א.
"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". השבת הוא הכפל של כל ששת ימי החול. הכל בא בו בכפילא: שני כבשים, שני נרות, ולחם משנה (ילקו"ש). להורות כי שפע הקודש המופיע מתגלה ובא ביום השבת, בזרם הוא בא. ולא רק כפל בלבד אלא מכפל והלאה לאין חקר ולאין קץ תכלית. בשבת קודש ההופעות זורמות בכ"כ שפע, עד שכל היודעים איך להסתגל להנות מאור הקודש של שבת, מתמלאים במי תנובות להיות כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. "ונחך ד' תמיד והשביע בצחצחות נפשך ועצמותיך יחליץ. והיית כגן רוה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו" (ישעיה נח, יא). "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים" (שבת קיח, א).
הריבוי הנשגב הלזה, המתרבה, המופיע ובא ביום השבת לאין סוף ותכלית, איננו הריבוי המספרי ששנים הם יותר מאחד ושלשה יותר משנים וכן הלאה, אלא הריבוי הבלתי נפרד מהאחד הנעוץ בו והכלול בו, והמגלה פלאים שהאחד הוא הכל ואן לכל הריבויים וכל המספרים ערוך אליו. הזכור והשמור שניהם מהאחד שממנו הכל והכל בו. זהו "רזא דשבת רזא דאחד" (זהר תרומה קלה). וכל מי שלא טעם טעם קודש מופלא זה הנטעם ביום שבת קודש לישראל עם קדושו עם מקדשי שביעי, וביחוד אלה השרידים צדיקי וחסידי עליון מיחדי יחודיו, לא יוכל לעמוד על רז נועם קדשו של הרז הנפלא הלזה.
ה'זכור' בחינת הקיומים החיוביים "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח), וה'שמור' בחינת הקיומים השליליים "לא תעשה כל מלאכה", "וביום השביעי תשבות" (שמות כג,יב). גם הם שניהם כאחד מתאחדים ברזא דאחד, ושניהם חובקים זרועות עולמי-עד, כי אף השמירה השלילית – חיובית היא, ושניהם כאחד הזכור והשמור שבדיבור אחד נאמרו פעילים המה. שניהם פותחים את כל השערים ואת כל הרקיעים למען עין בעין יראו "כי אין עוד מלבדו" "אני, אני הוא" (דברים לב, לט). "אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים" (ישעיהו מד,ו). ובמקום שנאמר "שמור את יום השבת לקדשו", שהוא לכאורה האזהרה של השלילה לשמרו ולא לחללו, שם גם נאמר "על כן צוך ד' אלקיך לעשות את יום השבת" (דברים ה, יד), לאמר כי גם השמירה, כולה חיובית, פעילית, "לעשות את יום השבת".
וזו היא באמת ההפלאה של השבת-קודש המיוחד לישראל. "ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם כי ששת ימים עשה ד' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז), שיסוד קדשו של השבת הוא, שכשם ד"איהי שבת אתאחדת ברזא דאחד למשרי עלה רזא דאחד, כן איהי אתיחדת ואיתפרשת מסטרא אחרא וכל דינין מתעברין מינה ואיהי אשתארת ביחודא דנהירו קדישא" (זהר תרומה קסג). יחד עם כל נפלאות התגלותה ועמה כל העולמים וישראל עמא קדישא, היא משרשת אחרי מזימתו של העולם לתעות אחרי הריבוי המספרי הנפרד, שאך בשלילה יסודו. שכן כל התחשבותו אינה אלא במה ששולל את המועט ממנו, ושבשביל כך אין למו כח לעמוד על סוד האמת של "ד' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט). וכי יוצר הכל הוא, ובשביל משוגתם זו, אין כל מוצא למנוחה. כי השאיפה לריבוי, זאת אומרת ריבוי השלילי, לא תדע מרגוע בכל ההון. וכל מה שמתפעלים יותר מהריבוי, יותר הנם מושקעים בשלילה, שכל ריבוי הוא אך שלילה.
נגד התעיה זו, היא השבת המיוחדת לישראל ביני ובין בני ישראל, באה שבת באה מנוחה, והיא המנוחה האלקית שכולה חיובית ומוחלטה "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם עד עולם אתה אל" (תהלים צ, ב). כולו אומר כבוד ועונג הדר עליון בהוד הקודש החיובי והיחידי אשר לו דומיה תהלה, ואשר על כן אין להשבת שום בן זוג שיהי' לאל ידו להתייחד אתו, לכלות את הריבויים השליליים לקצץ נטיעותם ולעטר את כל ההוי' בהתאחדות הטהורה, זולתי ע"י ישראל עם קדושו המייחדים שמו באהבה ואומרים פעמים בכל יום שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד, להם – רק להם – עוז קודש להתייחד עם השבת והשבת עמהם. "לאשתאבא בגופא דמלכא, ואתעטרת לתתא בעמא קדישא". "אתם עשתוני חטיבה אחת בעולם אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם".
ב.
