דרך המלך – פרשת חוקת

דרך המלך – פרשת חוקת
הרב איתמר הרשקו

דרך המלך

כשעם ישראל מגיע, עד לקצה גבול ארץ אדום. הוא מבקש ממלך אדום, שייתן לו לעבור בארצו. והם יעברו רק ב’דרך המלך’[1]. כשאת המים והאוכל, הם יקנו מאדום. למרות שיש להם, את הדברים האלו בתמידות[2].

תגובתו של מלך אדום, הייתה תשובה שלילית. ואף הוסיף איום בצידה – “פן בחרב אצא לקראתך[3]“. למרות שעם ישראל, לא התגרה באדום. ואף לא ביקש, להילחם עימם.

כל זאת היה, בעקבות הדברים שדיברו ישראל עם אדום. שכן עם ישראל, הזכיר לאדום את העניין – שאחים אנחנו. והגזירה של ברית בין הבתרים, שכללה ירידה לגלות. הייתה אמורה לחול, גם על עשיו ובניו. אך מכיוון שעשיו החליט, שהוא מוותר על חלקו בארץ. נשארה הגזירה יחד עם ההבטחה, לחזור ולרשת את הארץ – רק ליעקב ובניו[4]. ולכן עליכם לתת לנו, לעבור בארצכם בדרך לארצנו[5].

אך אדום הדגישו באזני ישראל. שהחרב היא מתנת חלקם – מעשיו אביהם. וכשם שישראל מתהדרים, בכוח יעקב אביהם. כך אדום מתהדרים, בכוח עשיו אביהם[6]. ולכן הם ממאנים, לתת לישראל לעבור בארצם.

הדבר שעורר יותר מכל, את החשש של אדום. הייתה הבקשה של ישראל – ‘דרך המלך נלך’. וזאת משום, שהמלך פורץ גדר, לעשות לו דרך. ואין לה שיעור, לדרך המלך[7]. ולכן היא לעולם ישרה, בלי לנטות ימין או שמאל[8]. ואם תתקבל, בקשתם של ישראל. אזי הם יפרצו פרצה, בכל רוחבה של ארץ אדום. דרכה הם יעברו, לארץ ישראל.

שכן הארון היה מקדם לפניהם, ומשווה את הדרכים. כך שכשעם ישראל עבר, הוא הלך לעולם במישור[9]. ולכן פחדו בני אדום, שהליכת ישראל בדרך המלך. תביא להרס ניכר בארצם. וכמענה לכך, הם מאיימים להילחם בישראל.

למרות כל זאת, נהגו בהם בני אדום כאחים. ומכרו לישראל מים ואוכל[10]. ובכך הם נהגי, כמנהג עשיו אביהם. שאמנם שוטם את יעקב, על מכירת הבכורה ולקיחת הברכות. אך מודה לו על כך, בערוב ימיו[11]. וכך למרות שהם לא נתנו לישראל, לעבור בארצם. הם מוכרים להם אוכל ומים. כצידה לדרך, לקראת כניסתם לארץ.

הסיבה שבגללה לא יכלו ישראל, לעבור בארץ אדום. הייתה משום, שהארץ ההיא ניתנה לעשיו כירושה. עד סוף, אחרית הימים[12]. ומכיוון שהימים האלו, של שנת הארבעים ליציאת מצרים. לא היו ימי האחרית של הגאולה. לא יכלו ישראל, לעבור בארץ אדום.

לו היו זוכים ישראל לכך, אזי היו עולים ב’דרך המלך’ – ונכנסים מיד לארץ[13]. אך כיוון שלא באה השעה, נאלצו ישראל לסבוב שוב את ארץ אדום. ודבר זה, הזכיר לישראל את יציאת מצרים. שגם אז “לא נחם אלוקים”, ללכת בדרך הישרה לארץ. ולעבור דרך ארץ פלישתים. והם נאלצו לנדוד, זה שלושים ושמונה שנה[14].

וכעת כשהם כבר, על פני הכניסה לארץ. שוב הם הולכים בדרך עקלתון, וחוזרים לאחוריהם. ולכן הם מתלוננים על כך, בפני משה רבינו. וביחד עם התלונה, על העיכוב בדרך. הם מתלוננים על ‘הלחם הקלוקל’[15] – הוא ‘המן’, אותו הם אוכלים בכל השנים. שעתיד הוא לתפוח, ולצאת ממעיהם[16].

ודווקא כעת, הם נזכרים להתלונן על כך. שכן לראשונה הם טעמו, טעם של אוכל ומים רגילים. ממה שמכרו להם, בני אדום. ולכן הם מבינים, שלא יתכן לאכול, בלי להוציא את הפסולת.

