בס"ד
שאלה:
ילד נפצע בבית הספר, בעקבות הפציעה הוגשה תביעה לביטוח. התביעה מוגשת לאחר גיל 18, הנער זכה בתביעה, וקיבל את הכסף. באו הורי הנער לשאול האם הם רשאים לדרוש את כסף הפיצוי מבנם?
תשובה :
בגמרא[1]
"החובל בבניו ובבנותיו של אחרים, גדולים – יתן להם מיד, קטנים – יעשה להם סגולה"
וכן כתוב בשו"ע[2]
"ואם אחרים חבלו בהם, בגדולים יתן להם מיד; בקטנים, ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיו עד שיגדלו[3]"
וא"כ משמע שאת הפיצוי יקבל הנער.
אמנם יש לחלק, הברייתא והשו"ע דיברו במצב שמישהו הזיק את הילד וחייב לשלם דמי הנזק צער ריפוי וכו', שגרם לילד. אמנם במקרה שלפנינו התשלום לא מתקבל מהמזיק, וייתכן אפילו שהילד הזיק את עצמו, קפץ ושבר רגל, וכדומה. אלא התשלום מתקבל מהביטוח שנעשה ע"י המוסד או הרשות האזורית, שמשלם על הנזק שקרה. א"כ אין פה תשלום נזק, אלא תשלום דמי ביטוח. ואולי בזה הזכות היא של ההורים?
בגמרא[4] ביררו את הטעם לדין זה, הרי לכאורה מסברא היה נראה לתת לאבא את דמי הפיצוי.
קטנים – יעשה להם סגולה, אמאי? לאביהם בעי למיתבי! אמרי: כי קא קפיד – במידי דקא חסר, במידי דאתא מעלמא לא קפיד. והא מציאה דמעלמא קאתי להו וקא קפיד! אמרי: רווחא דקאתי להו מעלמא ולית להו צערא דגופייהו בגווה – קפיד, אבל חבלה דאית להו צערא דגופייהו ומעלמא קאתי להו – לא קפיד.
רש"י מסביר ששאלת הגמרא נבעה מכך שבמקרה שהאב חבל בילד, האב פטור מתשלום, ולכן שאלה הגמרא אם כן גם אם הילד נחבל ע"י אחר שהתשלום יגיע לאב, שהרי מכך שהאב לא משלם כשהוא עצמו חבל בבנו, מוכח שהבעלות על החבלה של הילד, היא של האב. ועל זה ענתה הגמרא, שאמנם תשלומי החבלה שייכים לאב, אלא שכשחבלו אחרים האב מוחל כיוון שאינו מפסיד (משא"כ בחבלה שהוא חבל, שהוא מפסיד אם ישלם).
לפי נימוק הגמרא נראה, שגם בדמי ביטוח, כיוון שמגיעים בגלל צער של הילד והאב לא מפסיד מכך, יש לתת את הכסף לילד.
אמנם ההורים יכולים לטעון שכאן זה לא מגיע "מעלמא", שהרי תשלום הביטוח הוא זה שהביא את הפיצוי, ואת התשלום שילמו ההורים, ולכן יש לתת להם את הכסף. יתרה מכך אפילו אם זה יהיה תשלום לביטוח של אדם זר, אם הם שילמו את הכסף של הביטוח, הם הבעלים ולהם יש את הזכות בביטוח!
יש לדון בשתי נקודות בטענה זו:
א. בכל ביטוח יש מוטב שבמידה ומשהו קרה הוא המקבל. לכאורה אם מפורש בביטוח שמקבל הפיצוי הוא הילד, אין שום טענה להורים, הרי הם הסכימו לביטוח על כל תנאיו.
ב. גם אם לא היה מפורש למי הכסף הולך, לא ברור שההורים נקראים חסרים מכך שהם משלמים, שהרי הם מחויבים בתשלום על פי החוק, כדי שלכל ילד יהיה ביטוח עד גיל 18, כך שבכל מקרה עליהם לשלם, ולא הפסידו כלום.
בנוסף, הגורם המבטח, הרשות האיזורית/ ביה"ס נראה שמטרתו לבטח את הילדים לטובתם, ולכן רצונם שהילד יקבל את הפיצוי .
