בתחילת פרשת בראשית נאמר, "וחושך על פני תהום – ורוח אלוקים מרחפת על פני המים[1]". כשפני התהום ופני המים – חד הם[2]. ולמרות זאת, התורה קוראת להם בתחילה 'פני תהום'. ולאח"כ 'פני המים'.
בפסוק שאחריו אומרת התורה, "וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל[3]". שראה הקב"ה, שלא כדאי שהרשעים ישתמשו באור. ולכן הוא הבדיל, והפריש אותו לצדיקים, לעתיד לבא[4]".
כבר ביום הראשון, הבדיל הקב"ה את האור לצדיקים לעתיד לבוא. כיוון שראה את כל עניין, ארבע המלכויות[5].
שבפסוק הזה רמוזים ארבעת המלכויות. ששעבדו את ישראל, במהלך כל גלויותיו. כאשר 'חושך על פני התהום' – זו מלכות יוון. ו'רוח אלוקים מרחפת על פני המים' – זו רוחו של מלך המשיח. וכך משמע שישנו קשר, בין החושך של מלכות יוון. הנמצאת על פני המים[6], לבין רוחו של מלך המשיח. הנמצאת גם כן על פני המים, כמרחפת מעל המים.
בגלות יוון נגזר על ישראל, שיתרגמו את התורה ליוונית. תרגום זה גרם לאותו רשע, לדרוש את הפסוק "גנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת[7]" – ולבקש להרוג עשרה צדיקים. כנגד עשרת השבטים שחטאו, במכירת יוסף. תרגום התורה גרם, לשלושה ימים של חושך בארץ[8]. ובסופו של דבר, גם לעשרת הרוגי מלכות. משום כך הגדירו חז"ל, את מלכות יוון – חושך. אך דבר זה הינו רק לפי ראייתנו – חושך על פני תהום. שכן התהום- אלו המים, ואין מים אלא תורה.
ואותה 'רוחו של מלך המשיח', המרחפת על פני המים. היא החושך, שעל פני אותם מים. שכן עניין עשרת הרוגי מלכות, גרם לנפילת רומי[9]. והתגלות רוחו של מלך המשיח – הבא משערי רומי[10].
משום כך דרשו חז"ל – וירא אלוקים את האור כי טוב ויבדל, שהקב"ה הבדיל את האור לעתיד לבא לצדיקים. כי ראה שישנם רשעים, שאינם כדאי שישתמשו באור זה. וזהו סיפור, עשרת הרוגי מלכות.
אך לפי ראייתנו אנו. הדברים נראים בתחילה כתהום, ולבסוף כמים.
השלמת גאולת ישראל תלויה, בחזרת עשרת השבטים שאבדו לישראל. וכמו שנאמר, והיה ביום ההוא, ייתקע בשופר גדול, ובאו האובדים בארץ אשור, והנידחים בארץ מצריים והשתחוו לה' בהר הקודש, בירושלים"[11].
אך מי הם האובדים, ומי הם הנדחים? מדוע אלו באשור ואלו במצרים? ומעל הכל, מדוע נאמר 'ובאו… בארץ' ולא 'מארץ'? שכן אם הנביא בא, לתאר את חזרת ישראל לארצו. היה יותר מתאים לכתוב – מארץ מצרים ומארץ אשור.
התשובה לכל אלו, הוא סיפור עשרת השבטים בישראל. שפעמיים איבד עם ישראל, עשרה שבטים. בראשונה אצל יוסף, ב'ויפוזו זרועי ידיו[12]'. ובשנית בגלות עשרת השבטים, לחלח ולחבור. הראשונים – נדחו מעיקרא עוד טרם יצאו לעולם. וזה היה בארץ מצרים. והשניים אבדו, בארץ אשור. אשר על כן, הגאולה השלימה. בה יתקע בשופר גדול, ויומלך ה'. תהיה כשיחזרו הנדחים, שנדחו בארץ מצרים. וכן האובדים, שאבדו בארץ אשור. וכך יחזרו כל הכוחות של עם ישראל – הן הניצוצות שב'נדחי מצרים'. והן הגופות שב'אובדי אשור', לישראל חזרה.
לאור כל זאת, ניתן לבאר. את עניין מיעוט האור, שהיה בימי בראשית. שכל הבריאה כולה, נבראה כבר ביום הראשון. אך יצאה בפועל בכל יום, הבריאה של אותו היום[13]. משכך גם מיעוט הלבנה, ומיעוט אור ימי בראשית. היה כבר ביום הראשון, כשהבדילו לצדיקים לעתיד לבא.
הזמן בו מועט האור באמת, תלוי בשני ימים. שכן ברש"י ישנם שתי גרסאות. האם שימש האור הראשון – בשלשת, או בשבעת ימי בראשית[14]. ונראה ששתי הגרסאות נכונות. שכן ביום הראשון, נברא האור השלם. והוא נחשב ככזה, לכל ימי הבריאה. כיוון שכל הבריאה, נבראה כבר ביום הראשון. אולם בפועל, לאחר חטא האדמה ביום שלישי. מיעט הקב"ה את האור, ביום הרביעי. בכך שמיעט את הלבנה.
