מיתת צדיקים – פרשת חוקת

מיתת צדיקים – פרשת חוקת
הרב איתמר הרשקו

מיתת צדיקים

 לאחר שלושים ושמונה שנים של נדודים מאז חטא המרגלים, נפרדים עם ישראל בפרשתנו משני עמודי התווך של ישראל מנהיגי הדור, האח האחות- מרים ואהרון, שזיכו את העם במשך כל שנות המסע בבאר המים ובענני הכבוד.

על מיתת הצדיקים הללו אמרו חז”ל שהיא מכפרת ולכן נסמכה פרשת פרה אדומה למות מרים[1] ופרשת בגדי הכהונה למות אהרון.

שני הפרנסים הטובים הללו נחסרו מישראל דווקא ערב הכניסה לארץ לא בגלל עוונותיהם עצמם, ולכן מיתתם נחשבת כבאה לכפר על הדור כולו.

הראשונה להסתלק מן העולם במיתת נשיקה, הייתה מרים- בחודש הראשון בשנה הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים[2].

אחרי חטא המרגלים נגזרה הגזירה על כל ישראל לנדוד במדבר ארבעים שנה[3].

על פי זה, היו אמורים בני ישראל להישאר במדבר עוד שנה עד שיושלמו ארבעים שנה מחטא המרגלים, אלא שמות מרים בתחילת שנת הארבעים כיפרה עליהם שיחשב להם מילוי העונש כבר מחטא העגל[4] ואין הם צריכים יותר למות. לכן כל העדה שחטאה הלכה לה ואלו פרשו לחים.

בפרה אדומה[5] כמו גם במיתת צדיקים ישנם שני הופכים המופיעים. מצד אחד הפרה מטמאת הטהורים העוסקים בה ומצד שני מטהרת את הטמאים. וכך גם במיתת הצדיקים מצד אחד ישנו איבוד הצדיק, הזכויות שזיכה את העם בהם והטובה שעימו- כמרים שמתה ופסקה הבאר שהייתה בזכותה ומצד שני ישנה הכפרה שבמיתתם.

כאשר מגיעים כל העדה ששרדה את הארבעים שנה האלו עד להר ההר[6] שם נפטר אהרון, הם נחשבים כמי שכולם חיים וקיימים ומוכנים להיכנס לארץ[7]. את השבח הזה הם קבלו גם בזמן פטירת מרים בתחילת אותה שנה, שאף במות מרים נאמר עליהם שזו העדה שפרשה לחים, אז מדוע התורה שוב מזכירה זאת כאן לפני מה שכיפר אהרון במיתתו?

אהרון נפטר בחדש החמישי- א’ באב שבשנת הארבעים. בכל שנה בחודש זה היו בני ישראל שוכבים בקבריהם בליל תשעה באב ופורשים למחרת כל אלו שנשארו חיים[8], ובשנה הזו בחודש בו מת אהרון פרשו כולם לחים, כיוון שמיתתו כיפרה עליהם שלא יצטרכו למות עוד בדבר גזירת המרגלים[9].

הכפרה של אהרון באה ככפרת בגדי הכהונה, שכן הוא הצליח להגן על חמישה עשר אלף מישראל שהיו אמורים למות באותו החודש כפי שארע בכל שנה, ממש כשם שבגדי הכהונה באים לכפר על האדם ומצילים אותו ממוות לחיים.

בתוך ימי השלושים של אהרון כאשר עם ישראל הבין ששוב אין עליו את גזירת המיתה, כפי שנתבאר להם בליל ט”ו באב, הם שרו שירה של אמונה- שירת הבאר, בה הם ביטאו את עניין תחיית המתים.

למרות שהבאר הייתה עמם כבר ארבעים שנה הם לא ידעו להעריך אותה אלא בהסתלקותה יחד עם מיתת מרים וחזרתה בכוח זכותם של משה ואהרון.

אך רק לאחר מיתת אהרון ומה שפסקו מתי מדבר מלמות הם ידעו להעריך זאת ולשיר שירה על הבאר. ומכיוון שמשה היה אבל בתוך השלושים הוא לא יכל להצטרף עמהם וכך גם לא הצטרף הקב”ה בשירה זו.

למרות זאת זכו ישראל להעלות לדרגה בה הם עצמם נובעים מים חיים בלא צורך במתווך בינם לבין אלוקיהם.

דבר זה משלים את כפרת חטא העגל, אז בקשו ישראל שיעשה להם אלוהים במקום משה האיש שאיננו, וכיום הם הגיעו עד כדי דבקות בה’ בלא סיוע מבחוץ.

