המנוחה והנחלה – פרשת ראה

המנוחה והנחלה – פרשת ראה
הרב איתמר הרשקו

המנוחה והנחלה

מטבע לשון הוא השגור בפי העם, כאשר אדם משלים עניין מסוים הוא נחשב כמי שבא למנוחה ולנחלה, כשבפרשתנו אמורים הדברים לגבי עבודת ה’ שבמשכן ובמקדש.

עבודת המשכנות על כל גלגוליו במדבר, בגלגל, בשילה, בנוב ובגבעון- נחשבת כעבודה שלקראת המנוחה[1]. ואילו עבודת המקדש היא הנקראת נחלה, משום שזו העיר בה בחר ה’ ואמר לשכון כבוד בתוכה.

אך למרות ההבטחה המפורשת שנתן ה’ לאברהם בדבר הורשת הארץ ועבודת הקורבנות בהר המוריה, לא באנו מלכתחילה לירושלים כי אם אחר נדודים רבים.

כשמשה רבינו מסביר לעם את ההבדל שבין עבודת המנוחה לעבודת הנחלה הוא אומר להם שאין היא דומה למצבם כיום בו הם עושים איש הישר בעיניו, וכל החפץ בדבר בא אל הקודש ומקריב. וזאת משום שכאשר הם יגיעו לארץ יהיה עליהם לקום ולעלות אל המקום בו ינוח המשכן בתחילה, וישכון המקדש לבסוף.

את הציווי על הקמת מקדש בישראל, שמעו העם מיד לאחר שסלח להם הקב”ה על חטא העגל וכהוכחה לכך ניתנה להם המצווה לעשות משכן כבר כעת, ובו ישכון הענן תמיד.

לאחר ארבעים שנה בו הולך עם עם ישראל הענן בו שוכן ה’, מודיע משה לישראל שהכל ישתנה עם כניסתם לארץ, אז יהיה עליהם למקם את המשכן במקום מנוחה וכל זאת כהקדמה להקמת המקדש במקום הנחלה- ירושלים.

בדברי ימי עמנו היו שבעה משכנות ומקדשות שעמדו לישראל- במדבר ובגילגל, אז היה המשכן זמני במקומו ובצורתו. המשכן היה עשוי מיריעות ומעצים, ונדד ממקום למקום הן במדבר והן בארץ. לאחר מכן עמד המשכן בשילה במשך שלוש מאות ששים ותשע שנים כשהוא נחשב כמי שבא לכלל מנוחה בזה. ולכן הבית היה בית אבנים אך הכיסוי שמעליו היה זמני- מיריעות, כמו המשכן שבמדבר.

המשכן בשילה החזיק מעמד כל עוד לא הוכשרה השעה לדרוש את המקדש, ורק בדור בו החלה הדרישה בימי שמואל בניות ברמה[2], יצא ארון הקודש מן המשכן והחל את נדודיו לכיוונה של ירושלים- מקום הנחלה.

למרות זאת לא באו ישראל ישר לירושלים אלא חנו בדרך בשני מקומות- נוב עיר הכהנים וגבעון– הנמצאים בנחלת שבט בנימין. ומכיוון שעשו כך שלא באו בתחילה לירושלים, נחרבה נוב כולה בימי שאול, והמשכן נקבע לבסוף בגבעון כמקום הסמוך לירושלים.

כשהקים שלמה את המקדש הראשון ולאחר מכן שבו שבי ציון וקוממו את המקדש השני, זכינו בכך סוף כל סוף לבוא אל הנחלה למרות שלא ארכו הימים וכבר לאחר תשע מאות שנה[3] יצאנו מירושלים, עד ששבנו אליה בימינו אנו.

את העניין הזה דרשו חז”ל על בריאת העולם.

שהיה הקב”ה בונה עולמות ומחריבן, עד שבאה הנחת בבריאת עולמנו אנו[4].

בכל פעם שנברא עולם או הוקם מקדש, היה בו חידוש שלא היה לפני כן אך יחד עם זאת הוא לא הביא לכלל השלימות ולכן- חרב.

המשכן במדבר אמנם הראה שהקב”ה דר גם בתחתונים אך זו הייתה הופעה זמנית לכארבעים שנה. וכשנכנסנו לארץ השכינה הופיעה רק לעיתים ומי שחפץ בכך, היה עליו לעלות ולבוא אל מקום השכינה בגילגל ובשילה.

לאחר שמאס ה’ באוהל שילה, התחילו ימי נדודים של קרוב לשישים שנה[5] בהם נדד המשכן לנוב ולאחר מכן השתכן בגבעון, עד שהקים שלמה המלך את המקדש בירושלים.

