פרשת נדרים
לקראת סוף הנהגתו של משה עם תום ארבעים שנות הנדודים ולאחר שמינה תחתיו כבר את יהושע כמחליפו, מבקש הקב"ה ממשה שיצווה את בניו עליו דרך ראשי המטות- על פרשת הנדרים.
עניין הפרת הנדרים הוא ייחודי לכל התורה עד כדי כך שחז"ל הגדירו אותם כדברים הפורחים באוויר[1], ובמיוחד אמור הדבר לגבי הפרת הנדרים שהבעל או האב זכאים בו.
אם נרצה להמשיל זאת, אזי נערה בת מצווה שנדרה בשעה 8:00 בבוקר שלא לשתות חלב כלל ובא אביה והפר לה- הנדר שלה הופר.
לאחר שעה קלה התארסה הבחורה בשעה טובה ושוב נדרה שלא לשתות חלב. הפעם באים האב והארוס ומפרים לה יחדיו- ונדרה מופר בזה.
כעבור עוד שעה התחתנה הבחורה ושוב נדרה שלא לשתות חלב- הפעם רק בעלה יכול להפר לה את הנדר, וכך אכן הוא עשה ונדרה הופר.
אבל מכיוון שהוא ראה שאשתו פרוצה בנדרים הוא עמד וגירש אותה עוד טרם חצות היום. ושוב הבחורה נדרה שלא לשתות חלב כלל.
כעת אין לה מי שיפר את הנדר והיא ברשות עצמה עד שיבוא חכם או שלושה הדיוטות ויותר לה הנדר על ידי פתח כל שהוא.
למרות שזו אותה הנערה ונדריה היו באותו היום, בכל פרק זמן היא שינתה את מעמדה ההלכתי וכך גם היה עם הפרות נדריה.
דבר זה מלמד אותנו שאין הבדל הלכתי בין אשה לאיש בעניין הנדרים, אלא אם כן יש לה על מי להישען.
שכן אם יש לה אב או בעל היא תעדיף שהוא ייקח על עצמו את האחריות לנדריה וכל עוד אין הוא מסכים עמה אין נדרה גמור בדעתה. אך כאשר היא ברשות עצמה אין היא שונה מכל נער אחר בן גילה.
פרשה זו נאמרת לראשי המטות כדי לומר לעם ישראל הנשענים תדיר על מנהיגיהם כדוגמת המטה שהאדם נשען עליו, שיחד עם ההישענות על המנהיגים עליהם גם לגמור בדעתם ולעבוד את ה' גם לו חלילה לא היה להם מנהיג ההולך עמם.
מעין זה אומר הקב"ה לשמואל כאשר העם ביקש להמליך מלך עליהם- "כי לא אתך מאסו כי אתי מאסו ממלך עליהם[2]", משום שרצונם להישען על מישהו שייקח מהם את אחריות וממילא הם יהיו פטורים מכלום- כאשה הסומכת על בעלה שיפר נדרה.
פעמיים מספרים לנו חז"ל את סיפור גדילתו של ר"ע[3] לאחר שהוא מתחתן עם רחל, וכיצד הותר הנדר של כלבא שבוע שלא לזון את רחל ביתו.
כאשר ר"ע מבקש לחזור הביתה לאחר שתים עשרה שנות לימוד וגדילה, הוא שומע מאחורי הבית כיצד זקן רשע שהוא היה בעצם אליהו, שואל את רחל עד מתי תהיי כאלמנה חיה?
רחל עונה לו- אם הוא ישמע לי שילך עוד שתים עשרה שנה ללמוד.
מדוע הקב"ה משמיע לאוזני ר"ע את השיחה הזו ערב חזרתו הביתה?
אין זאת אלא כדי שר"ע ילמד עוד דבר אחד שלא היה מחודד אצלו די הצורך.
הרי במשך השנים האחרונות שהוא גדל בהם בתורה ישבה אשתו בלא משען ומשענה ללא בעל ובלי אב והיא נאלצה להסתדר בכוחות עצמה. כל שכנותיה ראו את מסירותה הרבה למען תורת בעלה אך לא כל כך הבינו כיצד זה היא חיה כך.
כשר"ע ביקש לשוב הביתה הוא חשב שהוא בא עם שתים עשרה שנות לימוד ושתים עשרה אלף תלמידים, אך לאחר ששמע את השיחה של רחל עם השכן, הוא הבין את כל השנים הללו אחרת.
אין כאן רק שתים עשרה שנים שלו כי אם יש כאן גם שתים עשרה שנות לימוד שמלמדת רחל את כולם מהי מסירות לתורה וכיצד זה שהאשה לא נסמכת לא על האב ולא על הבעל.
דבר זה גרם לר"ע להבין שכל מה שהוא עשה היה ברשות- לא כפירוש של המילה 'הסכמה' כי אם בפירוש של המילה 'מקום[4]'. הוא יכל לגדול בתורה רק כי הוא היה ברשותה של אשתו שמסרה עצמה למענו.
ולכן לא היה צריך ר"ע לשבת ללמוד עוד שתים עשרה שנים כי אם מה שהיה עד כה- כפול הוא אחד שלו ואחד של רחל.
למחרת הוא אומר לתלמידיו כאשר רחל נופלת לרגליו- שלי ושלכם שלה היא, שזה מה שהראה לו הקב"ה בליל אמש.
לאחר מכן כשניגש אליו כלבא שבועא הוא מתיר לו את הנדר מכיוון שאפילו היה יודע ר"ע רק משנה אחת לא היה מדירו מנכסיו ואין זה נחשב כדבר שנולד ומתחדש כעת[5], שכן לולי ההסכמה הראשונה ההיא- לא היה מגיע ר"ע לשום מעמד כלל.
גם בימינו אנו, נדרשים העם כולו לחלץ חושים ולעמוד על דעתם בלא לחכות שמישהו יפעיל אותם. שכן כל מי שפעל עם א-ל יבוא ויטול שכרו בכך ששמע לדבר ה' והחיש גאולתו.
ובימי בין המצרים אנו נשתחרר מכל הצר והמיצר את דרכנו עד תתגלה לעין כל אהבת ה' עלינו.
[1] חגיגה י
[2] שמואל א ח, ז
[3] כתובות סב:, נדרים מט.
[4] כדוגמת 'רשות היחיד'
[5] תוס' שם