האושר הקדוש של ישראל, עם הקודש לאלקיו, הוא אך מה שהכל אצלם מקרב עצמם, "אני ד' השוכן בתוכם", "נהרא דמכיפי' מיברך" (שבת סה, ב), ושאינם זקוקים לשלילותם של זולתם, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג, ט). התעלותו והתרוממותו איננה התעלות ערכי ביחס לאחרים, כי הוא נעלה ונשגב מצד עצמו. וזהו הצלם אלקים ש"חיבה יתרה נודעת לו" (עי' פדר"א יב), כהגדולה העליונה שגדולתה מעצמה, אין עוד מלבדו, כן גם גדולתם של ישראל כבודם ותפארתם לא מהזולת הוא בא, אלא מעצמם, וכל תוקף תהלתם הוא "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (מנחה לשבת), "כגונא דאינון מתיחדין לעילא אוף הכי איהי אתיחדת לתתא ברזא דאחד" (זוהר תרומה קלה, א).
ביום שבת קודש מתבלט פרצופם האמיתי של ישראל שעם כל ריבוייהם שהם "ככוכבי השמים לרוב וכחול אשר על שפת הים" (בראשית כב, יז), הם גוי אחד בארץ, מתיחדים המה העובדים עם המלך במסבו ומתענגים על הוד קדשו וכבוד מלכותו לעולם ועד, וזר לא יעבור ביניהם. "משל למלך ומלכה שמשיחין זה עם זה מי שבא ומכניס ראשו חייב מיתה" (דב"ר א, יח). והאיחוד כ"כ נורא ונשגב, עד שאם אמנם שבת קודש קדוש הוא מאליו, קביעא וקיימא, לא כקדושת המועדים "דישראל קדשינהו לזמנים" (פסחים קיז, ב), מצווים גם ישראל לקדש את השבת, "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח). לפי שביום השבת עולים ישראל לבחינת מדרגת נבואתו של משה, ששכינה מדברת מתוך גרונם (עי' זהר פנחס רלב), וקידושם למטה הוא הוא הקידוש של מעלה.
"אשרי לתמימים שיהי' נצור כתר הלומים על ראשם יצור צור כל העולמים רוחו בם נחה".
וכשם שהמחלל את השבת, את נפש האומה כולה הוא קובע, מקעקע ביצתם של ישראל לטשטש את צורתם האמיתי ולהפוך עורם לעור כושי. אוי להם ואוי לנפשם כי המיטו עליהם חרפה ובוז, לזנות אחרי הריבוי המתועב, שורש פורה ראש ולענה של עבודה זרה וכל השפלה וירידה לבאר שחת, שמשחיתים את עצמם ועמם כל העולם כולו, כן גם המתרשל מלהתענג על ד' עונג וגם שמחה ביום השבת קודש, גם הוא 'מפריד אלוף' (עי' משלי טז, כח וברש"י שם) בין זכור לשמור ששניהם בדיבור אחד נאמרו. "ומאן דבזע בלבושו דמלכא כאילו בזע בגופא דמלכא".
השבת קודש הוא היום המיוחד והנבחר מכל ששת ימי המעשה "שלא יהא לבושך בשבת כלבושך בחול ולא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא יהא דיבורך בשבת כדיבורך בחול" (שבת קיג, א). לא יצוייר לו שום דמיון משאר הימים ליום השבת, כי לכל הימים אין ערוך אליו ולפיכך אין לו בן זוג או בת זוג. ולא ימצא לו בן זוגו זולת בישראל עם קודשו (ע"פ ב"ר יא, ח).
ג.
ואם לקינו בסוררים תועי רוח בוגדים בד' ובעמים המזלזלים בשמירת השבת, ועושים אותו חול. עם כל החובה ללחום בעוז נגד הבוגדים מפירי ברית הללו, ואנו קרואים על נערינו וזקננו להפיל מכמורת רשע, ולהקים את השבת "בגבורות ישע ימינו" (תהלים כ, ז). יחד עם זה, אל נא לפטור את עצמנו לגמרי מכלל המכשלה הלזו. גם אנו אשמים בעמק העבירות. אם עוממה בנו גחלת השבת-קודש שצריכה להיות בוערת בקרבנו כלפיד ושלהבת, ואשר כל המים שבעולם לא יוכלו לכבות את האהבה (ע"פ שה”ש ח, ז), ואם נמצאים גם בקרבנו מתרפים בעוז הקודש של ה'זכור' ומסתפקים בה'שמור' לחוד, לא השמור של "ושמרו בני ישראל את השבת" (שמות לא, טז) שענינו הוא געגועים עזים בכל ימות השבוע לצפות אליו להיות יושבים ומשמרים, מתי יגיע יום השבת ואקיימנו, כהלכתו וככל חקתו ומשפטו, אלא בהשמור השלילי לבד, אם לידי כך הגענו, אין פלא אם נשמות נדחות מוצאות למו מקום לזלזל לגמרי בקדושתו ובשמירתו.
ד.
נורא הוא השבת לישראל שאם בשאר ימות החול הרגש והשכל שני עולמות המה, ויש שאחד דוחק רגלי חבירו, או שקם על חבירו ומפילו, הנה בשבת קודש רזא דאחד גם המה מתאחדים והיו לאחד ממש. שניהם עולים במעלות אלקים "לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו" (תהלים כז, ד), גם השכל הבהיר דאה ידאה על כנפי השירה זמרת א-ל ומהללו, התורה והתפילה הם אז כתואמים מלמעלה ומלמטה, שניהם מלאים שירת עליון, חבוקים ודבוקים במלך מלכי המלכים הקב"ה.
"אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג – וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר" (ישעיהו נח, יג).
