מדיני בור ברה”ר

מדיני בור ברה”ר
הרב נדב סמואלס

בס”ד

שלומי לוי איש הייטק מפורסם, בדרך כלל אינו מוותר על קביעת עיתים לתורה. בוקר אחד הייתה לשלומי פגישה חשובה ולצורך כך קיצר בלימודו הקבוע ורץ כדי להספיק להגיע לאוטובוס.

שלומי רץ מאד מהר ולא שם לב שאחת האבנים ברחוב החדש ששופץ בידי חברת הבנייה “היידק מיידק” לא הונחה לגמרי כפי הראוי, האבן שהוצמדה למכסה הביוב הייתה נמוכה ב3 מילימטר ממכסה הביוב כך ששלומי עף, נפל על מכסה הביוב של העירייה, שבר את ידו והפסיד את הפגישה, ההפסד נאמד בכ10,000 ₪ ושלומי תובע את חברת הבנייה.

חברת הבנייה טוענת 3 טענות:

  • זה אשמתך שרצת בצורה לא סבירה.
  • למרות שהאבן נמוכה בכמה מילמיטרים מהרחוב זה עדיין בגדר הסביר.
  • נפלת וקיבלת מכה ממכסה הביוב השייך לעייריה אם כן זה אשמת העייריה.

תשובה:  

מקור הסוגיא הינו בב”ק כח: שם מבואר שאדם שהניח אבן ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בקרקע והוזק מהאבן חייב. זה לשון הגמרא:

“אמר רבי אלעזר: לא תימא בנתקל באבן ונשוף (=הוזק) באבן הוא דמחייב, אבל נתקל בקרקע ונשוף באבן פטור.

אלא, אפילו נתקל בקרקע ונשוף באבן, חייב.

מחלוקת התוספות והרשב”א

מבואר בגמרא שכאשר האבן היא זו שיצרה בפועל את הנזק המניח את האבן חייב. נחלקו הראשונים מה הדין במקרה בו האבן רק גרמה לנפילה, אבל בפועל הניזק ניזוק מהקרקע הקיימת (=קרקע עולם) האם בעל האבן חייב או שדינו כגרמא בעלמא הפטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.

תוס’ דייקו מהגמרא שפטור, משום שבפועל קרקע עולם הזיקתו ובעל האבן יש לו דין גורם בלבד, החייב בדיני שמים, דבריהם יבוארו בהמשך.

הרשב”א ור”ח חולקים וסוברים שעיקר המזיק הוא מי שגרם לנפילה, לכן למרות שההיזק עצמו נגרם מקרקע עולם, בעל האבן חייב. וכך כתב הנימוקי יוסף (ס”פ ה’) זה לשונו:

“שהרי גרם כל הנפילה, ומשום גרמא בניזיקין ליכא למפטריה, דאבן נמי היינו בור והזיק בידים הוא”.

ביאור העניין הוא, שכל בור לכאורה הוא גרמא, שהרי הניזק הוא זה שהכניס את עצמו לבור ואילו הבור עצמו הוא פסיבי, אלא שחידשה התורה שכאשר אדם חופר בור או מניח דבר המזיק ברשות הרבים הרי זה כאילו הוא עומד שם ומזיק בידים, ובמילים אחרות לפי הנימוק”י אין פטור גרמא בבור.

ביאור שיטת תוס’

כפי שהתבאר, תוס’ דייקו מהגמרא שבעל האבן חייב רק כאשר הנופל ניזק מהאבן עצמה, תוספות מקשים על עצמם הרי מבואר בפרק חמישי שכאשר אדם הניח אבן על פי הבור ועל ידי כך נגרמה נפילה, בעל האבן חייב, למרות שהנזק בפועל לא נגרם מהאבן אלא מבורו של אחר.

תוס’ מתרצים, שכאשר אדם מניח אבן ליד בור של אחר, הרי הוא גורם בכך שההיזק של הבור יהיה מצוי יותר ולכן נחשב שהוא בעל הבור והוא המזיק[1].

מקשה החזו”א (ב”ק ה, י”ב) כמו שבעל האבן חייב על נזקי בור של אחר, כיון שהוא הגורם הכל נחשב לבור שלו, כמו כן אצלנו למרות שהמכה בפועל נגרמה מקרקע עולם יחוייב בעל האבן כאילו קרקע עולם היא חלק מבורו. במילים אחרות מדוע לא נגדיר את הקרקע שעליה נפל הניזק כחלק מהבור וההיזק שהניח בעל האבן.

מבאר החזו”א יסוד – “ונראה דדוקא חלק המשונה מטבעו של עולם מקרי תקלה, אבל קרקע שאין בה שינוי אלא השינוי חוץ ממנו לא הוי עליה שם תקלה.. והדבר תלוי לפי ראיית עינים שאפשר להיכשל, שהרי אין שיעור בור בחגירת ציפורן”.

