הסתמכות והפצה של מצלמות אבטחה

הסתמכות והפצה של מצלמות אבטחה
הרב שאול גרינפלד

בס”ד

שאלה:
אני גבאי בבית הכנסת בישוב. הגיע אלי אחד המתפללים, וסיפר שבבוקר הגיע לתפילה עם קורקינט, והחנה אותו ליד בית הכנסת, אך לא מצא אותו בסוף התפילה. מדובר באבידה יקרה, שכן הקורקינט עלה 1,800 ש’. כיון שבעבר התקנו מצלמות אבטחה על בית הכנסת, בדקתי האם נוכל להיעזר בהם בכדי לדעת מה קרה. ואכן המצלמה קלטה דמות לא מוכרת בעלת חזות של אדם שומר מצוות, שנוטל את הקורקינט בנחת ויוצא אתו החוצה. האם מותר לי להפיץ את הסרטון בקבוצות שונות, בתקווה שמישהו ידע לזהות את האיש?

תשובה:
נאמר בתורה (ויקרא י”ט, ט”ז) “לא תלך רכיל בעמיך”, והיינו שהתורה אסרה עלינו לספר לאחרים דברים שיש בהם משום גנות על אדם אחר, ואפילו שהדברים אמיתיים, וזהו איסור לשון הרע, כמבואר בחפץ חיים בפתיחה לאוין אות א.

עוד ביאר החפץ חיים, בכלל א’, באר מים חיים סוף אות י”ד, שהאיסור אינו רק בדיבור, אלא אף כשאדם מראה לאחרים דברים שיש בהם משום המעטה בערכו של האחר, כגון שהוא מראה להם מכתב שמישהו כתב, שתוכנו מעיד על כך שמי שכתב אותו אינו אדם חכם במיוחד וכיוצא בזה.

ולפי זה, הרי שבהפצת סרטון שבו רואים אדם גונב, יש משום לשון הרע. אלא שכבר כתב החפץ חיים שם בכלל י’, שמותר לספר לשון הרע כאשר יש בכך תועלת, כגון שיגרום לגנב להחזיר את הגניבה. ואמנם, החפץ חיים כתב שם שבע מגבלות להיתר, ואחת מהם שיש להוכיח את החוטא לפני שמספרים את חטאו, וכאן איננו מכירים את החוטא כדי להוכיח אותו. אך ראה שם בבאר מים חיים סוף אות ל”ד, שניתן לוותר על מגבלה זו כאשר החוטא אינו לפנינו. וכן כתב החפץ חיים, שאין היתר אם ניתן להגיע לתועלת בלא שימוש בלשון הרע, ועל כן יש להפעיל שיקול דעת, אם אפשר להשיג את זהות הגנב גם בלי להסביר שבסרטון הוא נצפה גונב. כמו כן, אפשר כשלב ראשון להראות את הסרטון לקבוצה קטנה של אנשים שמכירים אנשים רבים, כמו גבאי בתי הכנסת שבסביבה, ורק אם לא יועיל לעבור לתפוצה רחבה. 

העולה מכל הנ”ל, שאם אכן הפצת הסרטון עשויה להועיל להשבת הגניבה, אין בכך איסור לשון הרע. אלא שיש לדון, שגם אם אנשים יזהו את הגנב, האם הסרטון של מצלמת האבטחה יכול יהיה לשמש כראיה נגדו בבית הדין.

וראה בשו”ע חו”מ סי’ ל”ה בפתחי תשובה ס”ק ל”ה שהביא שהברכי יוסף נטה לומר שאפשר לקבל עדות שנראתה על ידי מראה, אם אין חשש לטעות, הרי שאין צורך לראות דוקא את האירוע עצמו פיזית. ובסימן ל’ סעיף י”ד כתב השו”ע שבממונות יש מי שאומר שדי בידיעה בלבד אפילו בלי ראיה כלל. ולפי זה נראה שודאי שמצלמות אבטחה יכולים לשמש ראיה לפחות בדיני ממונות.

אלא שראיתי בספר ערוך המשפט- דיני אומדנא פרק י”ד (עמ’ קצ”ט- ר’), שכתב שהדיון על שימוש במצלמות אבטחה כראיה, יכול להיות רק כאשר מדובר בעדים שצופים בשידור חי, אבל על צפיה בצילום לאחר מעשה אי אפשר לסמוך, כיון שיש לחשוש שנעשתה עריכה.

אמנם יש לומר, שאם אכן במצלמות אבטחה יש לחשוש לעריכה, הרי שגם בבתי המשפט האזרחיים לא היו הסרטונים האלו יכולים לשמש כראייה, אך המציאות היא שבבתי המשפט בארץ מקבלים ראיות ממצלמות אבטחה, אם הצילום מספיק ברור ויש עדות שאכן האיש הנראה בסרטון הוא הנאשם, מצורף קישור: פסק דין מבית המשפט העליון ואף שאין להביא מהם ראיה, אפשר ללמוד שהמציאות היא שאין כאן חשש לעריכה.

ועל כן הנראה בעיני, שאף שקשה לסמוך על סרט שבעל הדין עצמו הביא כראייה, בגלל החשש הנ”ל לעריכה, אבל על סרטונים שהוצאו בצורה מסודרת ממצלמת אבטחה אין סיבה שלא לסמוך, ואם כן ודאי שיכולה להיות תועלת בהפצת הסרטון.

וביותר יש לומר, שאף אם בית הדין יסבור שאין להביא ראיה ממצלמת אבטחה, הרי סביר להניח שהחשוד עצמו יודה בגניבה כאשר יתברר לו שמעשהו צולם, ואם כן בכל אופן תהיה תועלת מכך שנדע את זהות הגנב. וראה בשו”ע שם סימן י”ז סעיף ח’ שכתב “הביא אחד מבעלי הדין עד אחד, לא יאמר לו ‘אין מחייבין ממון על פי עד אחד’, אלא יאמר לנטען: ‘הרי זה העיד עליך’! עד שיטעון ויאמר ‘עד אחד אינו נאמן עלי’ וכן כל כיוצא בזה”. הרי שהדיין דורש מענה מבעל הדין, גם כאשר הראיה איננה קבילה הלכתית. וראה שם בפת”ש ס”ק י”ד שאין הכוונה שבעל הדין צריך לדעת את ההלכה שראיה זו אינה קבילה, אלא שעליו להכחיש את הראיה. ואם כן כאשר החשוד יראה את הסרטון, מן הסתם כבר לא ינסה להכחיש.

לסיכום:
מותר להפיץ את הסרטון, ואם נראה שיש צורך, אפשר גם לציין בסרטון נראית גניבה. אף שיש במעשה זה משום לשון הרע, כיון שיש לקוות שעל ידי כך הגנב ימצא והגניבה תוחזר, ונכון להתחיל בהפצה מצומצמת, כגון בין גבאי בתי הכנסת שבסביבה. מסתבר שהסרטון יוכל גם לשמש כראיה נגד הגנב בבית הדין, אם הצילום מספיק ברור, אך גם אם לא- אפשר שהצגת הסרטון בבית הדין תגרום לגנב להודות. 

נגישות