקטרת לומר סם המות הוא על ידו מתו נדב ואביהוא על ידו נשרפו חמשים ומאתים איש אמר הקב"ה תראו שעוצר מגפה הוא והחטא הוא הממית – שם יז, יג
[9] במדבר יז, ה
[10] ומדרשו על קרח ומהו ביד משה ולא כתב אל משה רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו שנא' (שמות ד) ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג וע"כ לקה עוזיה בצרעת – רש"י, שם
[11] אף באות זה רמז לו שלשון הרע סיפר באומרו לא יאמינו לי לפיכך הלקהו בצרעת כמו שלקתה מרים על לשון הרע – רש"י שמות ד, ו
[12] 'והאמינו לקול האות האחרון', משתאמר להם בשבילכם לקיתי על שספרתי עליכם לשון הרע יאמינו לך שכבר למדו בכך שהמזדווגין להרע להם לוקים בנגעים כגון פרעה ואבימלך בשביל שרה – שם, ח
[13] משל למלך שנתן שדה לאוהבו ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאין בא אחד וערער (עליו) על השדה א"ל המלך כל מי שירצה יבא ויערער לנגדך הריני כותב וחותם לך ומעלה בערכאין אף כאן לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן על הכהונה בא הכתוב ונתן לו (חולין קלג) כ"ד מתנות כהונה בברית מלח עולם ולכך נסמכה פרשה זו לכאן – רש"י במדבר יח, ח
[14] שמות ה, ג
[15] " רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו איבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה. כל תפלה כל תחנה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם" – מלכים א ח, לז- לט
[16] ומדרש אגדה הרבה עקרות נפקדו עמה הרבה חולים נתרפאו בו ביום הרבה תפלות נענו עמה ורב שחוק היה בעולם – רש"י בראשית כא, ו
[17] דרש כך שאמר אסף שירה על שכילה הקב"ה חמתו בעצים ואבנים שבביתו ומתוך כך הותיר פליטה בישראל שאלמלא כך לא נשתייר משונאי ישראל שריד וכן הוא אומר כלה ה' את חמתו ויצת אש בציון (איכה ד) – רש"י' ד"ה איסתייעא מילתא, קידושין לא:
[18] אך יש במדרש שאסף אמר שירה על שטבעו בארץ שעריה. משל לשפחה שהלכה לשאוב מים מן הבאר ונפל כדה לבאר, והיתה מצטערת ובוכה. עד שבאתה שפחת המלך לשאוב ובידה כלי של זהב, ונפל אותו כלי שם. התחילה הראשונה לשורר ואמרה, עד עכשיו לא הייתי סבורה שיוציא שום אדם כדי שהוא של חרס מן הבאר שאינו נחשב. ועכשיו מי שיוציא אותו של זהב, יוציא כדי עמו. כך בני קרח שהיו בלועים, כשראו שטבעו בארץ שעריה אמרו שירה. אמרו מי שיוציא השערים, יוציא גם אותנו. לכך אמר אסף 'מזמור', שהוא ממשפחת קרח – תוס', שם
[19] שמואל ב יד, יד