ובמיוחד שעניין זה, ארע לאחר פטירתו של אהרון, ביום א’ שבחודש אב. שכן בכל שנה, היו מתים חמישה עשר אלף מישראל – בליל תשעה באב[17]. ואילו השנה כיפרה עליהם, מיתתו של אהרון. והם פסקו מלמות. אך הם לא ידעו זאת, ולכן הם חשבו שיציאת המן מהמעיים, היא הגורמת למותם.

דבר זה היה, כחטאו של הנחש. כשדיבר לשון הרע, על קונו. וכך ישראל הוציאו שם רע, על הטובה שהשפיע עליהם הקב”ה. ובאו הנחשים, להענישם כל כך. וכל מי שנשא עיניו לשמים ושיעבד ליבו, היה מתרפא – מנחש הנחושת שעשה משה[18].

והנחש ההולך בדרך עקלתון, יישר את ישראל – ההולכים בדרך המלך.


[1] “נעברה נא בארצך לא נעבר בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאול עד אשר נעבר גבולך” – במדבר כ, יז

[2] כך אמר משה אע”פ שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם מכאן לאכסנאי שאף ע”פ שיש בידו לאכול יקנה מן החנוני כדי להנות את אושפיזו – רש”, שם

[3] במדבר שם, יח

[4] מה ראה להזכיר כאן אחוה אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם שנא’ לו (בראשית טו) כי גר יהיה זרעך ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו… לפיכך פירש אביכם מעל אבינו (שם לו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו מפני השטר חוב המוטל עליהם והטילו על יעקב – רש”י שם, יד

[5] אין לך לעורר על הירושה של ארץ ישראל כשם שלא פרעת החוב עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך – שם, יז

[6] אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם אמרתם ונצעק אל ה’ וישמע קולנו ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז) ועל חרבך תחיה – שם, יח

[7] בבא בתרא ק:

[8] ‘דרך המלך אין לה שיעור’, כדמפרש בגמ’ שהמלך פורץ בתים וגדר מלפניו לעשות לו דרך, ולא יטה ימין ושמאל – הרשב”ם, שם

[9] זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה – רש”י במדבר י, לג

[10] ‘כאשר עשו לי בני עשו’, לא לענין לעבור את ארצם, אלא לענין מכר אוכל ומים – רש”י דברים ב, כט

[11] ‘יהי לך אשר לך’, כאן הודה לו על הברכות (ב”ר) – רש”י בראשית לג, ט

[12] ‘עד מדרך כף רגל’, אפי’ מדרך כף רגל כלו’ אפי’ דריסת הרגל איני מרשה לכם לעבור בארצם שלא ברשות ומ”א עד שיבא יום דריסת כף רגל על הר הזיתים שנא’ (זכריה יד) ועמדו רגליו וגו’ –רש”י דברים אב ה

[13] אלו לא חטאו היו עוברים דרך הר שעיר ליכנס לארץ מן דרומו לצפונו ובשביל שקלקלו הפכו לצד המדבר שהוא בין ים סוף לדרומו של הר שעיר והלכו אצל דרומו מן המערב למזרח דרך ים סוף דרך יציאתן ממצרים שהוא במקצוע דרומית מערבית משם היו הולכים לצד המזרח – שם, א

[14] ‘ותקצר נפש העם בדרך’,  בטורח הדרך שהוקשה להם אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך –  רש”י במדבר כ, ד

[15] “כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלקל” – במדבר כא, ה

[16] לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא (ע”ז, ה) – רש”י שם

[17] שכלו מתי מדבר, דתניא כל ארבעים שנה שהיו במדבר בכל ערב תשעה באב היה הכרוז יוצא ואומר צאו לחפור והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר וישן בו שמא ימות קודם שיחפור ולמחר הכרוז יוצא וקורא יבדלו חיים מן המתים וכל שהיה בו נפש חיים היה עומד ויוצא וכל שנה היו עושין כן ובשנת ארבעים שנה עשו ולמחר עמדו כולן חיים וכיון שראו כך תמהו ואמרו שמא טעינו בחשבון החדש חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בט”ו ולא מת אחד מהם ידעו שחשבון חדש מכוון וכבר מ’ שנה של גזרה נשלמו קבעו אותו הדור לאותו היום יו”ט – רש”י תענית ל:

[18] כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, ח) עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין – ראש השנה כט.

נגישות