תעשה מה שאתה רוצה , מחילה ממון בטעות

תעשה מה שאתה רוצה , מחילה ממון בטעות
הרב שאול גרינפלד

בס”ד

תעשה מה שאתה רוצה

שאלה:

חבר ביקש ממני להכין עבורו עבודת כתיבה. סיכמנו שלאחר שאסיים ישלם לי 3,000 ש’. החבר ניסה זמן מה להתחמק מהתשלום, ולבסוף הזמין אותי לקבל את שכרי. אלא שלתדהמתי הוא החליט שלמרות מה שסיכמנו מגיע לי לקבל רק 2,000 ש’. התווכחנו איזה זמן, ולבסוף אמרתי לו בכעס ‘תעשה מה שאתה רוצה!”. היתה על השלחן ערמה של שטרות, הוא הוציא חלק מהשטרות ואמר “זה אלף, אתה תיקח 2,000”. לקחתי את הכסף והלכתי. בבית גליתי שיש שם 2,200 ש’. מה אני צריך עשות?

תשובה:

הגמ’ בב”מ פ’ איזהו נשך ס”ג: אומרת: “ואמר רב נחמן האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח ביה טופיינא {אדם הלווה לחבירו כסף, וגילה שהחבר החזיר לו יותר ממה שהלווה לו}, אי בכדי שהדעת טועה- מחייב לאהדורי ליה {אם אפשר לתלות את הסכום הנוסף בטעות בספירה, כגון שהוסיף לו עשר מטבעות, שיש לומר שחבירו ספר את המטבעות בערמות של עשר כל אחת, ובטעות נתן לו עוד ערמה- חייב להחזיר לו}, ואם לאו {שאי אפשר לתלות את הסכום הנוסף בטעות בספירה}- מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה {אנו אומרים שנתן את התוספת במתנה}”. וכן נפסק בשו”ע וברמ”א חו”מ סי’ רל”ב סע’ ב’. ולפי”ז כיון שאמר לו 2,000 ש’, ונמצאו 200 ש’ יותר, הרי זה בכדי שהדעת טועה וחייב להחזיר. 

אלא שיש לדון, שכיון שחבירו חייב לו עוד 1,000 ש’, אולי הוא יכול להשאיר אצלו את ה200 הנוספים עבור מה שחבירו חייב לו.  

ובזאת יש לברר, האם באמירה ‘תעשה מה שאתה רוצה’, יש משום מחילה על יתרת החוב. ונראה, שסיפור דומה לנידון דנן, מובא במרדכי סנהדרין (תרפא), וכך כתוב שם: “מעשה בא לפני ראב”ן באחד שנתחייב שבועה לחבירו. ופייסו {הדיינים} את התובע למחול, ואמר ‘יהי כדבריך’. ושוב תפס התובע משכונו של זה ואמר ‘מחילתי אינה מחילה כי לא אמרתי מחול לך, גם לא היה קניין בדבר’. ופסק ראב”ן דמחילה גמורה היא ואינה צריכה קניין, וכשאמר ‘יהי כדבריך’ הווי כאילו פירש בהדיא ‘מחול לך’, כדתניא בפרק קמא דקידושין ו. היה מדבר עמה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה- רבי יוסי אומר דיו, והלכה כר’ יוסי”. הרי שדעת הראב”ן, שכאשר עסוקים בענייני החוב, ונאמרת אמירה שמשמעותה הסכמה לדרישת הצד שכנגד, הרי שזה מהווה מחילה, כמו שמועילה נתינת גט או קידושין גם ללא אמירה, כאשר עסוקים באותו עניין. והביאוהו הב”י בחו”מ סי’ י”ב, והרמ”א בסי’ רמ”א סע’ ב’. וזה לשון הרמ”א: “אדם שביקש מחבירו שימחול לו שבועה שיש לו עליו, ואמר יהי כדבריך, הוי מחילה אף על פי שלא אמר בפירוש”. וכיון שאין סברא לחלק בין “יהי כדבריך’ ל”תעשה מה שאתה רוצה’, הרי שזו לשון מחילה. 

אך באמת יש לחלק בין המקרים, והיינו שבסיפור שבמרדכי, הדיינים (או ברמ”א הנתבע) הזכירו לשון מחילה, ועל כך השיב התובע ‘יהי כדבריך’, הרי שדבריו נחשבים מחילה אף שלא אמר בפירוש לשון מחילה, כיון שהם מוסבים על לשון מחילה שנאמרה לו קודם. מה שאין כן בנדון דידן שהחבר כלל לא ביקש מחילה, אלא טען שלכותב העבודה כלל לא מגיע לקבל יותר. ואם כן, אדרבא, מוכח מהמרדכי שאין באמירה כזו כשהיא לעצמה לשון מחילה. 

עוד יש להוסיף, שהאמירה ‘תעשה מה שאתה רוצה’ נאמרה בדרך כעס, וכתב הרמ”א שם סי’ של”ג סע’ ח’: “מיהו בשאר פועל אם אמר לו בפני שניים ‘לך מעמדי’ פטור בלא מחילה, ויש אומרים אם אמר לו דרך כעס שאינו פטור”. ומקור הדין מרבינו ירוחם במישרים, הרי שמחילה דרך כעס אינה נחשבת למחילה. וראה בפת”ש שם ס”ק י”ז שכן הסכימו המהרי”ם מבריסק והחת”ס. אך ראה בתשובות רע”א החדשות (חו”מ סי’ ה’), שכתב שדין הרמ”א הוא דוקא באמירת ‘לך מעמדי’, כיון שכשאומר כך בכעס אינו מתכוון למחול אלא לסלקו מעליו, אבל אם מוחל בפירוש מועיל גם בזמן כעס. ויש לעיין מה תהיה דעת רע”א כאן, שאמנם לא אמר ‘לך מעמדי’, אבל גם לא מחל בפירוש. ובאמרי בינה דיינים (סי’ כ’ אות ה’), כתב שאם מועילה מחילה בכעס הוא ספק, ולכן הביאו הרמ”א רק בשם ‘יש אומרים’ ואין מוציאים מיד המוחזק, וכן נקטו בפסקי דין ירושלים ד (עמ’ נ”ח).  ועכ”פ בנידוננו אין למחלוקת זו נפק”מ, שהרי כותב העבודה מוחזק, ואם כן בין אם ודאי אין זו מחילה ובין אם זה ספיקא דדינא- הדין אתו. אמנם כנ”ל בנדון שלפנינו שלא נאמרה לשון מחילה, איני רואה מקום לספק כלל.        

ויש כאן מקום לדון, האם לשון ‘תעשה מה שאתה רוצה’, אינה לשון מחילה, אבל היא לשון יאוש. אך הנראה מסברא, שאין זה יאוש, אלא תלייה בדעתו של החבר, והאומר כך מקווה שחבירו ישוב מדרכו הרעה, ואינו מתכוון לבטא יאוש. ויותר, שגם אם נאמר שיש בלשון זו משום יאוש, הרי נחלקו הפוסקים אם מועיל יאוש בחוב (ראה בערוה”ש סי’ קס”ג סע’ י”ב), וכאן כאמור הכותב מוחזק ויכול לומר קים שלא מועיל יאוש בחוב. 

לסיכום:

אדם שחייבים לו 2,000 ש’, ומצא שהחזירו לו 200 ש’ יותר, חייב להחזיר את התוספת, כיון שאנו אומרים שהמשלם טעה בספירה. אך בנידון דידן, שהמשלם לא שילם את כל חובו, רשאי המקבל להשאיר את היתרה אצלו עבור יתרת החוב. ואף שאמר לחבירו ‘תעשה מה שאתה רוצה’, אין החוב נמחל בכך, כיון שאין זו לשון מחילה. ואף אם היתה זו לשון מחילה, מחילה מתוך כעס אינה מועילה עכ”פ כשלא נאמרה בלשון מחילה גמורה, ואף אם ננקוט שמחילה בכעס הוא ספיקא דדינא- הרי הכותב מוחזק. וכן אין באמירה זו משום הבעת יאוש, ואף אם היה, ספק אם מועיל יאוש בחוב, וכאמור הכותב מוחזק. 

נגישות