ערי מקלט
משה רבינו חוזר בפרשה ומפרט את דיני ערי המקלט בישראל, וזאת בפעם השלישית[1]. יחד עם דיני הרוצח בשגגה ועניין גואל הדם לא מוזכר עניין הכהן הגדול ואחריותו על כך מאידך ומצד שני נוספים עוד שלושה ערי מקלט עתידיים שיהיו רק לאחר קבלת ארצות הקיני, הקנזי והקדמוני שהם- עמון, מואב ואדום.
הנה כי כן, דיני ערי המקלט שבפרשתנו הם לא כפי מה שנאמר לישראל ודיניהם שונים באופן מהותי.
בתחילה כאשר ארע רצח בשגגה בעם ישראל, הרוצח היה צריך לנוס לאחת מערי המקלט בטרם ישיג אותו גואל הדם. זקני עיר המקלט חקרו את הרוצח על מנת לוודא שאכן האלוקים הינה לידו את המכשול הזה ואין מדובר במעשה מכוון, וכעת עליו לבקש כפרה בכך שגולה לעיר המקלט.
ביחד עם האחריות שנשאו זקני העיר ההיא כלפי הרוצחים הבאים בשעריה, גם הכהן הגדול נחשב כמי שיכל למנוע את התקלה מלכתחילה- שהיה לו להתפלל על בני דורו שלא תבוא תקלה שכזו בימיו.
עקב כך, יושב הרוצח בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול. דבר זה גרם לאימהות של הכהנים הגדולים להמציא אוכל ליושבי ערי המקלט וזאת על מנת שלא יתפללו ויחכו למות בניהם- הכהנים הגדולים.
דיני ערי המקלט מלמדים את עם ישראל על האחריות שיש למנהיגים כלפי העם ואף לפחותים שבהם- רוצחי הנפשות, שוגגים עם מזידים.
הראשונים לשאת באחריות הם זקני ערי המקלט, עליהם מוטלת החובה לחקור על סיבת התקלה שבאה לגולה המבקש מקלט בעריהם. ובאם הם יבינו שאין מדובר כאן בשגגה אזי הם לא יניחו לו להיכנס לעיר אלא ימסרו אותו ביד גואל הדם.
האימהות של הכהנים הגדולים הנם השניות לשאת באחריות בכך שהן דואגות לצרכיהם הגשמיים של הגולים ומספקות להם מזון, דבר שישכיח מהם את הרצון להתפלל ולייחל למות הכהן הגדול מה שיביא לצאתם מהעיר וחזרה לשגרת חייהם הקודמים. כל זה בא להן כיוון שהן לא הטמיעו מספיק בלב בניהם הכוהנים הגדולים את חשיבות התפילה על הזולת.
גם רבותיהם של רוצחי בשגגה נושאים באחריות וכאשר תלמידם גולה- צריכים הם לגלות עמו. כל זאת משום שהם לא נתנו לתלמידיהם את הנצרך על מנת שלא תבוא תקלה על ידי מי מתלמידיהם.
ולבסוף הכהן הגדול הוא האחראי הראשי לכל מה שמתרחש בעם ישראל ומכיוון שלא התפלל על בני דורו, הוא נמצא בסכנה שמא תועיל תפילתו של אחד מהרוצחים המחכה למותו על מנת שהרוצח יוכל לצאת מעיר המקלט.
כוחו של הכהן הגדול הוא עד כדי כך שיש בידו להתפלל שלא תארע שום תקלה בעם ישראל ואיש לא יפגע בתאונה כל שהיא במשך כל השנה. דבר זה קיים אחת בשנה- בצאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים. באותה השעה מתעלה הכהן הגדול ומגיע לדרגה כמשה רבינו בשעתו, ויש בכוחו להציל את עם ישראל כפי שהציל משה את ישראל ביום כיפור הראשון- לאחר חטא העגל, אז נתרצה המקום לישראל וקבלם באהבה. כך כאשר הכהן הגדול מתפלל על עם ישראל ביום זה הוא פועל שלא תבוא כל תקלה שהיא בעם ישראל.
אם הכהן לא נוהג כך אזי הוא האשם בכך שאיש מישראל יהרוג בשוגג את חברו ולכן תפילת הרוצח עלולה להתקבל שימות הכהן הגדול.
על כן תבוא האם ותכפר על בנה[2], בכך שהן מספקות מזון לרוצחים הגולים. דבר זה יגרום לגולים להתרגל לחיי הגלות כפי שקרה במהלך הדורות לעם ישראל, והם ישכחו שעליהם לצאת מעיר המקלט ולשוב לחייהם הקודמים.
בגלל החשש הזה התורה דואגת לרוצחים וכופה את רבותיהם לבוא וללמדם תורה ובכך הם ימנעו מהרוצחים לשקוע ולהתמכר לחיי הגלות.
כל זאת היה נכון עד שרבו הרוצחים בישראל ואז שוב לא היה ניתן להאשים מישהו מסויים בישראל כאחראי לתקלות הללו, ובטלו דיני ערי המקלט.
כשנכבוש את כל חלקי הארץ ויקוים בנו הפסוק- "ועמך כולם צדיקים", לא נצטרך עוד ערי מקלט בעבור הרוצחים שכן לא יהיו חטאים בעם ישראל ובוודאי שלא ימותו אנשים. אך יחד עם זאת ישנה כפרה שתהיה רק בימים ההם.
כשרבי ישמעאל הטה את הנר בשבת הוא רשם לעצמו שיביא חטאת שמנה כשיבנה המקדש, למרות שאין הוא חייב בכך כיום. בדבר זה מלמד אותנו רבי ישמעאל, שעל מנת לכפר בשלימות ניתן יהיה להביא קורבן כנגד חטאו לא כחובה אלא כהשלמת כפרה.
וכך כל רוצחי בשגגה שהיו בישראל בכל הדורות, יוכלו לגלות באותו הזמן לאחת מתשע הערים הקימות ובזה הם ישלימו את כפרתם, למרות שהם לא חייבים בכך.
התורה מגדירה זאת בפסוק על שלוש הערים החדשות שיהיו- "כי תשמר את כל המצוה הזאת לעשתה אשר אנכי מצוך היום… וללכת בדרכיו כל הימים ויספת לך עוד שלש ערים על השלש האלה[3]". המצווה שמצטווים כיום עם ישראל כשיש ערי מקלט, ניתן יהיה לשמור זאת בזמן ההוא בכך שנלך בדרכי ה' ונקיים מעין מה שנצטווינו בתחילה.
בהשלמת הארץ כולה לכל מרחביה נוכל לשוב למעלת אבותינו, להשלים את כל שנחסר מאתנו בכל הדורות ונזכה לשמירת כל המצוות יחד עם עשייתם.
ובחודש אלול בו אנו קוראים את הפרשה הזו, אנו נדרשים לאותה הכפרה יחד עם החזרה לשמירת המצוות ועשייתם כבימי האבות, וכשם שהעלו האבות חן בעיני המקום כן ישים הקב"ה עינו עלינו לטובה בהשלמת קבלת הארץ לכל מרחביה וקיום כל התורה, הברית והחסד.
[1] בפרשת מסעי, במדבר פרק לה. בפרשת ואתחנן דברים פרק ד ובפרשתנו דברים פרק יט
[2] כפרה אדומה שבאה לכפר על חטא העגל
[3] דברים יט ט
