הראת לדעת – פרשת ואתחנן

הראת לדעת – פרשת ואתחנן
הרב איתמר הרשקו

הראת לדעת

כשמשה רבינו צווה בתחילה לבוא ולגאול את ישראל ולהוציאם ממצרים, אמר לו הקב”ה שמטרת היציאה היא ידיעת ה’. וזה לך האות… בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה[1]. ולאחר שבע המכות הראשונות הקב”ה אף מבשר למשה שיש בכל מה שעבר על ישראל כדי לספר לבנים ובני הבנים, ובזה לדעת את ה’[2].

למרות זאת, לא זכו ישראל להגיע לכלל ידיעת ה’ כשכבר עם יציאתם וקריאת ים סוף לעיניהם הם היו רק בגדר מאמינים בה’ ובמשה עבדו.

ראשון יודעי ה’ לאחר ניסיי ופלאות יציאת מצרים וקריעת ים סוף, היה יתרו שבא להתגייר ולשמוע את השכינה בהר סיני.

כבר עם הגעתו לקראת משה, אומר יתרו עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוקים[3], ולמעשה הוא הפך לאדם הראשון שהצליח לממש את כוונת ה’ בהוצאת ישראל ממצרים- ידיעת ה’.

הדבר שגרם ליתרו לדעת את ה’ הייתה ההבנה כיצד מנהיג ה’ את עולמו, כפי שנגלה לעין כל בעשרת המכות ובקריעת ים סוף.

הרי היה זה יתרו שישב ויעץ לפרעה להשליך את ילדי העברים ליאור כשיחד עמו היו גם איוב ובלעם[4]. כיועץ הסתרים של אותה עצה נוראה, יתרו היה בקיא בכל פרטיה ודקדוקיה. וכאשר באו המכות על המצרים, כל מכה כנגד צרה או שיעבוד בו נהגו המצרים כלפי ישראל[5] רק יתרו יכל לדעת עד כמה כל מכה באה בדיוק כפי שחשבו המצרים להכות בה את ישראל.

ומעל הכול הייתה מפלת המצרים הסופית על הים, ממש כדוגמת השלכת ילדי העברים ליאור.

כשיתרו ראה כל זאת, הוא יכל להגיע עד כדי ידיעת ה’, הגדולה לעין שיעור מול האמונה בו.

ההפרש שבין האמונה לידיעה נמצא במקור ממנו הם נובעים. האמונה היא כעניין חיצוני לאדם בו אין לו השגה כלל, וכל יכולתו לקבל את הדבר היא מכח אמונה ברורה ומוחלטת שאכן כך הם הדברים. לעומת הידיעה שהיא חלק בלתי נפרד מן האדם ועל כן אין לו כל ספק כלל באשר אליה.

כאשר האדם נולד הוא לא יכול לדעת בעצמו שאלו הם אכן הוריו, שכן הוא אינו בר דעת להבין את עניין ההולדה בגיל שכזה, וכל ההבנה שלו בעניין זה גם כאשר הוא גדל, היא בגדר אמונה שאינה ניתנת להכחשה. אך לעומת הבן- להורים אין שום ספק כלל שזהו ילדם. הן הם יצרו אותו וכעת הם רואים בהולדתו ולכן האדם יודע שזהו בנו, אך בנו יכול רק להאמין שזהו אביו.

בגלל הדבר הזה, היה עם ישראל שיצא מכור ההיתוך המצרי כבן הנולד לאביו ולכן כל ההשגה שלהם את הקב”ה ומשה הייתה בגדר אמונה חזקה שאינה מתערערת- ויאמינו בה’ ובמשה עבדו. כשלעומתם  היה יתרו כמי שרואה את הדברים מהצד ולכן הוא הכיר וידע את ה’ עוד בטרם ישראל השכילו זאת.

רק לאחר ארבעים שנה שעברו על ישראל במדבר יחד עם החלפת דור האבות בדור הבנים, באה הידיעה לעם ישראל- אתה הראת לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו.

ידיעת ה’ שרכשו ישראל בשנת הארבעים היא גדולה לעין שיעור מול הידיעה שידע יתרו את ה’. שכן יתרו מכריז עתה ידעתי כי גדול ה’ מכל האלוקים, ובזה הוא כמפריד בין הדבקים בשני האופנים בו הקב”ה מתגלה בעולמו- מידת הדין בשם ‘אלוקים’ ומידת הרחמים בשם ‘ה”.

לעומת זאת עם ישראל זוכה לראות ולדעת את ה’ בדרך של שילוב הכוחות כולם- “כי ה’ הוא האלוקים”, וכך כל כוח משלים את השני ממש, כשם שעשה הקב”ה בימי בראשית אז שיתף מידת הדין למידת הרחמים.

את פרשת ואתחנן קוראים לעולם לאחר תשעה באב וזאת משום שהפרשה מדברת על אחרית הימים שלאחר חורבן בתי המקדש, שבהם נזכה להתעלות שוב לרום מעלתנו כיודעי ומבשרי שם ה’ בעולם.

על ידי זה שאנו שואלים לימים ראשונים אשר היו לפנינו, אנו יכולים להבחין בטובה הבאה לרגלנו, בדיוק כשם שיתרו ראה את מה שישראל לא ראו- כיצד הם יצאו מכור הברזל וכעת התעלו לשמוע דברי אלוקים חיים. ואם נפנים זאת נוכל להיות כישראל שעברו את נדודי המדבר ובזה הם באו לכלל עמידה על דברי רבם- הלא ה’ אלוקיכם מלככם.      


[1] שמות ג, יב

[2] ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה’- שם י, ב

[3] שם יח, יא

[4] סוטה יא.

[5] ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם כסדר מלכות כשצרה על עיר בתחלה מקלקל מעיינותיה ואח”כ תוקעין עליהן ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו’ כדאיתא במדרש רבי תנחומא- רש”י שמות ח, יז

נגישות