וכך רק ביומיים הראשונים, היה האור במילואו. ובלא נדנוד חטא בפועל. וזהו מה שאנו אומרים, בפיוט על עשרת הרוגי מלכות – 'קבלוה משעשי דת יומיים'[15]. כביטוי למציאות השלימה, קודם שנחסרה. שהייתה בפועל, רק ביומיים הראשונים.
וחוזר האור ומאיר עלינו, כבימי בראשית.
והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים, ביום חבש ה' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא[16].
בהחזרת כוחות הגוף והנפש, לכל ישראל[17].
[1] בראשית א, ב
[2] עַל פְּנֵי תְהוֹם עַל פְּנֵי הַמָּיִם שעל הארץ. וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת כסא הכבוד עומד באוויר, ומרחף עַל פְּנֵי הַמָּיִם ברוח פיו של הקב"ה ובמאמרו, כיונה המרחפת על הקן – רש"י, שם
[3] בראשית א, ג
[4] אף בזה אנו צריכים לדברי אגדה, ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבא – רש"י, שם
[5] ר"ש בן לקיש פתר קריא בגליות. "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ" זה גלות בבל שנאמר (ירמיה ד, כג) "ראיתי את הארץ והנה תהו". "וָבֹהוּ" זה גלות מדי (אסתר ו, ד) "ויבהילו להביא את המן". "וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל. "עַל פְּנֵי תְהוֹם" זה גלות ממלכת הרשעה שאין להם חקר כמו התהום מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן. "וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת" זה רוחו של מלך המשיח היאך מה דאת אמר (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח ה'" באיזו זכות ממשמשת ובאה המרחפת על פני המים בזכות התשובה שנמשלה כמים שנאמר (איכה ב, יט) "שפכי כמים לבך" – בראשית רבה פרשה ב, ד
[6] פני תהום
[7] שמות כא, טז
[8] בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחושך בא לעולם שלושה ימים- מגילת תענית
[9] כיון שראה סמאל הרשע שבקש הקב"ה לחתום את החתימה למסור עשרה צדיקים ביד מלכות הרשעה, שמח שמחה גדולה והיה מתפאר לומר נצחתי את מיכאל השר, מיד חרה אפו של הקב"ה על סמאל הרשע וא"ל אי סמאל או רצונך לפטור עשרה חכמי ישראל מהריגה, או תקבל עליך צרעת לעולם הבא, אחד משנים תקבל. א"ל סמאל הרשע לא אפטור עשרה צדיקים מהריגה, ואקבל עלי גזרתך כאשר דברת. מיד חרה אפו של הקב"ה על סמאל, ולא הספיק את דבריו. ער שקרא למטטרון הסופר הגדול השר, ואמר לו כתוב וחתום, ששה חדשים שלמים נגע צרעת שאת וספחת ובהרת ירקון ושחין רע על ארם הרשעה, וגפרית ואש על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל כל אשר להם. עד שיאמר איש לחברו – הא לך רומי וכל אשר בה בפשוט, וחברו משיב אין לי חפץ בהם, כי אין לי הנאה מהם – מדרש אלה אזכרה
[10] סנהדרין צח, ע"א
[11] ישעיהו כז, יג
[12] תניא היה ראוי יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו שנאמר (בראשית לז, ב) 'אלה תולדות יעקב יוסף', אלא שיצא שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. ואעפ"כ יצאו מבנימין אחיו וכולן נקראו על שמו – סוטה לו:
[13] יְהִי מְאֹרֹת וגו' מיום ראשון נבראו, וברביעי צוה עליהם להתלות בָּרָקִיעַ. וכן כל תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון, וכל אחד ואחד נקבע ביום שנגזר עליו. הוא שכתוב אֵת הַשָּׁמַיִם לרבות תולדותיהם וְאֵת הָאָרֶץ לרבות תולדותיה – רש"י בראשית א, יד
[14] שם
[15] עָנְתָה בַּת קוֹל מִשָּׁמַיִם
אִם אֶשְׁמַע קוֹל אַחֵר אֶהֱפֹךְ אֶת הָעוֹלָם לְמַיִם
לְתֹהוּ וָבֹהוּ אָשִׁית הֲדוֹמַיִם
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יוֹמָיִם
[16] ישעיהו ל, כו
[17] מדמה את העם בעת ההיא כמי שנשברו עצמותיו ועל השבר הוכה במכאובים ופצעים, וצריך תחלה לחבוש השבר, ואח"כ לרפוא מחץ המכה מבחוץ, כן יחבוש השבר הפנימי, ומכה החיצונית ירפא, שהוא השבת הצלחתם הנפשית והגופנית – מלבי"ם, שם