– נחלקו הפוסקים בשאלה דומה, שוכר ביטח את הבית המשכיר מפני שריפות, לבסוף הבית נשרף. מי מקבל את דמי הביטוח?
מצד אחד הבית הנשרף הוא של המשכיר, מצד שני המשלם הוא השוכר-
השואל ומשיב[5] נקט שכיוון שגם השוכר נהנה מעצם הביטוח, כי בית מבוטח יותר מוגן משריפות (במקרה שם, בעיר בראד החברה המבטחת העמידה שמירה משריפה). וברור שלא רצה שהבית ישרף והוא יקבל את דמי הביטוח, אלא רצה לגור בבית מוגן. ולכן מניח שלא התכוון לזכות בדמי הפיצוי אלא לזכות את הפיצוי למשכיר, בתנאי שישלם לו.
מאידך, פוסקים אחרים[6] נקטו שהשוכר זכאי לקבל את הפיצוי לעצמו, שאין זה אלא עסק שעשה עם הביטוח, שכיון שעל פי החוק השוכר רשאי לבטח את הנכס, הרי שהביטוח שייך לשוכר. למעשה נראה שכך הלכה רווחת. ולפי זה היה נראה שיש לתת את הפיצוי להורים שהם המשלמים.
אמנם נראה שעל פי החוק הביטוח מגיע לילד, וזו הסיבה שאפשר לתבוע לאחר גיל 18, למרות שעבר זמן רב מהנזק (וכבר עבר זמן התיישנות לתביעת הביטוח). וא"כ בנידון דידן אי אפשר להורים לקנות את הזכות של הביטוח[7], וממילא הילד הוא המוטב של הביטוח. ולא משנה מה נכתב בפוליסה.
אמנם יש מקום לקזז את דמי הביטוח עצמם, כיוון שבזכות התשלום של ההורים יש לילד ביטוח וקיבל את הפיצוי[8]. ולא גרע מהיורד לרשות חבירו והשביח, שמקבל היורד לפחות את דמי ההוצאה. ויש לברר מה נחשב הגורם של הפיצוי, האם התשלום החודשי/שנתי של אותה התקופה שביטחו את הילד, או של כל השנים שביטחו אותו.
[1] תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף פז עמוד ב
[2] שו"ע חו"מ סימן תכ"ד סעיף ז..
[3] ברמב"ם הל' חובל ד, יט הגירסא היא "והן אוכלים פרותיה עד שיגדלו" וע"ש בראב"ד שחלק שכמו שמציאה של הילד לאביו כך גם הפירות. והב"י נקט כגרסת הטור ברמב"ם וכדעת הראב"ד. אע"פ שמסברא היה נראה לומר שפירות של דמי נזק של הילד, צריכים להיות של הילד, וכן כתב הלח"מ שם. וזה על פי דברי הגמרא שלגבי תשלום חבלה האב מוחל על לקיחת הכסף כי מגיע לילד אגב צערו. אמנם היה נראה לי שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד תלויה במחלוקת האם רווחים שיש לילד שייכים לאב שכ"כ הרמ"א (ער,ב) ויש חולקים, ואפשר לומר שנחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד. ויש לדחות, ששם נחלקו ברווחים שהגיעו על ידי טרחו של הילד, ואילו כאן מדובר בפירות שגדלו מעצמם.
[4] ב"ק שם
[5] מהדו"ב ח"ג סימן קכ"ח
[6] עיין פתחי חושן שכירות פרק ו הערה מד. בשם מהרי"א הלוי, מנחת פיתים ומהרש"ם.
[7] המהרי"א הלוי כתב שרק במקום שיש אפשרות על פי חוק לבטח את הנכס המושכר מועיל הביטוח לשוכר, ואם אי אפשר לבטח, אם כן הזכות מוקנית באופן ישיר למשכיר.
[8] אפשר לטעון שזה לא נכון, כי הילד בכל מקרה מבוטח ע"י ביטוח התלמידים, אלא שההורים מחוייבים לשלם, אבל גם אם לא ישלמו, הביטוח קיים. נראה שעדיין יש לומר שבסוף זה התשלום על הביטוח, ולמרות שהילד היה מקבל את הפיצוי בכל מקרה, עדיין הוא נהנה מכך ששילמו עבורו, וצ"ב
