ואתם הדבקים בה'
משה רבינו מזכיר בתוך דבריו את תפילותיו הרבות שנשא על מנת שיזכה להיכנס לארץ אך לאחר כל התפילות מבקש ממנו הקב"ה שלא יוסיף עוד להתפלל על הדבר הזה, ולולי שהיה משה נושא עוד תפילה אחת היה זוכה ונענה.
יחד עם הבקשה של הקב"ה ממשה שלא להוסיף ולהתפלל על כך, משה רבינו מציין שעם ישראל ישב בגיא מול בית פעור.
דבר זה לא ברור כלל. וכי עם ישראל לא יודע היכן הוא כעת?
בנוסף, הקב"ה אומר למשה שיעלה לראש ההר ושם הוא ישא עיניו- "ימה וצפנה ותימנה ומזרחה… כי לא תעבור את הירדן הזה". מכיוון שמשה נמצא בעבר הירדן המזרחי, להיכן יש לשאת עיניים בכיוון מזרח, הרי שם הוא נמצא כעת?
הבקשה הזו באה על מנת להסביר לעם ישראל עד היכן הם הגיעו מיום צאתם ממצרים, דרך מתן תורה ועד היום- ערב כניסתם לארץ.
שכן מאז שירדו למצרים נשאו עם ישראל את עיניהם לארץ כנען הנמצאת צפונית מזרחית לארץ מצרים.
לאחר כארבעים שנות נדודים ולאחר פטירת אהרון הם הרגישו שהם שוב מתרחקים מהארץ כאשר הם שבו שמונה מסעות לאחור, עד ששבט לוי נלחם בהם והשיבם למקומם.
כעת לאחר שנלחמו במדין, היו עם ישראל בגיא שמול בית פעור.
הנקודה הזו היא המקום בו המקטרג הגדול עולה לקטרג על עם ישראל ולולי שמשה יורידו וישתיקו- היה חלילה מצליח לקטרג ולפגוע בעם ישראל[1].
למרות שעם ישראל נפל ונכשל בבנות מואב ואף נדבק בהם, הם זכו לשוב בתשובה ולקבל את הכתר של הדבקים בה' אלוקיהם.
חז"ל מסבירים כיצד ניתן להדבק בשכינה עליה נאמר "אש אוכלה היא" בכך שמתדבקים בתלמידי חכמים עליהם שורה השכינה.
גם עם ישראל זכה להגיע לדרגה הזו אך הוא דבק ממש בשכינה וכמו שזכה לכך במעמד הר סיני.
משה מזכיר לעם שבתחילת הדרך הם יראו מלהידבק ממש בה' ולכן בקשו ממשה שיעמוד ביניהם ובין ה' משום שיראו מהאש הגדולה והם חשבו שניתן להדבק במשה כתלמיד חכם ובזה יחשב הדבר כמי שדבקים בה'.
הקב"ה אכן שיבח את ישראל על כך ואמר "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען יטב להם ולבניהם לעלם", והם זכו לכך בסוף ארבעים שנות הנדודים.
האנשים שהגיעו לדרגה הזו היו בניהם של אותם אבות שעמדו רגליהם על הר סיני.
בפסוק שלאחר מכן הקב"ה מבקש ממשה שיאמר לישראל לשוב לאהליהם- שכל אחד זכה שאשתו התעברה בבן זכר.
הימים ההם היו ארבעים היום שבין מתן תורה לחטא העגל. ומכיוון שיצירת הוולד היא ארבעים יום, כל אחד מעם ישראל כיום בסוף ארבעים שנות הנדודים הוא תוצר של שלימות בלא חטא.
כשעמדו ישראל על הר סיני פסקה זוהמת הנחש והם עלו לדרגה של אדם הראשון קודם החטא. ובאותם ימים ממש נוצרו הילדים שזכו להיות הדור שנכנס לארץ, וזו הייתה זכותם הגדולה- שהיו כאדם הראשון בשעתו.
לעומתם משה רבינו לא הורשה לשוב לאהלו והוא נצטווה לעמוד עם ה' בהר.
גם כיום התעבר הקב"ה במשה ונשבע שלא יכנס לארץ למרות שבני ישראל כן יזכו לכך וכל זאת למען ישראל.
מכיוון שעם ישראל זכה להגיע לדבקות בה', אזי קודשא בריך הוא וישראל- חד הם. ומעתה על משה לעמוד ולשמש בכל הדורות כמי שעומד בין העם לה' אך הפעם בכך שהוא מונע מהמקטרג להוציא זממו לפועל.
רק משה רבינו הוא זה שמוכשר לכך וזאת משום שמי שיצר את אותה קללה היה מי ששקול כנגדו באומות- בלעם. זה לעומת זה עשה האלוקים, ומכיוון שנציג האומות נמצא באותו הגיא גם נציגם של ישראל יישאר שם.
עם ישראל זכה להדבק בשכינה מכיוון שהוכשר הדור לכך.
את הדבר הזה מבקש הקב"ה ממשה לראות כאשר הוא ישא עיניו- מזרחה. שם משה יראה את כל ארבעים ושתיים המסעות שנסע העם כיצד קיבל תורה במדבר וכעת הוא בא לרשת את הארץ מחסד הנעורים שגמלו ישראל עם הקב"ה כשהלכו במדבר עד תום כל דור אבותיהם.
הסבלנות שאפיינה את הדור ההוא שלא נחפז לעלות להר מחד ומאידך חיכה ליום בו יזכה לשוב לארץ, הביאו אותם לכך שיכלו להדבק בשכינה ממש ולבבם אכן היה כאבותיהם באותה שעה בו עמדו על הר סיני.
לעומתם משה אמנם מתבקש לעלות להר אך אין לו רשות להיכנס לארץ וכל זאת על מנת שלא יתחלל שמו של הקב"ה כביכול כמה סרבן הרב וכמה קשה התלמיד, ודבר זה הוא לימוד גדול לעם, כאשה מעוברת המגדלת את בנה בתוכה.
מסיבה זו משה מפריש שלוש ערי מקלט במזרחה של הארץ וזאת למרות שאין הם קולטות כעת עד שיהיו גם הערים במערב, שזו הכנה לדורות הבאים ועל ידה משה מקשר את שני חלקי הארץ והופכם לארץ אחת.
נשיאת העיניים היא על כל ארבע הרוחות ואף למזרח שהיא הרוח אליה נדד אדם הראשון לאחר החטא וזו הרוח המשלימה את חלקי הארץ המלאים.
פרשה זו נקראת לעולם לאחר תשעה באב שבזה מתגלית גדולתם של ישראל- אף על פי שחטאו לא זזה חיבתו של הקב"ה מעמנו ואנו שבים ומתדבקים בו כשאנו הולכים בדרכיו ולומדים ממעשיו בחמישה עשר באב בו שבנו והתאחדנו כעם אחד כשהותרו השבטים לבא זה בזה.
ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום.
[1] תוספות ד"ה ומפני מה, סוטה יא:
