פשרה בממון ציבורי

פשרה בממון ציבורי
הרב שאול גרינפלד

בס"ד

שאלה:
אני מנהלת גן (גננת). העסקתי השנה ריתמיקאית בגן, ששרה עם הילדות והפעילה אותן. בסוף השנה נוצר ביננו ויכוח על סכום מסוים, שהריתמיקאית טענה שהגן צריך לשלם לה. הצעתי לה שתשאל את הרב שלה מה דעתו. הרב ענה שאמנם יש סברות לכאן ולכאן, אך למעשה לא ניתן לחייב את הגן את הסכום נשוא הויכוח. הריתמיקאית קבלה את הכרעת רבו של בעלה, אך רציתי לדעת האם מותר לי להציע לה בתורת פשרה, שהגן ישלם את מחצית מהסכום, בכדי שלא תהיה לה עגמת נפש? 

תשובה:
בגמ' בסנהדרין ו: "רבי יהושע בן קרחה אומר מצווה לבצוע {לפשר}, שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" (זכריה ח, ט"ז). הרי שאף שניתן לנו מסיני דין תורה, יש מצווה להגיע לפשרה. וכן פסקו הטור ושו"ע חו"מ סי' י"ב סע' ב': "וכל בית דין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח".

על אף זאת, לא תמיד מותר לעשות פשרה. הגמ' הנ"ל מביאה ברייתא: "נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע". ונחלקו הראשונים בביאור דין זה. שיטת רש"י (ד"ה נגמר הדין), שהאיסור לבצוע אחר גמר דין הוא רק כאשר הדיין כבר אמר את הכרעתו, היינו שכבר אמר 'איש פלוני חייב, איש פלוני זכאי', ואילו שיטת תוס' (ד"ה נגמר), שברגע שכבר מוכרע אצל הדיין מה הדין, כבר אינו רשאי לבצוע, אף שטרם הודיע לצדדים את הכרעתו. השו"ע (שם) פסק כרש"י, אך בפת"ש (סק"ד) הכריע כתוס'. במקרה שלפנינו, אחרי שהריתמיקאית ויתרה על תביעתה, הרי שהדין כבר ברור, ואם כן לכאורה כבר אין מקום לפשרה.

אלא שחידש האגודה, והביאו השו"ע שם, שכל הדין שאסור לבצוע אחר גמר דין הוא בדיינים, אבל אדם אחר שאינו דיין, רשאי לבצוע מחוץ למקום מושב הדיינים. ולפי"ז כל שכן הגננת יכולה ליזום פשרה מעצמה, שהרי שהדין ביניהן כלל לא הגיע לבית דין.

אך כל זה נכון, כשאדם מסכים לפשרה על חשבון עצמו, ואילו כאן הגננת מציעה להתפשר על חשבון הגן, ויש לברר האם בסמכותה לעשות כך, ובפרט כאשר כאמור כבר הוברר שהדין עם הגן.

וראה שם בשו"ע סעיף ג', שנפסק על פי בעל תרומת הדשן: "מותר לבית דין לוותר בממון היתומים חוץ מן הדין {כלומר אף שאין שאין ויתור זה על פי הדין}, כדי להשקיטם ממריבות". הרי שמצאנו שלבי"ד יש סמכות להתפשר על חשבון ממון של אחרים, כשהמטרה היא להצילם ממריבות. וכתב שם הפת"ש סק"ז בשם החת"ס שגם אפוטרופוס של יתומים יכולים לוותר בממון יתומים. ולפי זה לכאורה גם הגננת תוכל להתפשר על ממון הגן כדי להשקיט מריבות. אלא ששם בפת"ש הביא בשם החכם צבי, שההיתר לפשר הוא רק כאשר המשמעות היא שהיתומים מוותרים למי שלטענתם חייב להם, ולא כשהיתומים מתחייבים לשלם למי שלטענתו הם חייבים לו. כמו כן המדובר שם הוא כאשר הדין עוד לא התברר, מה שאין כן בנידון שלנו, ואם כן אין משם מקור להתיר לגננת להתפשר.

אך חשבתי, שאולי שיש לבסס את ההיתר לגננת מכיוון אחר. הגמ' בב"מ סו"פ האומנים (פ"ג.) מספרת: "רבה בר בר חנה תברו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא {שברו לו הסבלים חבית של יין, ששכר אותם לסחוב לו}. שקל לגלימייהו {לקח מהם בגד, כיון שלא היה להם איך לשלם על הנזק}, אתו אמרו לרב {באו הסבלים להתלונן על רבה בפני רב}. אמר ליה: הב להו גלימייהו {אמר רב לרבה שיחזיר להם את הבגד שלקח}. – אמר ליה: דינא הכי? {האם כך הדין, שהם הזיקו לי ולא יצטרכו לשלם?!} – אמר ליה: אין {כן}, למען תלך בדרך טובים. יהיב להו גלימייהו {החזיר להם את הבגד}. אמרו ליה: עניי אנן, וטרחינן כולה יומא, וכפינן, ולית לן מידי {המשיכו הפועלים להתלונן שהם עניים ורעבים, ורבה לא שילם להם, כך שאינם יכולים לקנות אוכל}. אמר ליה: זיל הב אגרייהו {לך שלם שכרם}. – אמר ליה: דינא הכי? – אמר ליה: אין, וארחות צדיקים תשמר". הרי שיש עניין לשלם לפועל שעבד, גם כאשר לא מגיע לו, מטעם לפנים משורת הדין. אלא שעדיין יש מקום לשאול, האם עניין זה שייך גם בממון שאינו פרטי.  

