האבנה בצום החמישי?!
שבי ציון הראשונים, שעלו מבבל. והחלו להקים, את המקדש השני. נתקלו בבעיה, כאשר התקרב הזמן של תשעה באב. כשלא ידעו, מה עליהם לעשות, בזמן זה.
ולכן הם פונים אל הנביא זכריה, ושואלים אותו- "האבכה בחדש החמישי הנזר כאשר עשיתי זה כמה שנים[1]". ובכך הם מבקשים לדעת. האם בנין המקדש. דוחה למעשה, את צום תשעה באב, או שלא. וזאת משום שלא ניתן לעבוד ולעמול, בבניית המקדש. בימי הקיץ החמים, של חודש אב. ויחד עם זה, גם לצום.
השאלה שהם שאלו את הנביא, הייתה דווקא על תשעה באב. ולא על שאר הצומות, כעשרה בטבת וצום גדליה. כיוון שהיה להם ברור. שצומות אלו פג תוקפן, כיוון ששבנו לציון[2]. אך את תשעה באב, הם חשבו שאין לבטל. כיוון שמהקדש השני, לא היה כמקדש הראשון – שהיה חסר חמישה דברים[3].
את תשובת הנביא. הם קבלו רק בד' בכסליו, של השנה הרביעית לדרייוש – שנתיים לאחר שהמשיכו, לבנות את המקדש. וזאת משום שלא רצה הקב"ה, לענות לבני בבל. שלא עלו לארץ, על השאלה הזו. אך כן ניתנה תשובה, לשבי ציון. יחד עם זאת, התשובה נתנה באמצע השנה. ולא בסמיכות לאחד הצומות. כדי לרמוז להם, שאין הם רואים נכון. את מצבם האמתי – גאולי ה'.
את הלך המחשבה הזה, של חוסר הכרה במעמדם. הם המשיכו גם בזמן חנוכת הבית. כשחלקם בכו. על מיעוט ערכו של המקדש החדש, בעיניהם[4].
ויש שאף הגדילו לעשות, והמשיכו לצום בתשעה באב. גם בכל משך ימי הבית השני, עד לחורבנו ביום תשעה באב[5].
אלו שצמו בכל ימי בית שני. עשו זאת למרות שהם לא ראו, את כבוד הבית הראשון. ואף לא זכרו, מה היה בתחילת ימי הבית השני. ולמרות זאת הם נהגו, מנהג אבותיהם בידיהם – להתאבל על חורבן ירושלים. כשהם יושבים ובוכים, במקדש החדש שנבנה.
תוכחתו של משה רבינו, על עם ישראל. נגעה בנקודה זו בדיוק. בה עם ישראל רואה, את ניסי ה' עמו. אך אין הוא מבינם כראוי, ואף מתלונן עליהם.
כך היה עם בחירת הדיינים, שיעמדו עליהם. כשלא ביקשו, שמשה יהיה זה המלמדם תורה[6]. וכך היה כשבקשו, לשלוח מרגלים לארץ. ולא עשו זאת כהוגן, אלא כל אחד נדחף לבקש זאת[7].
כתוצאה מכך, כשחזרו המרגלים. חשבו עם ישראל, שכוונת הקב"ה הייתה, חלילה להרע להם. כשנתן להם נחלה, הפחותה בעיניהם. ממה שראו עיניהם, בארץ מצרים[8]. ולא השכילו לראות, את הטובה שבדבר[9]. ולא זו בלבד, אלא שהם ישבו לבכות, בכי של חינם – בליל תשעה באב[10].
ורק יהושע וכלב, השכילו לראות את טובת הארץ. ולכן גם זכו, לירש אותה. ולו חכמו השכילו זאת, היו כולם נכנסים לארץ מיד.
כך גם נהגו, עולי בית שני. שעלו בעלייה, קטנה ודלה. ולכן לא זכו, לפאר את בית אלוקינו בשלימות[11]. אך אין זאת חלילה, משנאת ה' אותנו. כי אם מקוצר ראייתנו והבנתנו.
