האם יש בהשארת צ'ק איסור של "אל תשכן באהליך עוולה"?
שאלה:
יחיאל זוננפלד ראה שיש צורך לאברכים במכשיר ווי"ז בעל סינון הלך וקנה עשרה מכשירים כאלו בעלות של 3000 ש"ח, אלא שהתנה תנאי שכל המשאיל ישאיר אצלו צ'ק.
אחד האברכים שאל מיחיאל ידידינו מכשיר ווי"ז, לאחר שהשתמש בווי"ז והחזירו, ביקש האברך שהצ'ק ישאר אצל יחיאל למשך כל בין הזמנים כך שכאשר יצטרך שנית למכשיר הוא יוכל לשואלו ללא צורך בצ'ק נוסף.
אלא מכיון שיחיאל נזכר שלא מזמן למדו בדף יומי במסכת כתובות י"ט. על האיסור של "אל תשכן באהליך עוולה", וכעת בא לשאול האם מותר לו להשהות אצלו את הצ"ק של אותו אברך לאחר שהחזיר את המכשיר.
נפסק בגמרא מסכת כתובות י"ט. שאסור לאדם להשהות בביתו שטר חוב לאחר שהלווה החזיר את הכסף, זה לשון הגמרא: "אמר רבי יהושע בן לוי אסור לו לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו משום שנאמר: "אל תשכן באהליך עוולה" (איוב י"א, י"ד).
תשובה:
ויש לדון האם במקרה שלנו גם קיים איסור זה, שהרי הצ'ק נשאר בידיו של יחיאל גם לאחר שהמכשיר הוחזר.
מחלוקת השו"ע והש"ך:
בפשטות נראה שהדבר תלוי במחלוקת השו"ע והש"ך.
השו"ע בחו"מ סימן נ"ז סעיף א' והש"ך ס"ק ה' נחלקו מה הדין במקרה שהלוה פרע חצי מסכום ההלואה, האם מותר למלוה להשהות את שטר החוב בתוך ביתו.
דעת השו"ע שרק כאשר המלוה יכתוב על השטר שחציו נפרע רק אז מותר להשהות שטר זה. נראה לבאר שהשו"ע למד שהסיבה שאסור להשהות שטר פרוע היא מחשש שמא המלוה או יורשיו יגבו שלא כדין, חשש זה שייך גם בשטר שנפרע חציו.
לפי השו"ע בעל הגמ"ח צריך לכתוב על הצ'ק שהצ'ק הוא צ'ק בטחון.
הש"ך חולק וסובר שמותר להשהות אצלו את השטר גם בלי לכתוב שחציו פרוע, זאת מכיון שיש למלוה סיבה שמחמתה הוא משאיר את השטר אצלו, לכן אין כאן איסור של אל תשכן באהליך עוולה, לפי שכל האיסור הוא רק כאשר המלוה משאיר את השטר חוב אצלו ללא צורך.
זה לשון הש"ך:
"דלא מיקרי אל תשכן באהליך עוולה אלא כשמשההו אצלו על לא דבר, והשטר כולו גופו של לוה הוא … אבל כשיש לו למלוה שייכות בו לא מיקרי שהיה עוולה שהרי על כרחו צריך הוא להשהותו אצלו, וזה אינו עוולה מה שאינו כותב שובר דהרבה בני אדם מאמינים זה לזה".
היסוד העולה מדברי הש"ך הוא שאיסור "עוולה", אינו בגלל חשש רמאות – שמא יבוא לחזור ולגבות, שהרי הרבה בני אדם מאמינים זה לזה, אלא איסור "עוולה" הוא כאשר משהה אצלו ללא סיבה ורשות שטר שאינו שלו אלא של הלוה.
לפי הש"ך בעל הגמ"ח לא צריך לכתוב על הצ'ק שהצ'ק הינו צ'ק בטחון, כיון שכנ"ל דעת הש"ך שאיננו חוששים שיבוא לגבות בו.
ארבע סברות מדוע הדבר מותר לכתחילה גם לשיטת השו"ע:
היתר א' – מדין שליש כיון שנעשה מרצון הלווה:
התומים (אות ג') מייסד גם בדעת השו"ע שכאשר הדבר נעשה בהסכמת הלווה וברצונו הדבר מותר, דין זה דומה לדין שליש בגיטין סד. שם מבואר שהמפקיד אצל שליש על תנאי מסוים, הרי השליש נאמן יותר מהמפקיד בכל טענותיו, זאת משום "שנתרצה בהבטחתו עליו למחול על ממונו ולהאמין כל מה שיאמר" (רש"י שם) ויש כאן סוג של מחילה.
לפי זה וודאי שאצלנו הדבר מותר, שכיון שהדבר נעשה בהסכמת בעל הצ'ק אין לך שליש גדול מזה, ובכל הש"ס מבואר שמותר לכתחילה להיות שליש, התומים מבאר שכל מה שהשו"ע כתב שצריך לכתוב שובר על השטר זה דווקא כאשר ההשהיה נעשית נגד רצון הלווה והלווה אינו ממנה את המלווה להיות שליש[1].
