הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא

צמיחתו של מנהיגהנהגתוספריוגלריה

(תמונה: מ. מירסקי )

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, נולד בי”ד באייר ה’תרע”ד (1914) בירושלים שבין החומות לאביו הרב שלמה זלמן שפירא שהיה בן למשפחה ירושלמית שורשית ומיוחסת לגאונים וצדיקים דור אחר דור. הרב היה דור שישי לתלמידי הגאון מוילנא, שעלו לארץ ישראל על מנת לחדש בה את היישוב היהודי. כבר בילדותו התבלט כירא שמיים גדול בעל כשרונות מיוחד במינו וכמי שעתיד להיות שר וגדול בישראל. עוד בהיותו רך בשנים סבבוהו וליווהו לכל מקום עדת מעריצים, שומעי לקחו.


חיבור ראשון בגיל שתים עשרה

את תחילת לימודיו החל בתלמוד תורה עץ חיים שב”חורבה” בעיר העתיקה, אצל ה”מלמדים” המפורסמים בצדקותם ובלמדנותם בירושלים (תחילה אצל רבי אלי’ סלומון זצ”ל, לאחר מכן אצל רבי חיים מנחם מנדלסון זצ”ל, רבי חיים באסאן זצ”ל רבי יוסף לומז’ר זצ”ל רבי חיים מן זצ”ל ועוד). אחר כך המשיך בישיבת “תפארת צבי”. בהיותו כבן שתים עשרה, בעידודו של רבו רבי חיים הקלמן זצ”ל, חיבר את חיבורו הראשון בגדרי הקניינים בהלכה וקראו בשם “דרכי הקניינים”. לאחר פרעות תרפ”ט, עברה ישיבת חברון (סלבודקה) לירושלים, ורבים מלומדי התורה נמשכו ללמוד בישיבה זו, שבראשה עמד באותו זמן הגאון רבי משה מרדכי עפשטיין זצ”ל, בעל הספר לבוש מרדכי. באותה תקופה עבר גם רבנו ללמוד בישיבת חברון. כשהגיע לישיבת חברון, כבר ידע שלושה סדרי ש”ס על בורים. באחד מימיו הראשונים בישיבת חברון, תוך כדי שיעור לכלל הישיבה של הגאון ר’ משה מרדכי עפשטיין זצ”ל, הקשה קושיא עצומה על מהלך השיעור. הגאון רמ”מ זצ”ל הפסיק את השיעור לכמה שניות, חשב על הדברים, ולאחר מכן המשיך בשיעור כאילו לא הוקשה דבר. בתחילת השיעור הכללי הבא, שאל הגרמ”מ זצ”ל – “איפה הקטן (רבנו היה אז צעיר לימים וקומתו היתה נמוכה) שהקשה את הקושיא בשיעור הקודם”? לאחר שמצאו, המשיך בשיעור שכולו נסוב סביב הקושיה שהקשה בשיעור הקודם. מאז התפרסם שמו בישיבת חברון כעילוי עצום.

משא ומתן עם גדולי ישראל

בשנותיו הראשונות בישיבת חברון, למד תורה בעמל גדול, מתוך מסירות נפש ודחק נוראיים. שקידתו על התורה ויגיעתו בה, לא ידעו גבול. בשנים אלה, מרוב התמדה בתורה לא ידע מי הוא היושב לצידו. פעם התבטא: “בשנתיים הראשונות בישיבת חברון למדתי את רוב הש”ס, כל שאר חיי היו המשך של שנתיים אלה”.

עם השנים גדל והיה לאחד האריות שבחבורה בישיבת חברון המעטירה, ושמו התפרסם בכל עולם התורה כגאון וצדיק. גדולי הדור דאז, התכתבו אתו ונשאו ונתנו עמו בעניינים שונים בהלכה. הם ראו בו מי שעתיד להיות גדול בישראל. ביניהם היה גם מרן הראי”ה קוק זצ”ל, שרבנו זצ”ל הזכיר כיצד בדיבור בלימוד היה שופע גאונות עצומה שאין לתארה.

הגאון ר’ איסר זלמן מלצר זצ”ל, ראש הישיבה הדגול של עץ חיים, הדפיס את הערותיו של רבנו בספרו אבן האזל והשיב עליהן. במכתבו פנה אליו – “לידידי הרב הגאון הנעלה מו”ה אברהם שפירא שיחי’ ממצוייני ישיבת חברון”, זאת בהיותו בשנות העשרים לחייו. באותן שנים היה הגאון ר’ צבי פסח פראנק זצ”ל, רבה הגדול של ירושלים, מבקש מרבנו לכתוב הערות על דברים שכתב, והיה נושא ונותן עמו בכתב (התכתבות ביניהם התפרסמה בספר מנחת אברהם ח”ב), כל זאת עוד לפני שרבנו התחתן. גם עם החזון אי”ש זצ”ל היה לרבנו קשר מיוחד במינו. רבנו היה מדבר עמו רבות בלימוד, והחזו”א רצה מאוד שיבוא לבני ברק וישמש כר”מ בישיבת פוניבז’, אולם רבנו לא נענה להצעה גם כשהגיעה מהרב כהנמן זצ”ל ראש ישיבת פוניבז’. לעומת זאת נענה בחיוב להצעתו של הרב צבי יהודה לשמש כר”מ בישיבת מרכז הרב, מפני שחפץ היה בהפצת התורה בשיטתו של מרן הרב זצ”ל.

