שאלה
מנקה בניין ניסה לנקות את הרצפה מתחת לאופניים שחנו שם, המגב נכנס אבל סירב לצאת ותוך כדי הניסיונות להוציאו, המגב נשבר. האם המנקה חייב לשלם מגב חדש?
תשובה
ישנם שני נידונים כאן:
- האם יש למנקה דין שומר.
- על הצד שהוא שומר האם דינו כשואל או כשוכר.
- האם יש כאן פטור של מתה מחמת מלאכה.
נתחיל לבאר מהסוף להתחלה.
נידון א – האם יש כאן פטור של מתה מחמת מלאכה
ראשית נבאר האם יש כאן פטור של מתה מחמת מלאכה, כיון שפטור מתה מחמת מלאכה שייך גם בשואל (בב"מ צו:) וגם בשוכר (ב"מ לו.) סוגיא זו נמצאת בבבא מציעא (דף צו:) שם מבואר כך:
"אמר רבא אפילו מתה מחמת מלאכה נמי פטור, דאמר ליה (=השואל למשאיל) לאו לאוקמא בכילתא שאילתה".
מבואר שהשואל בהמה והבהמה מתה מחמת מלאכה, השואל פטור משום שטוען שאלתי את הבהמה כדי לעשות בה מלאכה ולא שאלתי את הבהמה כדי להעמידה באהל.
הקושיא הגדולה של רבותינו הראשונים
הראשונים התקשו הרי שואל חייב על כל אונסים גם על אונס גמור, אם כן מדוע פטור במתה מחמת מלאכה, סוף סוף מתה מחמת מלאכה זה סוג של אונס? ישנם שלוש ביאורים מרכזיים של הקדמונים בסיבת הפטור של מתה מחמת מלאכה.
שיטת הרמב"ן – פשיעת המשאיל
מייסד הרמב"ן (והריטב"א והר"ן בעקבותיו):
"ויש לומר דשואל ודאי חייב באונסין אבל לא בפשיעה דמשאיל, וכאן משאיל פשע בה שהשאילה למלאכה והיא אינה יכולה לסבול אותה וכגון שמתה מחמת אובצנא דמלאכה (=עייפות המלאכה)".
דהיינו, כאשר הבהמה מתה מחמת מלאכה, הרי זה פשיעה של המשאיל שהרי השאיל בהמה שאיננה ראויה למלאכה והיה עליו לבדוק את הפרה לפני שהשאילה, והשואל פטור על פשיעה של המשאיל וכך פסק הש"ך (ש"מ ס"ק ה).
שיטת הרשב"א – מחילת המשאיל
הרשב"א ביאר טעם אחר מדוע מתה מחמת מלאכה פטור, וזה לשונו:
"נראה לי דהיינו עיקר טעמיה דרבא, דודאי מאן דמשאיל פרה לחבירו למלאכה מידע ידע דעבידא לאכחושי בבשרא, דלאו לאוקמה בכילתא שאלה, ואפילו הכי לא שם ליה מעיקרא בכחשא, וכיון דלאו בכחש קפיד אף במתה מחמת מלאכה נמי לא קפיד, דמה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא".
הרשב"א מבאר שטעם הפטור הוא משום שיש מחילה של המשאיל לשואל, שהרי כל שימוש מפסיד קצת את החפץ וכמו שהמשאיל לא הקפיד על כחש מועט כך אינו מקפיד על כחש מרובה – דהיינו מיתה.
הגר"י פערלא (ח"ג, עמוד קנה) מקשה הרי למרות שהמשאיל מוחל אם פרתו תוכחש קצת, מניין לנו לומר שמוחל אף אם מתה לגמרי?
שלוש הבנות בשיטת הרשב"א:
- האור שמח מבאר שאין כוונת הרשב"א למחילה גרידא, אלא יש כאן סוג של קניין על המחילה. שהרי השואל מחזיק טובה למשאיל, החזקת טובה זו נחשבת כסוג של תשלום שהשואל משלם למשאיל שמחמתה המשאיל מוחל על הפחת. ומכך שהמשאיל לא חישבן עם השואל את כמות הפחת למרות שייתכן פחת קטן וייתכן פחת גדול, מוכח שמחמת החזקת הטובה יש קניין כל פחת שייארע מחמת השימוש כולל פחת גדול של מיתה. אבל על פחת שאינו נובע מהשימוש עליו לא היה קניין למחול משום שהמשאיל לא העלה בדעתו פחת שאינו מחמת מלאכה וממילא לא מוחל עליו (עיין עוד בהערה[1]).
