תכלה שנה – פרשת כי תבוא

תכלה שנה – פרשת כי תבוא
הרב איתמר הרשקו

תכלה שנה

בכל שנה כשקוראים את פרשת הקללות מברכים אנו איש את רעהו בברכה- תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.

מקור הדברים הוא במה שאנו קוראים את פרשת הקללות בסוף השנה כפי שתיקן לנו עזרא ומפסיקים בפרשת נצבים לפני ראש השנה.

בדברי חז”ל ישנו הביטוי של תכלה שנה וקללותיה[1] ואילו בזמן מאוחר יותר נוספה הברכה- תחל שנה וברכותיה.

אמירה זו טומנת בתוכה עניין הגורם לכך שהברכה הופכת להיות קשה להבנה.

וכי אנו מאחלים לעצמנו שכל שנה תעלם לה כאילו היא לא הייתה רק בגלל שהיו בה כמה קללות? הרי על זו הדרך האדם יגיע אחרי מאה ועשרים שנה כשיש בידו רק את החודשים של השנה הנוכחית בה הוא נתבקש לישיבה של מעלה, מכיוון שלכל שנה הוא איחל והתפלל לכיליונה.

הנה כי כן, את האמירה ‘תכלה שנה’ ניתן להבין בדרך אחרת.

אין כאן בקשה לכיליון של כל שנה עקב מה שסבלנו בה כי אם יש כאן תפילה ואמירה בה אנו מבינים שכל מה שעברנו השנה היה בר תכלית ומטרה.

על כן אנו רואים שתכלית וכוונת השנה בקללותיה הייתה להחיל שנה וברכותיה. שכעת אנו מבינים שכבר מזמן התרחשות הדברים שבתחילה היו נראים לנו כקללות הייתה בהם תכלית שהפכה אותם לברכות.

גם בפרשת הקללות כל קללה התחילה בברכה[2], שכן למרות מה שאנו רואים בדבר כקללה יש בה הַבְרָכַה גדולה ההופכת אותה לבסוף לבּרָכה.

כך עשה עמנו הקב”ה חסד כשהקדים שתי שנים ל”ונושנתם” ויצאנו לגלות לפני הזמן עליו נאמר שלא היינו שבים ארצה, חלילה. וכבר כילה הקב”ה את זעמו על עצים ואבנים בחורבן הבית וירושלים והשאיר לנו את נפשנו כשלל.

בהסתכלות שכזו אנו מבינים שלכל שנה יש תכלית משלה וגם הדברים שנראים לנו כקשים ולא מובנים- קדמה להם ברכה המבריכה את כל ימות השנה, שכולם שווים לטובה.

וכמו שמצאנו אצל שרה אמנו עליה נאמר “שני חיי שרה- כולן שווין לטובה”[3]. וזאת למרות שהיא נכנסה בתוך התיבה כשירדו למצרים[4], נלקחה לבית פרעה ובית אבימלך ולא היה לה ולד עד לגיל תשעים. ואילו כעת לאחר ששרה נפטרה לבית עולמה ראו כולם כיצד זכתה שרה לכל הברכות דווקא בדרך אותה היא עברה.

כל מה שעבר על שרה היה כמעשה אבות סימן לבנים. כניסתה בתיבה למצרים אפשרה את ירידתו של יוסף בדרך של הסתר בתוך שיירת סוחרים. וכך גם עשו השבטים שנכנסו בעשרה שערים שונים למצרים.

כאשר שרה נלקחה לבית פרעה ואבימלך היא זכתה לצאת משם כשהם נאלצים להעניק לה מתנות ואף מבקשים את ברכתו של אברהם שלא יינזקו על מה שעשו עמה.

וכך היה כשיצאנו ממצרים אז זכינו לרכוש רב ופרעה אף ביקש ממשה שיתפלל גם עליו שלא ימות במכת בכורות.

את כל הדברים הללו ניתן להבין רק בסוף השנה, שכך היא הנהגת ה’ בעולם- וראית את אחורי. ולכן רק כאשר אנו מבינים את תכלית השנה וקללותיה, אנו יכולים להחיל על השנה הזו את ברכותיה.

או אז זוכה האדם להיות בא בימים שכל ימיו יהיו שווים לטובה, ובזה יגיעו מעשיו למעשה אבותיו, כמי שמבין מהי התכלית הרצויה בכל שנה ושנה.

מצוות הבכורים שבתחילת הפרשה היא המבטאת עניין זה בצורה הבהירה ביותר.

האדם שעמל רבות והמתין להבשלת הפירות, זוכה כעת ליהנות מהם אך רק לאחר שיבוא למקדש ויתוודה על הדרך הלא פשוטה אותה הוא עבר עד הגיעו למעד זה.

האדם מזכיר בווידויו לא רק את ההיסטוריה העכשווית כי אם גם את השתלשלות בואנו ארצה בימי אבותינו מארץ מצרים ועד לכניסה לארץ. רק מי שהוא בן אחר בן או מי שבא מכוחם כרוכש הקרקע יש בידו להתוודות על פירותיו שכן הוא מוכיח את שורשיו העמוקים הנטועים באדמה הזו.

וכאשר האדם אומר זאת הוא זוכה גם להפנים את הטובה שהביא עלינו הקב”ה בכל עניין ועניין.

כל שנה ושנה אנו מבקשים מהקב”ה להבין את הקללות ולהפוך אותם לברכות.

תכלה שנה וקללותיה תחל שנה וברכותיה.


[1] מגילה לא:

[2] רש”י דברים כז, יב- “לברך את העם. כדאיתא במסכת סוטה (לב.) ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון למטה באמצע. הפכו לוים פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו’ ואלו ואלו עונין אמן. חזרו והפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה ואומרים, (פסוק טו) ארור האיש אשר יעשה פסל וגו’ , וכן כלם עד (פסוק כו) ארור אשר לא יקים”

[3] רש”י בראשית כג, א

[4] רש”י בראשית יב, יד- “ויהי כבוא אברם מצרימה” – היה לו לומר כבואם מצרימה אלא למד שהטמין אותה בתיבה וע”י שתבעו את המכס פתחו וראו אותה”

נגישות