גם אנו בני שבי ציון השניים, צריכים לשאול את אותה השאלה – האבנה בחודש החמישי? וזאת משום שעלינו לברר. מתי הוא הזמן, בו עלינו להקים את המקדש. וללבוש שוב, בגדי תפארת.
האם כאשר תחליט הממשלה על הקמת המקדש – יסתיים צום תשעה באב?
או שמא רק כאשר יעלו הבולדוזרים, ויכשירו את השטח.
יתכן גם כמובן, שעד שלא יחנך הבית – יש להמשיך לצום. אך על פי מה שנהגו בשיבת ציון הראשונה – אולי נצטרך עדיין לצום, על החורבנות הקודמים.
חז"ל מלמדים אותנו, שישנו מקדש למעלה. המכוון כנגד המקדש בירושלם, למטה. והבטיח הקב"ה, שהוא לא יבוא בירושלים של מעלה, לפני שיבוא בירושלים של מטה[12]. מכיוון שכך הם הדברים. האם בנין ירושלים, שהוא תנאי מקדים לבנית המקדש – דוחה את תשעה באב.
מאיזה שלב של הבניה, ניתן לומר שהוא דוחה, את תשעה באב. האם בבניין ירושלים, בבניין המקדש, או שמא בבניין המזבח.
התשובה שנתן הנביא זכריה, היא לא רק לדורו. כי אם נכתבה ונצרכה, לדורנו אנו.
שכן זכריה לא אומר להם, אם לצום או לא. אלא רק שואל אותם רטורית – 'הצום צמתני אני[13]'. ובכך הוא מבקש לומר, לעם בשם הקב"ה. שאין הצום, העיקר. כי אם מצוות הצדקה, ותיקון החטאים הקודמים, שבגינם גלינו מארצנו.
יחד עם זאת, אנו למדים. שחטאי בני הבית הראשון, היו קטנים מחטאי בני הבית השני. כשהעדות לכך, היא 'הבירה'. שחזרה לאנשי בית ראשון, אך לא חזרה לאנשי בית שני[14].
ואף אנו בימינו זכינו, ונכנסו לטרקלינו של מלך. ושבנו לקומם ולבנות, את הריסות ירושלים. כשלב מקדים ומוכרח, לבניית וקוממות המקדש השלישי.
ובוודאי שזו העדות הברורה, כעדותו של זכריה[15]. ששבנו הביתה, לבנות את המקדש. ורצה ה' את תפילת הדורות, יחד עם מעשנו.
כימים ההם, בזמן הזה. יש הרואים בתהליך שיבת ציון, כדבר המזכיר נשכחות. ולכן הם בזים, למה שנגלה למול עיניהם. למרות שלא ידעו הם דבר, מימי קדם. ויש ששמחים, על הטוב שיש לנו. ואין הם מרגישים צורך, להוסיף עליו עוד.
אלו וגם אלו רואים, אך לא יודעים מה הם רואים.
וכמו שהעיד עלינו זכריה – "כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם, גם בעיני יפלא[16]". הפלה ופלא הדבר, איך איננו מכירים לעומק, את מקומנו. ואיך זה, שאין אנו באים. להשלים את המלאכה, שנמסרה בידינו.
בכל הפעמים בה הוקם, מקדש בישראל. היה בו חידוש, שלא היה מקודם. והיה זה כהוראת שעה. דבר זה בא, כדי להראות. שהמקדש קדם לעולם, במחשבה[17]. ועל כן הוא משנה, סדרי עולם.
בהקמת המשכן – הותר לנשיאים להקטיר את הקטורת, על מזבח הנחושת[18].
בימי שלמה – המקדש נחנך בח' בתשרי. ולאורך כל שבעת הימים, כשיום הכיפורים באמצעם. הם אכלו ושתו[19].
ובימי עזרא – הקריבו אף על פי שלא היה בית. כשהקימו בתחילה, וריפאו את מזבח ה' ההרוס[20]. ורק לאחר הסכמת דרייוש השני, הם גם השלימו את הבניין.
גם בימינו, עלינו להפנים. שבידינו הוא, להקים את המקדש.
