זכר אל תשכח
כשמשה רבינו, מתאר באזני העם. כיצד היו הימים, בהם הוא עלה לקבלת התורה. ובמיוחד לאחר שישראל חטאו בעגל. ואז נאלץ משה להוסיף, עוד שמונים ימי תפילה. כשרק בסופם, נתרצה הקב"ה בשמחה לישראל. כשסלח להם, על מעשה העגל[1].
אך מכיוון שכל פורענות, שבאה על ישראל במדבר – הינו המשך העונש, על חטא העגל[2]. משה רבינו מתאר בפניהם, כיצד העונשים שבאו במדבר. היו כולם, כתוצאה מחטא העגל.
ולכן בתחילה נמצאת, תפילת משה בעד אהרון. שהועילה להמתיק, את גזירת כלוי בניו. כשרק נדב ואביהו מתו, ואילו אלעזר ואיתמר נשארו[3]. ומעין זה, גרמו ישראל בעוד כמה פעמים במדבר. בתבערה, במסה ובקברו התאווה.
שבכל המקומות האלו, גרמו חטאי ישראל. להסתלקותם, של מנהיגי ישראל.
בתבערה – אש המחלוקת, כילתה את קציני המחנה. וכל שבעים הזקנים שהיו בהר סיני, מתו אז[4].
במסה – נענשו על כך, משה ואהרון[5]. שלא זכו להיכנס עם ישראל לארץ. ולולי כן, לא הגיע זמנם להפטר מן העולם[6].
ובקברות התאווה – שם נגלה למשה בנבואה, שלא יזכה להכניס את ישראל לארץ. ויהיה זה יהושע תלמידו, שיזכה לכך[7].
ומעל הכל, עניין שליחת המרגלים. שגרם לכך, שאיש מכם לא יכנס לארץ. וכל זה כהמשך לעונש, על חטא העגל[8].
לאחר מכן ממשיך משה, ומתאר לישראל את תפילתו בהר. יחד עם כתיבת הלוחות השניים. וכשם שברחו ישראל, מהר סיני. כתינוק הבורח מבית הספר[9]. כך ארע אחר פטירת אהרון, כשבני ישראל ברחו עד לבני יעקן. וכשם ששבט לוי, לא חטא בעגל. כך היו אלו בני שבט הלוי[10], שהשיבו את העם[11].
וכתיקון לכך עשו ישראל, אבל מיוחד על אהרון. כשהם נמצאים ביטבתה, ארץ נחלי מים[12]. ובזה הם הראו, שאין להם עוד תלונות. ובמיוחד בכל הקשור לחסרון מים.
את העניין הזה, מבקש משה להטמיע בעם. עליו לזכור בתחילה, את אשר עשה בימים קדמונים. וביחד עם זאת, לא לשכוח[13]. אלא לשנן בכל דור, ולהיזהר שלא נאחוז במעשי אבותינו אלו.
וכל מה שנדרש מאתנו, הוא יראת שמים[14]. שכל מי שיש לו זה, לא חסר דבר[15]. ואף המצוות הגדולות, קלות הם בעיניו לקיימם[16].
וכשנעשה כן, נזכה לכל הטובה – לטוב לך[17].
[1] 'ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום', שנאמר (שמות לב) ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום נמצאו כלים בכ"ט באב. שהוא עלה בשמונה עשר בתמוז, בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, וא"ל למשה (שם לד) פסל לך שני לוחות. עשה עוד מ' יום, נמצאו כלים ביוה"כ בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה, וא"ל למשה (במדבר יד) סלחתי כדברך. לכך הוקבע למחילה ולסליחה ומנין שנתרצה ברצון שלם. שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י) ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, מה הראשונים ברצון אף אחרונים ברצון. אמור מעתה, אמצעיים היו בכעס – רש"י דברים ט, יח
[2] עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל – רש"י שמות לב, לד
[3] 'הנותרים', מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה, על עון העגל. הוא שנאמר (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כלוי בנים שנא' (עמוס ב) ואשמיד פריו ממעל. ותפלתו של משה בטלה מחצה, שנא' (דברים ט) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא – רש"י ויקרא י, יב
[4] 'בקצה המחנה' … רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים… והזקנים הראשונים היכן היו והלא אף במצרים ישבו עמהם שנאמר (שמות ג) לך ואספת את זקני ישראל אלא באש תבערה מתו וראוים היו מסיני לכך דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלהים שנהגו קלות ראש כנושך פתו ומדבר בפני המלך וזהו (שם) ויאכלו וישתו ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן – רש"י במדבר יא, א ו-טז
[5] לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך להכותו כבראשונה שנא' (שמות יז) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו – שם כ, יא
[6] ד"א אין אתה טוב ממנו (דברים לב) על אשר לא קדשתם הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר – שם כז, יג
[7] ד"א תנם אל בית הכלא לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושוע מכניס את ישראל לארץ – שם יא, כח
[8] 'ארבעים שנה', לא מת אחד מהם פחות מבן ס' לכך נגזר ארבעים כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים ושנה ראשונה היתה בכלל ואע"פ שקדמה לשלוח המרגלים לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם וזהו שנאמר (שמות לב) וביום פקדי במרגלים ופקדתי עליהם חטאתם ואף כאן נא' תשאו את עונותיכם ולא עונכם שתי עונות של עגל ושל תלונה וחשב להם במנין חייהם מקצת שנה ככולה וכשנכנסו לשנת ששים מתו אותם של בני עשרים – שם יד, לג
[9] הרמב"ן לפרשת בהעלותך
[10] בשנה הראשונה לצאתכם ממצרים וטעיתם בעגל ובני לוי לא טעו הבדילם המקום מכם וסמך מקרא זה לחזרת בני יעקן לומר שאף בזו לא טעו בה בני לוי אלא עמדו באמונתם – רש"י דברים י, ח
[11] אלא אף זו מן התוכחה. ועוד עשיתם זאת, כשמת אהרן בהר ההר לסוף ארבעים שנה ונסתלקו ענני כבוד, יראתם לכם ממלחמת מלך ערד, ונתתם ראש לחזור למצרים, וחזרתם לאחוריכם שמונה מסעות עד בני יעקן, ומשם למוסרה, שם נלחמו בכם בני לוי והרגו מכם ואתם מהם, עד שהחזירו אתכם בדרך חזרתכם, ומשם חזרתם הגדגדה הוא חור הגדגד – שם, ו
[12] במוסרה עשיתם אבל כבד על מיתתו של אהרן שגרמה לכם זאת ונדמה לכם כאלו מת שם וסמך משה תוכחה זו לשבירת הלוחות לומר שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו בו הלוחות ולהודיעך שהוקשה לו מה שאמרו נתנה ראש לפרוש ממנו כיום שעשו בו את העגל – שם, ז
[13] זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה' – דברים ט, ז
[14] ועתה ישראל מה ה' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אתו ולעבד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך – שם, יב
[15] ואמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים שנאמר (דברים י, יב) ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה – ברכות לג:
[16] אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא והא"ר חנינא משום ר' שמעון בן יוחי אין לו להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים שנאמר (ישעיהו לג, ו) יראת ה' היא אוצרו. אין לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול – שם
[17] ואף היא לא לחנם אלא לטוב לך שתקבלו שכר – רש"י דברים י, יג