- ניתן לבאר ביאור נוסף בדעת הרשב"א – בהמה שמתה מחמת מלאכה, השואל הוא אנוס ומה היה עליו לעשות הרי שאל את הפרה על מנת להשתמש בה ולצורך כך המשאיל השאיל לו. המשאיל מחל לשואל על פחת ומכך שלא חישבן איתו את כמות הפחת מוכח שהמחילה איננה על הכסף שהרי לא גילה דעתו על איזה סכום מוחל, אלא המחילה היא על השימוש, לכן השואל פטור מכל נזק שקורה מהשימוש, ממילא גם כשמתה מחמת מלאכה השואל פטור, כיון שהמחילה לא הייתה על הכסף אלא על השימוש ותוצאותיו.
- למרות ששואל חייב באונסים, ישנו אונס שעליו המשאיל מוחל והוא אונס שנוצר מחמת השימוש, בעצם ההשאלה המשאיל מוחל על אונס זה. מכיון שהמחילה היא מחמת האונס של השואל שהשתמש בצורה סבירה, לכן אין הבדל בין כחש של הבהמה לבין מיתת הבהמה מפני שהגורם לשניהם הוא אחד – אונס השואל ועל זה המשאיל מחל.
שיטת המחנה אפרים – מקח טעות
במחנה אפרים (שאלה סימן ד') כתב טעם חדש בפטור של מתה מחמת מלאכה, זה לשונו:
"לענ"ד היה נראה לי טעם אחר בפיטור מתה מחמת מלאכה, משום דסתם שואל כלי או בהמה למלאכה, למלאכה הראויה קא שאיל (=הוא שואל), והלכך כשמתה מחמת מלאכה או נכחשה הבהמה מחמת מלאכה כחש דלא הדרא (=כחש שאינו חוזר) איגליא מילתא דבהמה זו לא הייתה ראויה למלאכה, והוי שאלה בטעות, שאם היה יודע השואל שאינה ראויה למלאכה לא היה שואל"[2].
נידון ב' – האם דינו כשואל או כשוכר
בגמרא בבא מציעא (צד:) יש צד לומר ששואל כל ההנאה שלו ויש צד לומר שרוב ההנאה שלו. לשון הגמרא: "שואל כל הנאה שלו
ואיבעית אימא לא תימא כל הנאה שלו אלא אימא רוב הנאה שלו".
הפוסקים פסקו שדין שואל שייך רק כאשר כל ההנאה שלו כך סתמה הגמרא (בדף לד.) כך פסק הקצות (ש"מ סק"ה) ולכן כתב שכאשר השואל נותן לבעלים פחות משווה פרוטה אין דינו כשואל אלא כשוכר שהרי יש לבעלים הנאה מסויימת ואין כל ההנאה שלו. וכך דעת הר"ן בתשובה (סימן יט) (ובמחנה אפרים מצאנו סתירה בשומרים כח כתב ששואל הוי כאשר כל ההנאה שלו ואילו בשאלה סימן ג נקט בפשיטות שגם כאשר רוב ההנאה שלו דינו כשואל).
אלא שמצאנו מחלוקת ראשונים מה הכוונה שכל ההנאה שלו האם הכוונה מצד השואל או מצד המשאיל.
רש"י (ב"מ צד.) ביאר: "שבחנם הוא עושה מלאכתו". דהיינו, שהשואל נהנה ללא תשלום ממילא גם אצלנו המנקה נהנה לגמרי מכך שסיפקו לו מגב בחינם ולכן ייתכן שדינו כשואל.
אולם בר"ן (שו"ת סימן י"ט) מבואר שהכוונה שכל ההנאה שלו היא שהמשאיל לא מקבל שום תמורה עבור ההשאלה, לפי הר"ן דין המנקה כשוכר ולא כשואל, מפני שהבעלים נהנים מההשאלה וממילא אין הדבר מוגדר כל הנאה שלו.