בירושלים היה ידוע, שבכל פעם שמתפרסמים חידושי תורה של רבנו, היה הגאון רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ’יק (הגרי”ז) זצ”ל, מבקש לראותם. כאשר ערכו שבע ברכות לכבוד בנו, רבי יוסף דוב סולובייצ’יק זצ”ל, שהיה חברו הטוב של רבנו, התפרץ תוך כדי דרשת החתן והקשה קושיות על דבריו, כדרכה של תורה. התעוררה המולה בבית הגרי”ז וניסו להסות את כולם, אולם הגרי”ז שב ושאל בהתעניינות – “מה הקשה ר’ אברהם אלקנה”? מששמע את השגותיו של רבנו, החליט הגרי”ז עצמו להשיב על הקושיות, אולם רבנו הוסיף להקשות וכל הבית הפך למרקחה.

מה יאמרו בבני ברק

הגאון מטשעבין רבי דב בעריש ויידנפלד זצ”ל, שהיה כידוע אחד מגדולי דורו, היה נושא ונותן עמו רבות , והיה רואה בו מי שעתיד להנהיג את כלל ישראל. לימים, כאשר נפטר החזון אי”ש, נכנס הרב אברהם יצחק ברומברג זצ”ל אל הרב מטשעבין ושאלו – מי יהיה עכשיו גדול הדור? ענה הרב – “איני יודע מה יאמרו בבני ברק, אבל אני אומר שר’ אברהם שפירא הוא גדול הדור הבא”.

בתקופה זו היו תלמידי ישיבת חברון שותים בצמא את דבריו של רבנו, והיו מחכים לדבר איתו בלימוד בעניינים שונים בש”ס. סיפר הגאון הרב אברהם יצחק טוקר שליט”א מותיקי ישיבת חברון, כיצד בשמחת תורה אחת תוך כדי ההקפות, דפק על הבימה הגאון הצדיק ר’ הירש פאליי זצ”ל, מי שהיה המשגיח בישיבת חברון, והכריז בקול גדול – “ר’ אברהם אלקנה הוא גדול הדור”. מיד ביקשו תלמידי הישיבה להרים את גדול הדור, שישב בצד ולמד, אולם רבנו בענותו התנגד לכך.

כוונה בתפילה באותה תקופה היה רבנו מתפלל במאה שערים. גם הרב צבי יהודה קוק זצ”ל היה מתפלל שם רבות. ר’ צבי יהודה זצ”ל התפעל מאד מתפילתו של רבנו ומאז נקשרו שניהם בעבותות של אהבה. כוח תפילה מיוחד היה לרבנו. בארבע שנותיו האחרונות, הפסיק לאכול לחם בימות החול. לשאלת הרבנית תחי’ ענה שאינו אוכל לחם משום שהוא מרגיש שהכוונה שלו בברכת המזון איננה כמו פעם. הרב הגיע ל”מרכז הרב” בשנת תש”ה (1945), לאחר נישואיו עם אחותו של הרב שלום נתן רענן זצ”ל, מי שהיה חתנו של הרב קוק זצ”ל, נאות רבנו לבקשת הרב צבי יהודה זצ”ל, והחל להתמסר לתלמידי ישיבת מרכז הרב. כאשר נחלש הגאון רבי יעקב משה חרל”פ זצ”ל וחלה את מחלתו האחרונה, ביקש מרבנו למסור שיעורים כלליים בישיבה במקומו. מאז, החל להרביץ תורה ולגדל דורות של תלמידים בישיבת מרכז הרב, ויחד עם זאת לשאת בעול הציבור. הרב צבי יהודה זצ”ל היה מתייעץ עם רבנו בכל הנוגע לענייני הכלל, וראה בדעתו את דעת התורה המכרעת בעניינים רבים שעמדו על הפרק.

בשנת התשט”ז (1956), ביקש הרב הראשי לישראל הגריא”ה הרצוג זצ”ל, למנות את רבנו, שהיה מבאי ביתו הקבועים, לדיין בירושלים. בתחילה לא רצה להענות לבקשתו, רק לאחר שהפציר בו רבות חברו הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל, שוכנע ונאות לשבת על כס הדיינות.


