לימוד תורה וקיומה בגלות מתוך קישור לארץ ישראל

לימוד תורה וקיומה בגלות מתוך קישור לארץ ישראל
הרב אביעד וייץ

ראוי להתבונן על דרכו של יוסף הצדיק בירידתו למצרים כהכנה לגלות עם ישראל במצרים, וממנה ניתן לדלות דרכי חיים על אופן ההתנהלות הראויה בגולה.

חז"ל מלמדים אותנו שיוסף כולל בתוכו את כנסת ישראל הנקרא על שמו 'נוהג כצאן יוסף' וכן 'מה שאירע ליוסף אירע לציון'. את הגלות הנמשלת לבור מכנה הנביא זכריה כ'בור אין מים בו' , כתיאור הבור אליו הושלך יוסף כהקדמה לירידתו לגלות – 'והבור ריק אין בו מים'.

בפרשת 'ויחי' (בראשית מט', כד') מברך יעקב אבינו את יוסף ואומר לו: 'ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו' ומתרגם אונקלוס: 'ותבת בהון נביאותיה על דקיים אוריתא בסתרא ושוי בתוקפא רוחצניה בכן יתרמא דהב על דרעוהי' – פירוש התרגום הוא שחלומותיו של יוסף נתקיימו בזכות שקיים את התורה בסתר ובטח בקב"ה, לכן הושם זהב על זרועו. רש"י בפירושו על פסוק זה מביא את תרגום אונקלוס הנ"ל, ומציין שעניין קיום התורה של יוסף בסתר לא מופיע בלשון המקרא אלא היא תוספת על לשון המקרא. מה המשמעות של התוספת של התרגום על לשון המקרא?

גילוי הבטחון של יוסף בתוך הגולה

מהיכן למדנו על בטחונו של יוסף בהיותו בגלות? לאורך כל חייו יוסף בוטח בקב"ה אך נראה שעומק הבטחון מתגלה במחשכים הגדולים שעטפו את יוסף בבית הבור במצרים, שם בבית הסוהר בעומק חוסר הוודאות והחשיכה אומר יוסף לשר המשקים 'כי גנב גנבתי מארץ העברים' – ומי הם אותם עברים? אלו בני ישראל שנאמר עליהם בפרשת מקץ 'כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם', מצאצאיו של עבר ומבניו של אברהם העברי ש'כל העולם מעבר אחד, והוא מעבר אחד'.

בכל מקום בתורה ארץ ישראל מכונה ארץ כנען מאחר וכנען ישב בה מזמן אברהם אבינו [אכן יש בכינוי זה גם רעיון פנימי כפי שמבאר מרן הרב זצ"ל בסידור 'עולת ראיה' בפרשיות התפילין] אם כן מדוע יוסף מכנה את הארץ 'ארץ העברים' – ארץ ישראל?

התורה מלמדת אותנו שיוסף הצדיק רואה ראיה פנימית ומקיפה הוא 'רואה את עולמו בחייו' וההבטחה העתידית של הארץ לזרע אברהם העברי הרי היא כמקויימת לפניו. הוא בוטח בקב"ה באמת ובתמים שישוב ללכד אותו עם אחיו ה'עברים' בארץ נחלתם ולחונן שוב את עפרה של הארץ הקדושה ואת מציאותו בבית הבור של הגלות הוא מכנה 'גניבה' – הוא חש באופן מתמיד שאינו נמצא במקומו הטבעי, בארץ ישראל.

דווקא מתוך עומק הבטחון האדיר והראיה הרחבה שמתגלה ביוסף באמירה זאת – מתעוררת תביעה אלוקית, בהתאמה למדרגתו העצומה, על שבטח בשר המשקים להוציאו מן הבור, ועל כן 'לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו' ולא הוחשה יציאתו כי אם בעיתה מקץ שנתיים ימים – כפי שמובא בתרגום יונתן ובפירוש רש"י.

יוסף לומד תורה ומקיימה מתוך קישור לארץ ישראל

מלמד אותנו אונקלוס בתרגומו לברכת יעקב את יוסף שדווקא השאיפה לארץ חמדה והרגשת הגניבה בניתוק ממנה היא זו שהוסיפה אומץ אצל יוסף הצדיק בלימוד התורה וקיומה בסתר בגלות 'ותבת בהון נביאותיה על דקיים אוריתא בסתרא ושוי בתוקפא רוחצניה', ללמדנו שלימוד התורה בגלות יתברך מתוך קישור הדעת לחיי הארץ ובטחון החזרה אליה.

ולזה אולי יש רמז בלשון רש"י בהתייחסות לתרגום אונקלוס הנ"ל כשאמר שקיום התורה של יוסף בסתר המובא בתרגום 'תוספת הוא ולא מלשון עברי שבמקרא', דהיינו הלימוד על בניין התורה של יוסף בחיי הגלות נוספת ויוצאת מתוך התוכן של לשון 'עברי' שבמקרא – 'כי גנב גנבתי מארץ העברים', ולמרות שאינה כלולה בעצם הלשון, מכל מקום מובנת ממילא ממנה.

התוספת של התרגום אינה תוספת בעלמא על לשון המקרא אלא זו תוספת הנובעת וקשורה לבטחון של יוסף המוזכר בפסוק, ומכאן זכה להתעלות וממשלה.

ההשלכה של ברכת יוסף לימינו

מרן הרב זצ"ל בתחילת ספר 'אורות' יוצא כנגד התפיסה שאחזה גם בקרב חלק מגדולי ישראל שהרחקת זיכרונה של ארץ ישראל מיושבי הגלות תחזק את היהדות שם ומאידך האדרה של ארץ ישראל ותקוות החזרה אליה רק ירחיק את העם מהתורה והמצוות בעקבות הייאוש שעלולים לשקוע בו הגולים בריחוקם מארץ ישראל וחוסר האפשרות לבוא אליה. הרב אומר שאין תפיסה זו נכונה, אלא דווקא 'צפית הישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית', התורה והמצוות יתקיימו בגולה רק מתוך עומק שיקועם בארץ ישראל. 'האמוץ האמיתי של רעיון היהדות בגולה בא יבא רק מצד עמק שיקועו בארץ ישראל, ומתקות ארץ ישראל יקבל תמיד את כל תכונותיו העצמיות, צפית ישועה היא כח המעמיד של היהדות הגלותית והיהדות של ארץ ישראל היא הישועה עצמה' – את התפיסה הזו למדנו מיוסף הצדיק.

פרשת 'ויחי' – קריאה לתחיית העם

פרשת 'ויחי' פותחת גם היא בנקודה זו: 'ויחי יעקב בארץ מצרים' – חיי יעקב בארץ מצרים, דהיינו ה'חיות' במיצרים של חשכת הגלות, תוכל להתקיים רק מתוך תכיפותה לבקשתו של יעקב בפסוקים הבאים, בקשה הנובעת כולה מתוך חיבת הארץ – 'ושכבתי עם אבותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם'.

נעורר נא את רצון אחינו שעדיין לא זכו לחונן את עפר ארצנו, לצאת מבור גלותנו ולהחיות עצמם בבית חיינו. וכשירת מרן הרב זצ"ל את שירת ה'תחיה': הב לי הב שביבי אור, רב לי רב מחשכי בור. הבה לי שי רעיוני טוהר, די לי די מאפלי סוהר… לדאוג לנשמה לנשמת האומה, שנהפכה לשממה בהגלותה מתחומה. לעורר החיים לנשמת העם, בארץ ובשמים באשר הם שם'.

נגישות