ועיין בקובץ דרכי הוראה ה (עמ' צ"ז- צ"ח), שהביאו תשובה של הגאון רבי אשר וייס, שעסקה בעמותה שבשל רשלנות שלה אדם מסוים לא קיבל שכר שהגיע לו, אלא שהנסיבות שם היו כאלה, שלא היתה לעמותה חובה מן הדין לשלם את הנזק שגרמה, והביא פוסקים שנקטו שאפשר לחייב ציבור לעשות לפנים משורת הדין [ובביאור דעתם כתב בספר בניין בית כנסת כהלכה (עמ' תקל"ח), שבי"ד יכול לחייב לפנים משורת הדין רק אדם חשוב או עשיר, והפוסקים האלו, הגדירו ציבור כאדם חשוב או כעשיר],  ולעומתם הביא פד"ר (ח"א עמ' 160-173), שנקטו שלא שייך [והטעם שם, שכשאין כאן גוף פרטי, אין על מי להחיל את הדין של לעשות לפנים משורת הדין], וכתב שהדעת נוטה כפסקים שאפשר לחייב ציבור לעשות לפנים משורת הדין. ולמעשה הסיק שלכל הדעות, היינו גם לפי הפד"ר הנ"ל שבית הדין לא יכול לחייב, המוסד הציבורי יכול מיוזמתו ומרצונו לעשות לפנים משורת הדין. אך סייג את הדברים, שכיון שלמוסד ציבורי אסור 'לפזר מעותיו ללא אחריות, לעשות צדקה ללא משפט' כלשונו, צריך שיהיה לתשלום הפשרה 'יסוד משפטי', ובמקרה שעמד לפניו היסוד המשפטי הוא רשלנותה של העמותה.

שוב מצאתי בחוברת אבני משפט י"ט (עמ' 162-164), שהובא שם פסק דין של הרכב בראשות הרב אריאל בראלי, שחייבו ישיבה בתורת פשרה לשלם חלק מנזק שנגרם לכדור כתוצאה ממסמר בולט. ונימוקם שמן הדין הישיבה פטורה כיון שהתורה פטרה את בעל הבור מנזקי כלים, אלא שכיון שיש אחרונים שכתבו שבנזקי כלים בבור יש חובה לצאת ידי שמים, ובהסתמך על הפוסקים  שאפשר לחייב ציבור לעשות לפנים משורת הדין, הרי שאפשר להטיל חיוב מסוים על הישיבה, כיון שהיא דומה לאדם חשוב.

ויש להעיר, ששם הישיבה לא יזמה את הפשרה, והרי שנקטו למעשה שבית דין יכול לחייב ממון ציבורי לעשות לפנים משורת הדין. אך לעניין הדין שעמד לפניהם, אפשר שאין הדבר מוכרח, כיון שראיתי בספר בניית כנסת כהלכה (עמ' תקל"ט), שכתב שאפשר שקבוצת שותפים נחשבת כיחידים לגבי עשיית לפנים משורת הדין, ורק עיר נחשבת לציבור, ולפי זה ודאי שאין בעיה לחייב ישיבה לפנים משורת הדין.

ולענייננו, צריך יהיה לעיין אם הדין הנ"ל של סו"פ האומנים, שמחייב לשלם לפועל גם כשלא מגיע לו, מהווה 'יסוד משפטי' שיאפשר לגננת ליזום פשרה על חשבון הגן, אם נניח שגן אכן נחשב 'ציבור'.

אך יותר נראה לי לומר, שכיון שהריתמיקאית איננה ענייה ורעבה, וגם לטענתה קיבלה את עיקר שכרה ורק על עניין אחד היתה מחלוקת, הרי שיותר נכון לומר שבמקרה שלנו אין כלל חיוב של לפנים משורת הדין.

אמנם למעשה יש למצוא היתר לגננת להתפשר על חשבון הגן, אם כוונתה להמשיך ולהעסיק את הגננת גם בשנה הבאה. והיינו שכיון שמטרת הפשרה היא להחזיר לריתמיקאית את התחושה הטובה, הרי שהגן משלם כאן עבור יחסי עבודה תקינים עם מי שנותנת לו שירות, והרי שזה שימוש בכספי הגן לטובת הגן, שזה ודאי מותר.

לסיכום:
יש מצווה על בית הדין לפשר, כל עוד לא התברר הדין, ואינו רשאי לפשר כאשר הדין כבר ברור לו. אך ניתן לפשר שלא על ידי הדיינים ומחוץ לבי"ד. כל זה בדין שבין יחידים, אבל כשמדובר בממון ציבורי, אפשר לאחראי על הממון להתפשר רק לפני שהוברר הדין, ורק באופן שהציבור מוותר, ולא באופן שהציבור צריך לשלם.

במקרים בהם יש עניין לשלם לפנים משורת הדין, ישנה מחלוקת אם אפשר לחייב גם ציבור, אבל ישנה סברא שהאחראי מטעם הציבור יכול להתנדב לכך כאשר יש לכך יסוד משפטי, כמו במקרה והיתה רשלנות מצד הציבור. יש להסתפק, אם נגדיר כל ממון ציבורי כ'ציבור' שספק אם שייך לחייב אותו לעשות לפנים משורת הדין, או רק ציבור גדול כעיר, ואילו קבוצת שותפים תחשב כיחידים.

גם כאשר אין היתר להתפשר על ממון ציבורי, ואין עניין של לפנים משות הדין, מותר לאחראי על הממון הציבורי ליזום פשרה שתחייב את הציבור לשלם, כאשר יש בכך תועלת לציבור, שהרי הוא משתמש בממון הציבור לטובת הציבור.

נגישות