היתר ב' מהגר"א – דברי השו"ע אינם איסור אלא רק לכתחילה:
הגר"א (אות ה) מקשה על השו"ע, ומוכיח מהש"ס שהמלוה אינו צריך לכתוב שובר כאשר הלוה פרע רק חצי מהחוב, ולכן הגר"א מייסד שהשו"ע לא התכווין לומר שיש איסור להשהות, לשון הגר"א: "דינא קאמר אבל איסורא ליכא[2]". לפי זה נראה שאפשר להכריע כשיטת הש"ך כיון שאינו איסור. ובפרט שגם הנתיבות מכריע שכאשר אין חשש נזק לאנשים אחרים הדבר מותר לכתחילה.
היתר ג' – האם צ'ק הוא שטר חוב:
כל הצד לאסור הוא דווקא אם נאמר שצ'ק דינו כשטר חוב, דין זה שנוי במחלוקת האחרונים. הרבה אחרונים פסקו שצ'ק דינו כשטר חוב – כך פסקו המנחת יצחק (ח"ה סימן ע"ו), בצל החכמה (ח"ו, ל"ה), אבן ישראל (ח"ח, צ"א), רב אשר וייס (בשיעור בקול הלשון) וכך האריך להוכיח בספר עטרת דבורה (ח"ב כג) ומבאר כך את דעת האגר"מ (חו"מ ח"ב ט"ו).
אבל מאידך הרבה אחרונים פסקו שצ"ק הוא רק הוראה לבנק ואינו שטר חוב כך פסקו בהר צבי (חו"מ קט"ז), משנה הלכות (חי"ט, שכ"ז), שבט הלוי (ח"ז, רכ"ב), עטרת שלמה (ח"א, ס"ה), תשובות והנהגות (ח"ג, תמ"ז ועיי"ש) וכן האריך להוכיח בפד"ר (חכ"ב עמ' 270) והלאה.
ודעת הרב אלישיב (הוב"ד בספר מכירת חמץ כהלכתו פט"ו הערה ו) שצ'ק פועל מדין סיטומתא (הסכמת הסוחרים. דהיינו, כל צורת קנין שדרך הסוחרים לקנות על ידו ומקורו בב"מ עד.).
לפי שיטות אלו זה אין במקרה שלנו חשש למשהה שטר פרוע בתוך ביתו כיון שצ'ק אינו שטר חוב[3].
סברא ד' – ייתכן ואינו מוגדר 'פרוע':
במקרה דידן השארת הצ'ק אצל המשאיל נותנת לשואל רשות להשאיל מהגמ"ח מתי שיצטרך ללא טירחא של כתיבת צ'ק חדש. תמורת הצ'ק המשאיל נותן לו כל הזמן את האפשרות לקחת מהגמ"ח מתי שיצטרך, לכן אין הצ'ק נחשב פרוע אלא הוא בשימוש תמידי, שהרי גם לאחר שהמכשיר הוחזר השואל נהנה מכך שהשטר אצל המשאיל ולא הסתיימה הלוואתו.
מדוע כן ראוי להחמיר – חשש שמא יפול לפני היתומים (ב"מ סח.):
הקרבן נתנאל (ס"ק ד' על הרא"ש כתובות פרק שני אות י"א) מקשה על הש"ך מכח גמרא מפורשת בבא מציעא סח. שם מבואר שיש חשש שמא בעל השטר ימות והשטרות יפלו לפני היתומים והם יגבו מהם שלא כדין ומכח קושיא זו דחה את שיטת הש"ך ופסק כשו"ע שחייבים לכתוב שובר וכן דעת הב"ח (בסימן נ"ד ס"ק ב').
ויש להבין כיצד שיטת הש"ך מתיישבת עם דברי הגמרא בב"מ סח.
בספר אולם המשפט (חו"מ סי' נ"ז) כתב כך: "אבל פשוט דפלגותת אמוראי ודברי הפוסקים כאן אינו אלא אם נקרא עוולה, דמשמתינן ליה (=מנדים אותו) כמפורש במחבר, אבל לכתחילה בעלמא ודאי יש לחוש לזה ופשוט" עכת"ד וכך נראה גם לבאר את דברי הגר"א שהובאו לעיל. ועיין עוד בערך ש"י (שם) וגם לדבריו צריך לכתוב על הצ'ק שאינו בשימוש.
למעשה:
צריך לכתחילה לכל השיטות לעשות היכר שצ'ק זה אינו בשימוש, כגון להניח אותו בשקית או מעטפה יחד עם פתק המבאר את מהות הצ'ק, ואעפ"כ אם לא עשה כך, אינו עובר באיסור "אל תשכן באהליך עוולה", ואין מנדין אותו.
[1] לפי זה יובן מדוע הטור ושו"ע סידרו את סימן נ"ז שעוסק בדין פרע חציו אחרי סימן נ"ו העוסק בדין שליש.
[2] צריך ביאור מה כוונת הגר"א שהרי מההוכחות שהביא משמע שהדבר מותר לכתחילה ואילו מלשונו משמע שלכתחילה צריך לכתוב וצריך לי עיון לעת עתה.
[3] כל האיסור מופיע רק לגבי שטר, ולכאורה במשכון רגיל שאינו שטר אין איסור השהיה, ובפשטות זה איסור דרבנן וסמכוהו על הפסוק. אם כן האיסור שייך רק במה שגזרו, והרמב"ם השמיט דין זה וצ"ע מדוע.
ועוד שלשיטות שאינו שטר חוב העוולה איננה לפנינו אלא זה רק גרמא של עוולה, שיתן לבנק והבנק יתן לו, אבל על הצד שצ'ק הוא שטר חוב, נחשב הדבר שהעוולה לפנינו והוי כגבוי (פת"ש רמ"א סק"ב).