נמצא שלפי הר"ן דין המנקה כשוכר ולא כשואל משום שאין כל ההנאה שלו, שהרי הנקיון הוא גם עבור המשאיל והמשאיל אף נהנה מהנקיון. לפי זה לא צריך להגיע לכל הסיבות שנאמרו בפטור של שואל, שכל הסיבות שנאמרו היו כדי לבאר מדוע שואל שחייב באונסים פטור במתה מחמת מלאכה שהיא סוג של אונס, אבל שוכר פטור משום ששוכר פטור מאונסים ומתה מחמת מלאכה זה סוג של אונס ומה היה עליו לעשות, כפי שכתב הרמב"ן (ע' לשונו בהערה[3]) ואין כאן מקום להאריך ועיין עוד בשו"ת חת"ס ח"מ, ט"ז).
נידון ג' – האם יש למנקה דין שומר
היסוד הגדול של המחנה אפרים
המחנה אפרים (שומרים מ"א) כתב כך:
רש"י פירש כל האומנים שומרי שכר – "קבלנים המקבלים עליהם לעשות מלאכה בבתיהם"… על כן נראה לי דאין האומן נעשה שומר שכר אלא בעושה מלאכה אצלו (=בביתו או ברשותו), דהואיל ולהנאתו הוא אצלו גמר נפשיה לשמרו מגניבה ואבידה שאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו, אבל בעושה מלאכה אצל בעל הבית ואינו עומד אצלו ברשותו (=אצל האומן) לא (=נעשה שומר שכר)… ונראה דאפילו שומר חינם אינו וכמו שכתב הב"ח..".
ביאור הדברים הוא שאומן אינו שומר כלל, והשכר שמקבל הוא על האומנות ולא על השמירה, אלא, שכאשר האומן לוקח את החפץ לביתו יש אומדן דעת שהאומן מקבל על עצמו דיני שמירה, שאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו, ודינו כשומר שכר מכיון שנהנה ומרויח מלקיחת החפץ. אבל כל עוד החפץ ברשות הבעלים ואין לו רשות להוציאו משם האומן לא קיבל על עצמו להיות שומר.
ממילא לפי זה המנקה כלל אינו שומר, שהרי כיון שאינו יכול להוציא את המגב מרשות הבעלים – מהבניין, ממילא לא קיבל על עצמו להיות שומר ואין דינו כשומר.
לסיכום המנקה פטור מכל הבחינות וכדאי לעיין גם ב"מ דף פג. "הנהו שקולאי (נושאי משאות) שנשאו את החבית עבור רבה בר חנן, ושברוה, ולמרות שמעיקר הדין הם חייבים לשלם לרבה, רב אמר לרבה לא לתבוע מהם לפנים משורת הדין ולמד זאת מהפסוק "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב) עיין שם.
[1] חידושי רבינו מאיר שמחה בב"מ צו: זה לשונו: " "נראה להסביר דמה שנהנה במה שחבירו מחזיק לו טובה הוי אצלו כאילו שילם לו דמיה, ופוק חזי במשאיל קרדום לחבירו מעל לפי טובת הנאה השאלה, וא"כ הא ידע דתכחש ואפילו הכי לא שם ליה בדמים, חזינן דשוה אצלו טובת הנאה מה שחבירו מחזיק לו טובה כמו כחש הפרה, והוא הדין דשוה כמו כל הפרה, אבל זה דווקא במתה מחמת מלאכה אבל מתה שלא מחמת מלאכה לא סלקא אדעתיה דנימא דלא קפיד אהא, ובפרט דעל מיתת אונס אם יפטר לא יחזיק לו טובה דיאמר מה אפסדתיך מלאך המוות מה לי הכא מה לי התם גם ברשותך היה מתה".
[2] ועיין עוד באבן האזל (שאלה א, א) שביאר טעם אחר בדעת הרמב"ם ולדבריו כל שמתה בשעת מלאכה אפילו לא מתה מחמת מלאכה השואל פטור אמנם הריב"ש הובאו דבריו בכס"מ לא למד כדבריו ברמב"ם.
[3] "בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתא שאילתה, טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא".