מעיל שהוחלף

מעיל שהוחלף
הרב שאול גרינפלד

בס"ד

שאלה:

אני רגיל לתלות את המעיל שלי במקום קבוע, לפני שאני נכנס לבית הכנסת. אתמול אחרי התפילה, לקחתי את המעיל מהמקום הרגיל, ופניתי לדרכי. אחרי משך זמן, היה נדמה לי שמשהו לא רגיל במעיל שאני לובש. בעיון מהיר, גיליתי שכתוב עליו שם של אדם אחר שאני מכיר. התברר שאותו אחד אחר תלה שם מעיל דומה, ולקחתי בטעות את המעיל שלו.

האם מותר לי להמשיך להשתמש במעיל במשך היום, עד שאוכל להחזיר לו, בהתחשב בעובדה שקַר מאד בחוץ? 

תשובה:

כאשר אדם משתמש בחפצים של חבירו ללא רשות, אבל אין בכוונתו לגזול אותם, אלא רק להשתמש בהם מעט ולהחזיר, הרי שהוא נקרא 'שואל שלא מדעת'. וההלכה היא ששואל שלא מדעת- גזלן, ראה שולחן ערוך חו"מ רצ"ב, א.

בגמרא בב"ב מ"ו. מובא מקרה, שנראה לכאורה כמו נידון דידן:

"ת"ר נתחלפו לו כלים בכלים… בבית האבל או בבית המשתה – הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבוא הלה ויטול את שלו". וכן נפסק בשו"ע שם קל"ו, ב.

מבואר בפירוש שאסור להשתמש בבגד שאינו שלך שלקחת בטעות.

אך יש לדון, האם נוכל לומר, שכל מה שהגמרא אסרה להשתמש בכלים שהוחלפו, הוא דוקא שימוש קבוע, אבל שימוש לפי שעה על מנת להחזיר יהיה מותר. ואף ששואל שלא מדעת גזלן, אולי אפשר לומר שאם בעל המעיל היה יודע שאני עכשיו מסתובב בחוץ בקור עם המעיל שלו, בודאי היה מרשה לי?

דיון על מקרה דומה, נמצא בב"מ כ"ב. בתוס' ד"ה מר זוטרא. הגמרא שם מספרת על אמימר ורב אשי ומר זוטרא, שהגיעו לבקר בבוסתן של מרי בר איסק. במקום נכח האריס של מרי בר איסק. אריס הינו פועל שמקבל בשכרו אחוזים מסוימים מהגידולים, לפי מה שסוכם בינו לבין הבעלים. האריס הגיש לחכמים מפירות הבוסתן, אמימר ורב אשי אכלו, ואילו מר זוטרא לא אכל. וביאורו בתוס', שהטעם שאמימר ורב אשי אכלו, לא היה משום שהיו בטוחים שכשמרי בר איסק ידע שהאריס נתן להם פירות הוא יסכים, כיון שאף אם זה נכון, אין זה מתיר לאכול, שהרי "יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש".

כלומר: הדין הוא שמי שמצא מציאה אחרי שהמאבד כבר התייאש- הרי היא של המוצא. אבל אם מצא לפני שהבעלים ידע שאבד לו, אף שכשהבעלים יֵדע מהאבדה יתייאש מיד- אין האבדה שייכת למוצא, שזהו 'יאוש שלא מדעת'- כלומר שעדיין אין הבעלים יודע שהוא אמור להתייאש. ואף כאן מרי בר איסק עדיין אינו יודע שהוא אמור להרשות לחכמים לאכול.

ולכן ביארו התוס', הטעם שאמימר ורב אשי אכלו, הוא שהם אמרו שהאריס נתן להם מהחלק שלו עצמו ביבול.

הרי שדעת התוס', שאין היתר להשתמש במעיל על סמך ההנחה שאם הבעלים היה יודע היה מרשה.

ואילו הש"ך שנ"ח סק"א, כתב שלדעתו יאוש שלא מדעת אומרים רק בכגון יאוש, שכשהבעלים יודע שאבד לו, הוא מתייאש בעל כרחו, אבל בדבר שאם הבעלים היה יודע היא מסכים ברצון- מותר להשתמש על סמך 'אם הבעלים היה יודע'.

להלכה נחלקו האחרונים אם ניתן לסמוך על סברת הש"ך.

וכתב הגאון רבי מאיר אריק בספרו מנחת פיתים בחו"מ שנ"ח שם, שגם לחולקים על הש"ך, היינו דוקא כגון הסיפור על מרי בר איסק, שהפירות יאכלו, אבל בשימוש בחפץ שאינו גורם לקלקול- כולם מודים שאפשר לסמוך על 'אילו הבעלים היה יודע'.

ולכאורה יש לומר שסברתו היא, שבדבר שאדם צריך שיתחדש בו רצון, אנו אומרים שלא מועיל לומר 'אילו היה יודע', שהרי כנ"ל יאוש שלא מדעת לא הווי יאוש. אבל על שימוש בחפץ, לא צריך שיתחדש רצון להרשות, אלא אנו מניחים שאדם כל הזמן מרשה למי שנתקע עם המעיל שלו בחוץ בקור להמשיך להשתמש בו.

ויש לדחות, שהרי אם כך תוס' היו מודים לש"ך בסיפור על מרי בר איסק, שהרי גם שם מספיקה נתינת רשות, וצ"ע.

ובערוך השלחן (קל"ו, ב) כתב דבר חידוש: "והמנהג במקומות הגדולים, מקום שרבים מתאספים שם, ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור, ובצאתם יתחלפו של זה בזה- אין מקפידין בדבר ומשתמש כל אחד בשל חבירו עד שיתראו פנים ומחליפים את עצמם, ואין בזה חשש גזילה שכך נהגו".

ולפי זה לכאורה, אם מדובר בבית כנסת גדול, אולי מותר להשתמש במעיל. אבל באמת מעולם לא שמענו על מנהג כזה, ונראה שדברי ערוך השלחן לא נאמרו אלא במקומם ובשעתם.

שוב ראיתי שכבר כתב כך בשו"ת אגרות משה או"ח חלק ה' סי' ט' אות ה', אלא שכתב שראוי להנהיג כך, עיי"ש. עוד כתב באגרות משה שם, שגם לפי המנהג הנ"ל, המשתמש אינו פטור מלשלם לבעלים עבור השימוש.

למעשה:

אם אתה לא בטוח שהבעלים של המעיל מרשה לך להמשיך ללבוש אותו, ודאי שעליך לחשוש שאתה עובר על איסור גזל. אם אתה בטוח שאם הבעלים היה יודע מהמצב, הוא היה מרשה להמשיך ללבוש- יש על מי לסמוך ולהמשיך ללבוש, שהרי אפשר שהלכה כש"ך, וגם אם הלכה כתוס'- הרי דעת המנחת פיתים שגם לדעתם מותר. ודעת האג"מ שהבעלים יוכל לתבוע תשלום עבור השימוש.

בכל אופן, אין להשתמש באופן שעלול לקלקל את המעיל.

נגישות