השבעת החתן- לעז על דורות ראשונים ?

השבעת החתן- לעז על דורות ראשונים ?
הרב שאול גרינפלד

בס"ד

השבעת החתן

שאלה: אני עורך חופות. נהגתי שבחופות של בני עדות המזרח, איני משביע את החתנים על כל האמור בכתובה, אלא רק שלא יצאו מהארץ בלא דעת האשה. בשבוע שעבר, לאחר עריכת החופה, ניגש אלי אחד מהקהל, וטען שמה שעשיתי הוא הוצאת לעז על דורות הראשונים. רציתי לדעת האם יש ממש בדבריו?

תשובה: ראשית נעמוד, על מה שהזכיר השואל, בעניין מה שנהגו בני עדות המזרח להשביע את החתן בעת עריכת החופה, ויש שבאו לשנות מן המנהג. ובעניין זה האריכו המחברים, ולא אביא אלא כנוטל הקומץ מן המנחה.

ראשית הדברים, במה שלפני כאלף שנה תיקן רבינו גרשום מאור הגולה בחרם, שלא ישא אדם אשה על אשתו, ותקנתו נוהגת עד היום אצל אחינו האשכנזים, אך לא אצל אחינו בני עדות המזרח. במקום חרם דרבינו גרשום, כתב השו"ע, אבן העזר (א, י"א), ש"טוב לעשות תקנה בחרמות ונידויים על מי שישא אשה על אשתו". מחמת פסק זה, נהגו רבות מהקהילות של בני עדות המזרח, להשביע את החתן בעת החופה שלא ישא אשה על אשתו, ובהמשך נהגו להשביע על כל האמור בכתובה.

בדורנו יצא ערעור על מנהג זה. ראה בספר בית נאמן (א חלק אה"ע סי' א), שהגר"מ מאזוז שליט"א כתב שהיום שרבים מהחתנים אינם עומדים בכל תנאי כתובה, כגון אברכים שאינם מקיימים "אנא אזון ואפרנס" בשנים שהם עדיין לומדים, הרי שיש בהשבעת החתן משום הכשלה שלו בשבועת שקר. ובספר משפט הכתובה חלק ה' סי' מ"ב כתב ליישב את המנהג, שהשבועה כפי שנעשית היום אינה מחייבת באיסור שבועה, ונעשית כדי לחזק את התחייבותו של החתן ולסלק שאלות של אסמכתא. עוד כתב בספר הנ"ל, שגם אם נאמר שיש איסור במה שיעבור על השבועה, אין לחוש לכך, כיון שכוונת השבועה של החתן אינה אלא למה שרגיל להיות בין בעל לאשתו, וזאת מן הסתם מקיימים גם היום.

למעשה, אין הכרעה בשאלה זו, אלא כנ"ל דעת הגר"מ מאזוז שאין להשביע, ואילו בספר עין יצחק ג' (עמ' שנ"ה) כתב שדעת אביו הגר"ע יוסף היתה להשביע, וכן היתה דעת מרן הגר"מ אליהו בשו"ת מאמר מרדכי (א' אבן העזר סי' א'). ב'קונטרס במנהגי חופה' שכתב מו"ר הגר"י מגנס ונדפס בסוף הספר ראש דברך של הרב יצחק דדון (עמ' תרס"ג), מובא שמרן ראש הישיבה הגר"א שפירא היה נותן יד לחתן כשהגיע למילים "וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף". הרב השואל העיד שיש שמשביעים רק על מה שנראה להם שהחתן לא יעבור. חשוב להעיר שיש לוודא שנוסח הכתובה יהיה מותאם למנהג ההשבעה, ואם נעשו מחיקות, יש לקיימן כדין לפני חתימת העדים.

ובעניין השאלה, אם הנוהגים שלא להשביע את החתן, צריכים לחוש ללעז על דורות הראשונים. מקור הדברים הוא בגיטין ה עמוד א. שם מבואר שאף שצריך ששליח הבאת הגט יראה בעצמו את כתיבת הגט, כדי שיוכל להעיד שנכתב לשמה, אין לו להחמיר ולהתעכב במשך כל כתיבת הגט, כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים. והיינו שבדורות הקודמים לא היו מורים לשליחים להתעכב כל כך, ואם אנו נבוא ונחמיר, נמצאנו מוציאים לעז על הגיטין שניתנו לפנינו. והעולה מכאן, שאם אנו משנים ממנהג הקדמונים ומחמירים יותר מהם, הרי שנמצאנו מוציאים עליהם לעז.

אולם ישנם גם מקורות מהם רואים שלא חששו ללעז הראשונים. כגון בגיטין פ"ה עמוד ב' שמבואר שרבא שינה את נוסח גט שכיב מרע, בגלל שהיו לו חששות בנוסח שהיה לפניו, וכן מצאנו בראשונים שאמרו שלא לתת גט בלילה גם במקומות שכן נהגו בכך, ולא חששו ללעז הראשונים.

ובספר גט פשוט למהר"ם בן חביב, אשר נכתב בעיה"ק ירושלים לפני כשלש מאות חמשים שנה, על השו"ע אבן העזר קי"ט, ז, האריך לברר את שיטות הראשונים מתי חוששים ללעז הראשונים ומתי לא. והעולה מדבריו, שכאשר אנו חוששים ללעז על עצמינו, איננו חוששים ללעז הראשונים, אא"כ החשש ללעז עלינו הוא בדבר קטן לעומת הראשונים שיהיה עליהם לעז גדול. וכן אם אפשר לשנות ממנהג הראשונים, כאשר השינוי אינו ניכר, ויוכלו האנשים לתלות את השינוי בסיבות צדדיות, ולא יהיו מוכרחים לומר שאנו חולקים על הדורות הקודמים, כגון שאמנם כבר לא יתנו גיטין בלילה, אבל אנשים יחשבו שמסיבות אחרות החליטו להמשיך את ישיבת בית הדין למחרת. עוד הביא הגט פשוט מסברות האחרונים בזה, שהמהרח"ש כתב שאפשר לשנות בשב ואל תעשה, והראנ"ח כתב שהחשש הוא רק אם יאמרו שהדורות הראשונים גרמו שיולדו ילדים פגומים או ממזרים. הפתחי תשובה שם הביא שהמגן אברהם חולק על הראנ"ח, שהרי חשש ללעז הראשונים כשמשנה מצורת כתיבת האותיות בתפילין.

ועתה מבואר שאין ממש בטענה שיש באי השבעת החתן משום הוצאת לעז על דורות הראשונים, שהרי ודאי לא נכשיל עצמנו בחשש שבועת שקר משום לעז הראשונים, וכן ביטול השבועה אינו אלא בשב ואל תעשה, וגם אין בכך אמירה כאילו הדורות הקודמים גרמו להולדת ממזרים. מה עוד, שתמיד אפשר לומר שהדורות הראשונים היו מקיימים את האמור בכתובה, ואנו בעניינו איננו עומדים בכך, ואין אנו מוציאים לעז אלא עצמינו. 

נגישות