כיום אנו כמו בימי דוד האחרונים. שהתחיל לפעול להקמת המקדש, וחפר יסודותיו. הגם שלא הוא זה, שבנה את המקדש. אלא רק בנו שלמה, זכה לכך. וכך גם עלינו מוטל, להתחיל בפעולות לקראת ההקמה. וה' יעזור בידינו, שנשלים זו המלאכה.
וצום החמישי – הופך לנו לששון ולשמחה. כששבתי לירושלים ברחמים – ביתי יבנה בה[21].
[1] זכריה ז, ג
[2] ילקוט מעם לועז, שם
[3] ארון הברית, כפורת והכרובים, אש מהשמים, השכינה והאורים ותומים
[4] "ורבים מהכהנים והלוים וראשי האבות הזקנים אשר ראו את הבית הראשון, ביסדו זה הבית בעיניהם, בכים בקול גדול. ורבים בתרועה בשמחה להרים קול, ואין העם מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם. כי העם מריעים תרועה גדולה והקול נשמע עד למרחוק" – עזרא ג, יב- יג
[5] ילקוט מעם לועז זכריה ז, בשם ספר יוסיפון
[6] 'ותענו אותי וגו", החלטתם את הדבר להנאתכם. היה לכם להשיב רבינו משה, ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך (ספרי). לא ממך שנצטערת עליה. אלא ידעתי מחשבותיכם, הייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דיינין הרבה. אם אין מכירנו אנו מביאין לו דורון, והוא נושא לנו פנים – רש"י דברים א, יד
[7] 'ותקרבון אלי כלכם', בערבוביא. ולהלן הוא אומר (דברים ה) 'ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו". אותה קריבה היתה הוגנת, ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם, וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם. אבל כאן 'ותקרבון אלי כולכם' בערבוביא, ילדים דוחפין את הזקנים, וזקנים דוחפין את הראשים – שם, כב
[8] 'בשנאת ה' אתנו הוציאנו מארץ מצרים', הוצאתו לשנאה היתה. משל למלך בשר ודם שהיו לו שני בנים ויש לו שתי שדות, אחת של שקיא ואחת של בעל. למי שהוא אוהב נותן של שקיא, ולמי שהוא שונא נותן לו של בעל. ארץ מצרים של שקיא היא, שנילוס עולה ומשקה אותה. וארץ כנען של בעל. והוציאנו ממצרים, לתת לנו את ארץ כנען – שם, כז
[9] 'בשנאת ה' אתנו', והוא היה אוהב אתכם, אבל אתם שונאים אותו. משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך, מה דבלביה עלך – שם
[10] תענית כט.
[11] אמר ליה ריש לקיש לרבה בר בר חנה, אלהא סנינא לבו לבני בבל, דכתיב 'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז'. אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות נמשלתם כארז שהרקב שולט בו – יומא ט:
[12] וא"ל רב נחמן לר' יצחק מאי דכתיב (הושע יא, ט) 'בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר'. משום דבקרבך קדוש, לא אבוא בעיר. א"ל הכי א"ר יוחנן, אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה, עד שאבוא לירושלים של מטה – תענית ה.
[13] זכריה ז, ד
[14] אמר רבי יוחנן, טובה צפורנן של ראשונים מכריסו של אחרונים. א"ל ריש לקיש אדרבה, אחרונים עדיפי. אף על גב דאיכא שעבוד מלכיות, קא עסקי בתורה. אמר ליה בירה תוכיח, שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים – יומא ט:
[15] כפי שאמר ר"ע לחכמים, בסוף מסכת מכות
[16] זכריה ח, ו
[17] שבעה דברים נבראו קודם בריאתו של עולם, ואלו הן – תורה, וכיסא הכבוד, ובית המקדש, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, ושמו של משיח – מדרש משלי ח, כב
[18] לא מצינו קטרת ליחיד ולא על מזבח החיצון אלא זו בלבד והוראת שעה היתה – רש"י במדבר ז, יד
[19] א"ר פרנך א"ר יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים… יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא – מועד קטן ט.
[20] אמר רבי יהושע, שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית – עדויות פרק ח, משנה ו
[21] שבתי לירושלם ברחמים ביתי יבנה בה – זכריה א, טז
