בס"ד
שאלה:
הורי תלמידי כיתה ג' בישוב מסוים התארגנו לקנות מתנת סוף שנה למורה. כל הורה שילם 10 ₪ וכך אספו 200 ₪. עידית אמא של אחת הילדות קנתה סלסלה גדולה עם כמה פריטים. והנה באותו היום היה הגרלה בין כל קוני החנות, ושמה של עידית עלה בהגרלה והיא זכתה בסכום של 100 ₪ ועתה שאלתה בפיה מי זכתה בכסף, האם היא או שצריך לחלק את הכסף בין כל ההורים?
תשובה:
בגמ' כתובות צח: "הוסיפו לו אחת יתירה – הכל לשליח, דברי רבי יהודה, רבי יוסי אומר: חולקין; והתניא, רבי יוסי אומר: הכל לבעל המעות! אמר רמי בר חמא, לא קשיא: כאן בדבר שיש לו קצבה, כאן בדבר שאין לו קצבה. אמר רב פפא, הלכתא: דבר שיש לו קצבה – חולקין, דבר שאין לו קצבה – הכל לבעל המעות".
הגמ' דנה על שליח שקנה קטנית וכיוצא בזה בשביל משלחו, והוסיף המוכר לשליח כמות מסוימת, ואומרת הגמ' שאם הוא דבר שיש לו קצבה חולקין השליח והמשלח.
רש"י והרי"ף נחלקו בטעם הדבר: רש"י כתב "אם הוסיפו אחת יתירה חולקין דמתנה הואי יש לומר לשליח נתנה ויש לומר לבעל מעות נתנה". והיינו שחולקים מחמת הספק למי מגיע הריוח. ואילו הרי"ף (נז:) כתב "ולמה חולקין השליח עם בעל הבית הואיל ובאתה לו לשליח הנאה ע"י בעל הבית חולק עמו" בדברי הרי"ף נראה שמעיקרא הכל מגיע לשליח, אלא לפי שהשליח נהנה ממעות המשלח צריך להשתתף עמו. ויש להסתפק בדעת הרי"ף מה הטעם שמגיע לשליח. אפשר שהוא לפי שהוא קיבל את המתנה, ואפשר שהוא משום שמזלו גרם.
נפקא מינה בין טעמו של רש"י, לטעמו של הרי"ף, בכגון שאמר בעל החנות לשליח "אני זוכר אותך כשהיית קטן איך באת עם אבא שלך לבית הכנסת- קבל 20% מתנה". במקרה הנ"ל ודאי שהתוספת היא מחמת השליח וא"כ לדעת רש"י אין כאן ספק ולכן השליח יקבל את כל התוספת. ואילו לרי"ף שכתב שטעם החלוקה הוא משום שהנאה באה לשליח מחמת המשלח, אף כאן שהכל מגיע לשליח, מכל מקום מכיון שנהנה ממעות המשלח- יחלקו את התוספת בניהם.
כל הנ"ל הוא בדבר שיש לו קצבה, ושומתו ידועה, ואם כן ברור שניתנה כאן תוספת. אך בדבר שאין לו קצבה, היינו שאין מחירו ידוע, מבואר בגמ' שהכל לבעל המעות, לפי שלא ניכרת הוספת בעל הבית, שהרי יתכן שאין כלל הוספה.
פסיקת הלכה ואיך נדון במקרה שלפנינו:
דין זה נפסק בשו"ע חושן משפט הלכות שלוחין (קפג , ו):"היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות". בשו"ע לא מבואר איזה טעם עיקר כרש"י או כרי"ף. הסמ"ע (ס"ק י"ח) ביאר שהרמ"א נקט נקט כרש"י, אך סיים "ומ"מ כתבתי טעם הרי"ף והרא"ש והעיטור, דלפעמים לפי ראות הדיין יש לסמוך עלייהו".
ונשוב לנידון דידן. ההגרלה ודאי שהיא כדבר שאין לו קצבה, שהרי "חיצונית למכר", כלומר ודאי שיש כאן הטבה שאינה חלק מהמכירה. ואם כן, לשיטת רש"י גם כאן יש להסתפק האם המוכר נותן את ההטבה למי שמגיע בפועל לחנות, או אף למי שגורם לאנשים להגיע לחנותו.
ולשיטת הרי"ף, נראה שהדין תלוי במה שהסתפקנו בביאור טעמו. אם טעם הרי"ף שמעיקר הדין התוספת היא של השליח הוא כיון שהוא קיבל את המעות, כאן הרי הזכות להשתתף בהגרלה היא של כלל הקונים, ואין לשליח עדיפות עליהם, ויהיה הדין שיחלקו כולם בסכום הפרס בשווה. אבל אם טעמו של הרי"ף שמעיקר הדין התוספת היא של השליח הוא שמזלו של השליח גרם, גם כאן יש לומר שמזלה של עידית גרם.
וא"כ בין לרש"י ובין לרי"ף החלוקה צריכה להתבצע שעידית תקבל 50 שקל שהוא חצי מהמתנה ועוד תקבל את חלקה היחסי בנתינת המעות שהוא 2.5 ₪ (50 לחלק ל20)
ומכיון שאם יודע הדבר זה יכול לגרום סכסוך שלא לצורך, יכולה להחזיר לכל הורה 2.5₪ בלי לומר לו מה הסיבה להחזרת הכסף "וגדול השלום".
לסיכום:
עידית תקבל 52.5 ₪ מתוך המתנה, ותחזיר לכל הורה 2.5 ₪.
