אז ימלא שחוק
בשבת זו חל תשעה באב ואנו דוחים את דיני האבלות עד ליום המקורי בו נשרף המקדש בעשרה באב. ולכן את הסעודה השלישית אנו סועדים כרגיל ואף ניתן לאכול בה כסעודת שלמה בשעתו.
הגמרא נקטה בדוגמה של סעודת שלמה בדווקא על מנת לציין את ריבוי המאכלים שניתן להעלות על השולחן למרות שאם היה כעת יום חול היה ניתן לאכול רק ביצה באפר.
אך ישנה סיבה נוספת להזכרה של סעודת שלמה בשעתו, ביום זה.
שכן שלמה המלך לאחר שבנה את המקדש התחתן עם בת פרעה בלילה שלפני חנוכת הבית. מכיוון שלמחרת הוא הגיע באיחור והעם התפזר, נדחה מעמד חנוכת הבית בעוד אחד עשר חודשים מחודש מר-חשוון לחודש תשרי.
על הלילה ההוא למדו אותנו חז"ל, יצא הקצף בכך שנעץ גבריאל המלאך קנה בים והוא העלה שרטון שעליו נבנתה לבסוף רומי- שהחריבה את הבית בשנית[1].
ואמר הנביא "כי על אפי ועל חמתי הייתה לי העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה ועד היום הזה להסירה מעל פני[2]", שכבר מהיום בו העיר הייתה אמורה להיחנך כבר היא נחשבה כחרבה בעיני ה'[3].
לאחר אותו היום, בשנה שאח"כ חנך שלמה את הבית ברוב פאר והדר ומני אז היה מאכל שולחנו מלא כל טוב, עד כדי כך שמלכת שבא התפלאה אף מהלבוש של המשרתים העומדים בפני המלך שלמה בסעודה.
למרות ריבוי המאכלים, הייתה זו ארוחה שאין שלום בה, כיוון שהעיר ירושלים כבר נחשבת כשרופה- בעיני ה'.
מעין זה אנו עושים בסעודה שלישית בשבת זו. אנו יכולים להעלות כל מעדני עולם על השולחן אך נחשב לנו הדבר כסעודת שלמה בשעתו- בשעה בה כעס הקב"ה על מעשיו. וכך ביום ובשעה בו החל החורבן אנו אמנם אוכלים כרגיל כיוון שזו שבת אך עלינו לדעת שזה מעין מה שארע עם שלמה.
יחד עם זאת יש בדבר זה גם נחמה לישראל.
כאשר רבי עקיבא הלך עם חבריו לאחר החורבן, הם הגיעו עד להר הצופים שם הם קרעו קריעה על חורבן הבית שנגלה לעיניהם משם[4].
לאחר מכן החכמים התקדמו עד להר הבית שם הם ראו שועל היוצא מהמקום בו עמד קודש הקודשים- הם התחילו לבכות ואילו ר"ע התחיל לשחק.
לאחר המו"מ בין החכמים לר"ע אודות הבכי והצחוק, מצליח ר"ע לנחם אותם בכך שאומר להם שישנם עדים נאמנים אוריה הכהן וזכריהו בן יברכיהו, המעידים עניין אחד- את החורבן והבניין.
אוריה התנבא בימי בית ראשון- "ציון שדה תחרש" והר הבית יהיה שומם לחלוטין, ואילו זכריה התנבא על שיבת ציון- "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ילדים וילדות משחקים ברחובותיה". ומכיוון שהם נחשבים כעדים ועדות לא יכולה להיחלק לשתיים אזי כאשר התקיימה הנבואה של אוריה אות הוא שגם נבואת זכריה תתקיים.
דבר זה ניחם אכן את החכמים והם אמרו לר"ע בלשון הזאת- "עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו".
אך כיצד יתכן הדבר שיש כאן עדות אחת, הרי אוריה התנבא על בית ראשון ואילו זכריה מדבר על בית שני, ואין כאן שני עדים לכאורה, שיעידו שניהם על אותו הדבר בדיוק?