בבית הדין

בבית הדין נתגלה כוחו האדיר בפסיקה בכל חלקי התורה. באחת מתשובותיו כתב הגר”מ פיינשטיין זצ”ל על רבנו שהיה אז כבן ארבעים ושש – “רב גוברייהו דחכמי ירושלים הראויין להורות בכל התורה כולה ומה אני נגדם”.

ביושבו בבית הדין התיידד עם חבריו שישבו אף הם ושפטו את העם, ביניהם הגאון רבי עובדיה יוסף זצ”ל והגאון רבי מרדכי אליהו זצ”ל ועוד. מבין הדיינים היו גם חבריו משכבר הימים מישיבת חברון ומירושלים, הגר”ש גורן זצ”ל והגאון ר’ אליעזר יהודה וולדנברג זצ”ל בעל ה”ציץ אליעזר”.

משנת ה’תשל”א (1971), שימש כאב בית הדין. בשנת ה’תשל”ד (1974), כאשר נתמנה לדיין בבית הדין הגדול, היה אמור הרב מרדכי אליהו זצ”ל להיות אב”ד בהרכב הדיינים לפי נוהל בית הדין, זאת משום שנתמנה לבית הדין הגדול זמן מסוים לפניו. אולם הרב אליהו התעקש שרבנו ישב באמצע, כאב בית הדין. רק לאחר שנאות להיות אב”ד, נתיישב הרב אליהו לדון. בשנת תש”ם (1980) נבחר להיות חבר במועצת הרבנות הראשית לישראל. בתקופה זו נבחר לשמש כחבר במחלקת החקיקה שבמכון הרי פישל וכן כמבקר ראשי של אוצר הפוסקים.


הרב הראשי לישראל

למרות שנתקבלו החלטות פוליטיות בכנסת, השתדל בכל כוחו שהגר”ש גורן זצ”ל ויבדל”א הגר”ע יוסף שליט”א, ימשיכו לכהן בתפקידם כרבנים ראשיים לישראל. לאחר שכל מאמציו עלו בתוהו, נתמנה ב-א’ בניסן תשמ”ג (1983) לכהן כרב הראשי לישראל, יחד עם יבדל”א הגאון רבי מרדכי אליהו שליט”א. בשנים אלה לחם רבנו בעוז להעמיד את תורת ישראל על תלה, בכל תחומי החיים במדינת ישראל. מפסקיו החשובים כראש הרבנים לארץ ישראל, נודעים בין השאר, הכרעותיו בעניין קביעת זמן המוות, ויהדותם של עולי אתיופיה. במסגרת פעילותו כרב ראשי חיזק את מערכת הרבנות הראשית לישראל במספר תחומים: הרחבת הפיקוח על הכשרות, קידום מעמד הרבניים והדיינים, יצירת קשרים הדוקים עם גדולי הרבנים בגולה ומענה לשאלות מרובות שעלו על הפרק. כמו כן יזם הקמת כוללים ברחבי הארץ, שאברכיהם נשלחו לפעילות תורנית וחינוכית בחוץ לארץ.


המאבק לשמירה על ארץ ישראל

מאבקו של רבנו נגד הכוונה לגדוע חלקים מארץ חיינו החל כבר בתקופת פינוי העיר ימית בחבל סיני. הרב צבי יהודה זצ”ל היה נתון אז בתקופת מחלתו האחרונה. על כן שלח את רבנו להורות לציבור כיצד לנהוג במחאתם נגד הגירוש. גם בשנות כהונתו כרב הראשי לארץ ישראל, כאשר נתגלו סדקים בכוונות על שמירת שלמות הארץ אצל מנהיגי המדינה, גילה את דעתו בתקיפות, כי אין למסור שום חלק מארץ ישראל לידי נוכרים.

בתקופת הסכמי אוסלו והסכם וואי
פרסם שוב את דעתו והכריע, כי אסור לחייל לעבור על דברי תורה ועליו לסרב למלא פקודת גירוש של יהודים מביתם.
הוא הקים את איחוד הרבנים למען ארץ ישראל בהשתתפות הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה, בה עשו כנסים וגילו דעת תורה כי כל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל ואין רשות למסור שום חלק מנחלת אבות.

בתקופת הגירוש מגוש קטיף
כך גם מאוחר יותר, בתקופה בה זממו לגרש יהודים מביתם בגוש קטיף על מנת למסור את הקרקע לנכרים, עמד בעוז כאריה על משמרתו, ולעומת כל המגמגמים והתוהים נלחם ללא חת על שלמות ארצנו הקדושה, כפי שלחם על שלמות התורה הקדושה כל ימיו. באותה מידה, עמד בתוקף לאחר הגירוש, על כך שצריך לומר הלל ביום העצמאות ולא לשנות דבר בתפילה לשלום המדינה, ושעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא עניין רוחני עצום, על ידה מתקיימת מצוות ישוב ארץ ישראל.