את העניין הזה הצליחה מרים ללמד במשך כל חייה שהיו חיים של אמונה.

כבר בגיל חמש התנבאה שעתידה אימה להוליד בן שיושיע את ישראל, למרות שמרים נקראה ע”ש המירור, כיוון שמאז שנולדה החל השעבוד הקשה של ישראל במצרים, בתוך כל זה התנבאה שיש ישועה והיא קרובה.

כך היא גם שכנעה את אביה עמרם להשיב את יוכבד אימה, כדי שממנו ילמדו כולם ויחזירו נשותיהן לאחר שגירשום כשם שגירש עמרם את אשתו. וכאשר הושם משה ביאור התייצבה מרים מרחוק לדעה מה יעשה לו, לא כהתייצבות של סקרנות כי אם כנבואה הצופה לרחוק, שרצתה לדעת מה יהיה עם נבואתה.

בכח זה של אמונה חיזקה מרים את הנשים במצרים[10], כשעודדה אותם ללדת לא רק כתומכת לידה כי אם בכל הרצון של ללדת ולהיכנס להריון. על ידי זה זכו ישראל ויצאו ממצרים, בזכות נשים צדקניות שמסרו נפשם להעמיד צבאות במצרים. מכח אותה אמונה הוציאה מרים תופים ומחולות שמובטחת הייתה שיעשה ניסים לישראל בצאתם ממצרים. ויכלה היא לשיר על הים, שירה שהיא רמז לתחיית המתים[11], למרות האסון הגדול שאירע רק כמה ימים קודם במיתת ארבע חמישיות מהעם.

במיתת צדיקים ישנו עוד עניין והוא שכעת ניתן לעמוד יותר על דעתו ולהתקרב אליו, כיוון שאינו מוגבל עוד בגוף. כך ישראל לא עמדו על דעתה של מרים ואמונתה עד סוף ארבעים שנה. רק לאחר מיתת אהרון אנו מוצאים שגם ישראל שרו שירה של תחיית המתים. אז ישיר ישראל- רמז לתחיית המתים, למרות האסון בהילקח מהם אהרון ובעצם ימי בכייתו, לאחר שפסקו מלמות בט”ו באב שרו את שירת הבאר. שכעת הם עמדו על דעת מרים ששרה גם היא על המים.

כך הם גם ימינו אנו לאחר שנות הרעה בימי הגלות והשואה זוכים אנו לומר שירה בכל יום בעצם קיומנו כאן כעם המוכן בכל עת שיערה עליו הרוח ממרומים בתחיית המתים ושיבת ישראל לארצו ארץ החיים- חיים כולכם היום.


[1] “ותמת שם מרים”- למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה לומר לך כמו שפרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת- רש”י במדבר כ, א

[2] “ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון… ותמת שם מרים ותקבר שם” (שם), ופרש”י עדה שלימה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים

[3] …”העדה הרעה אשר המה מלינים עלי את תלנות בני ישראל, במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום יום לשנה”. שם יד כז, לד

[4] …”ושנה ראשונה היתה בכלל ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר וביום פקדי”. רש”י שם

[5] “והיתה לעדת בני ישראל למשמרת” (במדבר יט, ט)- “כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורעניות שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל שנאמר וביום פקדי ופקדתי וגו’, וכשם שהעגל טימא כל העוסקים בו כך פרה מטמאה כל העוסקים בה וכשם שטהרו אפרו… כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת”, רש”י במה שהעתיק מיסודו של רבי משה הדרשן

[6] “ויבאו בני ישראל כל העדה הר ההר”, במדבר כ, כב

[7] “כל העדה כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה אחד מאותן שנגזרה גזרה עליהם שכבר כלו מתי מדבר  ואלו מאותן שכתוב בהן חים כולכם היום”, רש”י

[8] כמו שאמרו חז”ל בסוף מסכת תענית-  על ט”ו באב, שבו פסקו מלמות מתי מדבר

[9] אף על פי שבהמשך הפרשה מתו מן העם בנחשים השרפים, בעוון מיתת המרגלים לא מתו עוד

[10] כמו שדרשו חז”ל מרים ע”ש מורה שהייתה מורה את הנשים, ופועה זו מרים שהייתה פועה באשה

[11] “אז ישיר ישראל מכאן רמז לתחיית המתים מהתורה”- רש”י על שמות טו, א

נגישות