רבי עקיבא הראה לחבריו כיצד הדרך בה הם התנהלו היא היא העדות שהנבואות הם עניין אחד.
באותו הזמן שיש חורבן ולכן גם ר"ע קורע את בגדו, ישנה גם הגאולה והבניין שכן הנה החכמים מתהלכים באותו הר חרב ושומם.
כך שלמרות החורבן ישנו בנין, ויחד עם הבניה אנו תחת השפעת החורבן.
כאשר אוריה הכהן מתנבא שהר הבית יהיה שומם ושועלים יהלכו בו, מעיד יחד אתו זכריה שבאותו פרק זמן ישבו זקנים ויתהלכו באותם רחובות, דבר שלא קרה בסוף ימי בית ראשון אז העיר הייתה שוממה לחלוטין ולא עבר בה אדם.
בעוד שבסוף ימי בית שני ועד ימינו אנו, לא פסקה ישיבת ישראל על אדמתם ויהודים היו בירושלים בכל הדורות, יחד עם חורבן הבית ושוממות היכל ה'.
כעת מובן מדוע הם עדים נאמנים- שכן העדות היא על שני הדברים גם יחד. עין בוכה ועין צוחקת.
החכמים שהלכו עם ר"ע ידעו את הפסוק הזה אך הם התקשו כיצד ניתן להגדירם כעדים למרות שכל אחד מעיד על פרק זמן אחר, ולאחר שהסביר להם ר"ע כיצד היא העדות הזו הם התנחמו.
לולי שהיו החכמים בוכים לא היה יודע זאת ר"ע, שאף הוא התקשה בכך. אך אחרי שהם התחילו לבכות הבין ר"ע שכעת זה גם זמן שחוק וזו היא העדות הנאמנה.
וכך גם בסעודה שלישית השנה אנו בעין אחת רואים את סעודת שלמה וגדולתה של ירושלים ובעין השנייה אנו מבחינים במה שטרם הושלם בה- בניין בית הבחירה.
מעין זה אומר משה בפרשה "ויהי כאשר תמו כל הדור ההוא- וידבר ה' אליי[5]". יחד עם מות כל הדור ההוא שנשא את ענשו במדבר באים בני הדור החדש לקראת כניסתם אל הארץ ולכן שב הקב"ה ומאיר פניו למשה ומייחד הדיבור עמו[6].
גם אנו זוכים בשבת שכזו למילוי שחוק כשחוקו של ר"ע הרואה את הנולד הוא המשיח שזמן יציאתו לעולם החל בדיוק בזמן הזה.
ומי ששיכן שמו בבית הזה ישוב וישרה שכנתו בתוכנו בימינו.
[1] "אר"י אמר שמואל, בשעה שנשא שלמה את בת פרעה, ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועלה בה שרטון, ועליו נבנה כרך גדול של רומי"- שבת עט
[2] ירמיהו לב, לא
[3] מעין זה אמרו חז"ל שהקב"ה אמר לנבוכדנצאר- בית שרוף שרפת קמח טחון טחנת- "עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת"- סנהדרין צו:
[4] "שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו מפני מה אתה מצחק, אמר להם מפני מה אתם בוכים, אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת עכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן לכך אני מצחק דכתיב "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה עניין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתוב "לכן בגללכם ציון שדה תחרש" וגו' בזכריה כתוב "ועוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים". עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו עקיבא נחמתנו".
[5] דברים ב, טז- יז
[6] אבל משלוח המרגלים עד כאן לא נאמר בפ' (זו) וידבר אלא ויאמר ללמדך שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים לא נתייחד עמו הדבור בל' חבה פנים אל פנים וישוב הדעת ללמדך שאין השכינה שורה על הנביאים אלא בשביל ישראל- רש"י שם