אמת וצניעות

כל ימיו לחם על האמת, ללא כל נגיעות או פניות אישיות. מעולם לא סבל נדנוד של שקר או בריחה מדרך הישר. חלק מיושרו היתה גם הצניעות והפשטות שבה חי. בהיותו רב ראשי לישראל, התגורר הרב בדירה קטנטנה בגאולה בעלת רהיטים רעועים. גם כאשר עבר לגור בשכונת קרית משה, בסמוך לישיבה, חי בדירה צנועה ופשוטה בתכלית. מעולם לא נתן שילווהו או שיעסקו עמו בגינוני כבוד.

לא רק תלמידיו זכו לאוזן קשבת ולהדרכות בתורה ובדרכי החיים. דלתו של רבנו היתה פתוחה תמיד לכל שואל ומבקש עד ימיו האחרונים ממש. כל שאלה בהלכה היתה מקבלת מענה, אדם הזקוק להדרכה או לעזרה וכל מר נפש ידע שאצל רבנו יקבל עצה או ליטוף, והכל במאור פנים ובשמחה כשעיניו הטהורות והחכמות חודרות עמוק לנפש השואל.

פטירתו

בבוקר יום טוב ראשון של חג הסוכות, ט”ו בתשרי ה’תשס”ח (2007), לאחר מספר חדשים בהם הלך ונחלש בשל מחלה, עלה לישיבה של מעלה. הוא נטמן בהלוויה רבת משתתפים בהר הזיתים, סמוך לקברו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק וסמוך לקבריהם של קודמו בראשות הישיבה – הרב צבי יהודה הכהן קוק, ושל קודמו ברבנות הראשית – הרב שלמה גורן.

מספריו וכתביו

· זכר יצחק-
ספרו של רבי איצל’ה מפוניבז’, שהוהדר על ידי הרב בצעירותו (יצא לאור שנית על ידי נכד אחיו הרב שלמה שפירא).

· מנחת אברהם (שלושה כרכים)-
לקט מתוך פסקיו ומאמריו ההלכתיים של הרב. הוצאת המכון ע”ש הרצי”ה, חלק א’ – תש”ן, חלק ב’ – תשנ”ח, חלק ג’ – תשס”ג.

· שיעורי מרן הגר”א שפירא-
השיעורים הכלליים בתלמוד שמסר הרב בהיכל ישיבת מרכז הרב ונערכו על ידי הרב בנימין רקובר בשישה כרכים על אחת עשרה מסכתות: בבא בתרא, שבת-פסחים, כתובות-קידושין, יבמות-גיטין, בבא קמא-נדרים, בבא מציעא-סנהדרין. סדרת ספרים זו זכתה בפרס ירושלים וכן בפרס השר שפירא. הוצאת המכון ע”ש הרצי”ה, תשמ”ח – תשנ”ז.

· מורשה- קובץ שיחות ומאמרים –
בעריכת שמיר שיינטופ ויהונתן אביב. בין היתר בנושאים: תורה, ארץ ישראל, חינוך, הנהגת הציבור, צניעות, לימוד תורה לנשים, סירוב פקודה, חוקי המדינה, וכן דברים על ראשי הישיבה הקודמים – הראי”ה קוק, בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק, והרב שאול ישראלי. הוצאת המכון ע”ש הרצי”ה, תשס”ה.

· מורשה- שיחות למועדים –
בעריכת שמיר שיינטופ ויהונתן אביב. קובץ שיחות למועדי השנה המאגד בתוכו את שיחותיו של הרב בהיכל הישיבה. בספר ישנו חלק נוסף – קונטרס היושבת בגנים, המכיל בעיקר דברי תורה קצרים. תשס”ח.

· הגדה של פסח – היושבת בגנים-
הגדה לחג הפסח בצירוף רעיונות ופנינים על דברי חז”ל.

· אמרי שפר-
פנינים על התורה, שמועות והדרכות בלימוד. בעריכת הרב בנימין רקובר והרב יצחק דדון. תשס”ח.

וכן יצאו מספר חוברות:

· “יומא דריגלא”-
שיחות שנאמרו בעצרת הזיכרון השנתית לרב צבי יהודה הכהן קוק, המתקיימת בתענית אסתר. הוצאת המכון ע”ש הרצי”ה, תשס”ב.

· היושבת בגנים-
בעריכת שמיר שיינטופ ויהונתן אביב. לקט דברי תורה על עניני הימים הנוראים כפי שנרשמו על-ידי השומעים . הוצאת המכון ע”ש הרצי”ה, תשס”ז.

Skip to content