דהיינו, התורה חידשה שהניח תקלה ברה”ר הרי הוא כעומד שם כל שעה ומזיק בידים, כל זה דווקא כאשר הונח ברשות הרבים דבר שיש בו יכולת להזיק בפני עצמו רק אז התחדש שבור פסיבי נחשב כמזיק אקטיבי. אבל בקרקע עולם שאיננה מזיקה מצד עצמה לא נאמר חידוש זה של התורה. לכן המניח אבן ליד קרקע ונפל אדם והוזק מהקרקע זה רק גרמא, שהרי הקרקע מצד עצמה איננה דבר מזיק.

סיכום המחלוקת וביאור הטעם שגרמא פטור בדיני אדם

נמצאנו למדים שהתורה חידשה שהמניח נזק במקום שאחרים עלולים להינזק הרי הוא כמזיק בידים.

לפי הרשב”א והנימוק”י התורה חידשה שבבור אין דיני גרמא, וכל דבר המונח הגורם נזק חייב מדין בור.

לפי התוס’ גם בבור יש דיני גרמא, אלא שחידשה התורה שחפץ המזיק או בור המזיק, למרות שהבעלים הלכו נחשב הדבר שהבעלים הזיקו בידים. לכן כאשר הנזק נעשה מהאבן עצמה או מהדבר המזיק הרי המניח חייב כאדם המזיק בידים, ואילו כאשר האבן רק גרמה לנפילה והמכה עצמה הייתה מקרקע שאיננה עלולה להזיק מצד עצמה נחשב הדבר שהמזיק רק גרם לנזק. 

הטעם שגרמא פטור מדיני אדם, הוא משום שכל אדם שניזוק, הנזק נגרם מעוונותיו ובלשון הגויים מהמזל שלו, אלא שבעל בחירה יכול להזיק מכח בחירתו גם בלי העוונות והמזל של השני[2]. לכן המזיק בידיים חייב משום שהנזק מיוחס אל המזיק לגמרי, אבל מזיק בגרמא (לפי הרמב”ם והגר”א הגדרת גרמא היא כל שאינו מתכוון להזיק) הנזק נעשה בעיקר בגלל העוונות והמזל הרע של השני, לכן אי אפשר לחייב את המזיק בדיני אדם, אלא חייב רק בדיני שמיים משום שמגלגלים היזק על ידי חייב וכיון שעל ידו גלגלו היזק לכן מחוייב לתקן את הקלקולים שנגרמו בגללו.

טענה ב’ – רצת מהר מדי

הרשב”א בסוגייתינו מקשה למאן דאמר נתקל פושע למה יתחייב כשנתקל בקרקע ונישוף באבן והרי הוא ניזוק בפשיעתו? וכתב לתרץ שאפילו לשיטות שנתקל פושע, הוא אינו פושע גמור, אלא הכוונה שאינו אנוס.

לפי הרשב”א דווקא כאשר הניזק הלך רגיל ונתקל אינו פושע לכולי עלמא ולכן בעל האבן חייב, אבל כאשר הניזק רץ בעל האבן פטור משום שהניזק הזיק את עצמו.

בדרכי דוד כתב שתוס’ (כג. ד”ה וליחייב) חולקים על הרשב”א, וסוברים שהסיבה שבעל האבן חייב למרות שנתקל פושע, היא משום שאדם צריך להיזהר שלא יזיק יותר מאשר שלא יוזק, לכן למרות שאדם שרץ והזיק אחרים חייב כיון שפשע בריצה, לא פוטרים את בעל האבן שהזיקו.

אמנם ייתכן שגם לפי תוס’ כאשר האבן מצד עצמה איננה יכולה להזיק אלא רק בגלל ריצתו הרי הניזק גרם לעצמו הכל.

    לסיכום

אם האבן הונחה בצורה סבירה והנפילה נגרמה בגלל הריצה אי אפשר לחייב את החברה.

ואם האבן הונחה בצורה שאיננה סבירה לפי הר”ח הרשב”א והנימוק”י חייב מדין בור וכך גם למד הלחם משנה בדעת הרמב”ם (פי”ג מנזקי ממון ה”ג[3]).

לפי תוס’, רא”ש ופשט לשון הרמב”ם ושולחן ערוך הדין הוא שפטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים, כיון שהאבן רק גרמה לניזק ליפול אבל המכה עצמה נגרמה ממכסה הביוב, אלא שגם לפי תוס אם החברה הנמיכה את כל הסביבה של מכסה הביוב הרי כל האזור הפך לבור אחד גדול ושוב אין דיני גרמא וחייבים לשלם מדין בור כמבואר בחזון איש (ב”ק ה’, י”ב עיי”ש).

  


[1] לשון תוס’ “יש לחלק כיון שיש שֵם תקלה על הבור”.

[2] כמבואר באור החיים הקדוש בפסוק: “וישמע ראובן ויציליהו מידם”, בעניין זה אפשר להאריך הרבה אבל וודאי שיש בחינה כזאת שה’ נתן לאדם בחירה חופשית מלאה, אלא שהצדיקים האמיתיים הדבוקים בה’ ובוטחים בו באמת אין אדם יכול להרע להם בלי רצונו של מקום, אבל בדרך כלל רצונו של מקום הוא לתת בחירה לאדם עד גבול מסויים.

[3] אמנם פשטות הרמב”ם כתוס’.

נגישות