כשהמשכן היה בנוב ובגבעון, היה זה ללא ארון ה’ שנשבה בתחילה בידי הפלישתים ולאחר מכן הוא הובא בית עובד אדום הגיתי ולעיר דוד, שם ניטה עבורו אוהל, כבימי המשכן.

במצב זה נוצרה הפרדה בין מקום השראת השכינה שנמצא בין הכרובים[6], ובין המקום בו מונח הארון- קודש הקודשים.

למרות שמלכתחילה כל עניינו של המשכן הוא כמקום להניח בו את הארון, נאלצו עם ישראל להפריד את הדבקים כשהארון היה מכאן והמשכן מאידך.

גם הניסיון של דוד להעלות את הארון ולהכניסו לבית ארזים, לא צלח והקב”ה לא נתן לו להקים את המקדש אלא רק לשלמה בנו.

את הדבר הזה גילה משה באזני העם כשאמר להם שישנם זמני מנוחה ויש זמני נחלה.

זמנים אלו הם לא רק כזמני המשכן והמקדש, כי אם בין כל זמן ומקום ישנם דרגות ביניים המתגלים בזמנים אלו.

וכך על אף שהקימו ישראל את המקדש ושוב לא הוכשר מקום אחר לעבוד בו זולת מירושלים, בכל אופן חידשו עולי בבל את ההלכה שניתן להקריב גם אם אין בית, כדוגמת מה שהיה עם הארון והמשכן בימי נוב וגבעון.

רק לאחר חורבן שבעת המקדשות ניתן להקים את המקדש השלישי שהוא באמת יתקיים לעד, משום שהקב”ה בונה אותו- מקדש ה’ כוננו ידיך.

וכשם שבא העולם הזה והעלה חן בעיני הקב”ה[7], כך זוכים אנו שהולך ומתגלה החן[8] הנסוך עלינו בשיבת ציון המחודשת וחזרתנו למקום נחלתנו.


[1] המנוחה זו שילה- זבחים קיט.

[2] “דרש רבא מאי דכתיב וילך (דוד) [הוא] ושמואל וישבו בניות וגו’ ברמה, וכי מה ענין ניות אצל רמה, אלא שהיו יושבין ברמה ועוסקין בינויו של עולם, אמרי כתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שבית המקדש גבוה מארץ ישראל, וארץ ישראל גבוה מכל הארצות לא הוו ידעי דוכתיה היכא, אייתו ספר יהושע, בכולהו שבטים כתיב וירד הגבול ותאר הגבול, ובשבט בנימין ועלה הגבול כתיב ותאר הגבול לא כתיב, אמרי שמע מינה הכא הוא מקומו”- ילקוט שמעוני פרשת שופטים רמז תתקי

[3] 410 שנה של בית ראשון, 70 שנות גלות בבל ו420 שנה בבית שני

[4] רבי תנחומא פתח (קהלת ג) את הכל עשה יפה בעתו, א”ר תנחומא בעונתו נברא העולם לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכן, א”ר אבהו מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן עד שברא את אלו אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי- בראשית רבה ג, ז

[5] שלמה בנה את המקדש ארבע מאות וחמישים שנה לאחר יציאת מצרים שהם ארבע מאות ועשר שנים מאז שנכנסנו לארץ. משכן שילה נחרב כעבור שלוש מאות שישים ותשע שנים, שהם חמישים ושבע שנה קודם הקמת המקדש

[6] “ודברתי אתך מעל הכפרת” – ובמקום אחר הוא אומר (ויקרא א, א) וידבר ה’ אליו מאהל מועד לאמר זה המשכן מחוץ לפרכת נמצאו שני כתובים מכחישים זה את זה בא הכתוב השלישי והכריע ביניהם (במדבר ז, פט) ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת וגו’ משה היה נכנס למשכן וכיון שבא בתוך הפתח קול יורד מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא ונשמע למשה באהל מועד- רש”י שמות כה, כב

[7] רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן, רבי חמא בר חנינא אמר משל למלך שבנה פלטין ראה אותה וערבה לו, אמר פלטין פלטין הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, כך אמר הקב”ה לעולמו, עולמי עולמי, הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, רבי יונתן אמר למלך שהיה משיא את בתו ועשה לה חופה ובית וסיידה וכיירה וציירה, וראה אותה וערבה לו, אמר לה בתי הלואי תהיה החופה הזאת מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו, כך אמר הקב”ה לעולמו, עולמי עולמי, הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה הזו.

[8]  מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר והוציא את האבן הראשה תשאות חן חן לה- זכריה ד, ז

נגישות