הרב צבי יהודה קוק

הרב צבי יהודה קוק

צמיחתו של מנהיגדרכו בתורהגלריה

רבנו הרב צבי יהודה, בנו יחידו של הרב קוק, היה אחת הדמויות הבולטות ביותר בתולדותיה של ה"ישיבה המרכזית". מרכזיות זו לא בלטה במיוחד בתחילה, מאחר וכל אישיותו הצטנעה תחת כנפי האילן הגדול – אביו מולידו. פעולותיו השונות נועדו לסלול דרך להחדרת תורתו והשקפתו של אביו: בהשתדלו להחדיר את יחוד תורת הראי"ה קוק בין בני הישיבה המבוגרים שהגיעו מחוץ לארץ, בהתאמצותו להסביר את דרכו הרעיונית-ציבורית לציבור רחב בחוץ לארץ ובהשפעתו על בני הישיבה. לאחר פטירת הרב (ג' אלול תרצ"ה, 1935) הסתגר רבנו במשך קרוב לעשרים שנה, כדי לערוך את כתביו השונים של אביו באמונה ובהלכה ועם פטירתו של הרב יעקב משה חרל"פ בשנת תשי"ב (1952) החל בהנהגת הישיבה בתנופה רבה. החל מתקופה זו, חוללה ישיבת "מרכז הרב" תפנית רבת משמעות בציבור הישראלי בכלל ובציבור הציוני-דתי בפרט. ישיבת מרכז הרב בהנהגתו חזרה להיות אחת הישיבות החשובות והמשגשגות ביותר בארץ ורבנו היה ראש ישיבה מהשורה הראשונה של גאוני הדור ומנהיגה של היהדות התורנית הציונית דתית.

תולדות חייו

הרב צבי יהודה הכהן קוק נולד בליל סדר פסח, ט"ו בניסן תרנ"א (1891), כבן יחיד, לצד שתי בנות, של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ואשתו הרבנית ריזא רבקה (בת אחיו התאום של האדר"ת, הרב צבי יהודה רבינוביץ'-תאומים, שעל שמו נקרא). הוא היה הבכור במשפחה, אולם קדמה לו אחות נוספת מנישואיו הראשונים של אביו עם בתו של האדר"ת שנפטרה בגיל צעיר. הוא נולד בעיירה זיימל במחוז קובנא שבליטא, שם כיהן אביו ברבנות, ובשנת תרנ"ו (1896)עברה המשפחה לבויסק שליד ריגה, שם נתמנה אביו לרב העיירה. עם היבחרו של מרן הרב לכהן כרב של יפו והמושבות עלתה המשפחה לארץ ישראל והגיעה לנמל יפו בכ"ח באייר תרס"ד (1904). תאריך זה נזכר כתאריך משמעותי ביותר בתולדות חיי המשפחה, במיוחד לאחר שחרור ירושלים, בתאריך זהה, במהלך מלחמת ששת הימים.

בירושלים וביפו

מורו הראשון בגמרא היה הרב ראובן גוטפריד (ידידיה), חתנו של רבי יואל משה סלומון. כמו כן למד אצל רבי משה זיידל ורבי בנימין מנשה לוין, אך עיקר תלמודו בא לו מאביו. בשנת תרס"ו (1906) עלה ירושלימה ללמוד בישיבת "תורת חיים" שבעיר העתיקה. על אף גילו הצעיר (כבן 15) נמנה רבנו עם תלמידי השיעור הגבוה בישיבה, ואף התחבב מאד על ראש הישיבה, הרב זרח אפשטיין, אשר קירבו ולימדו. מכתבים שונים שכתב הראי"ה קוק אל בנו בתקופה האמורה מלמדים על שביעות רצונו מדרכו של בנו ועל הקשר הנפשי המיוחד שנרקם בין השניים.
לאחר מספר שנות לימוד בירושלים חזר ליפו והמשיך ללמוד תורה מפי אביו. בתקופה זו היה מיוזמי הקמת ישיבת "שערי תורה", שבראשה עמדו הראי"ה קוק והרב זלמן ש"ך וכן החל לעסוק בכתיבה יצירתית והוצאת כתבי אביו לאור: "שבת הארץ – הלכות שביעית" (תר"ע) פרי יצירת הראי"ה קוק, וקובץ "התרבות הישראלית" (תרע"ג) שיצא לאור בשיתוף עם ישראל חבס עורך עתון "היסוד". קובץ זה, שיצא לאור פעם אחת בלבד, קצר הצלחה רבה עד כדי כך שהסופר יוסף חיים ברנר הגדיר את רבנו כ"סופר מובהק". זאת על אף גילו הצעיר (21 שנים). בשנות יפו הללו, התיידד מאד עם הרב יעקב משה חרל"פ ואף סייע לו בעריכת הספר "צבי לצדיק".
רבנו סייע לאביו בעניינים הציבוריים והפרטיים הרבים, שהיו מוטלים עליו כרבה של יפו והמושבות. הפעילות הציבורית הקשתה עליו להתרכז בלימודיו, ועל כן החליט לשוב ולעלות ירושלימה אל העיר העתיקה. שם "הסתתר" ולמד בישיבת "פורת יוסף".

בהלברשטט שבגרמניה

משהופרע אף שם, חשב לנסוע לטלז, לסלובודקה או לאחת מישיבות הונגריה כדי להתרכז בלימודיו. לבסוף נסע לעיר הלברשטט שבגרמניה בראשית שנת תרע"ד (1914), על פי עצת רבו הרב בנימין מנשה לוין, חוקר ועורך קובץ "אוצר הגאונים". בעיר זו, בה שימש כמלמד גפ"ת ותנ"ך לקבוצות צעירים, התרכז בלימוד תורה בהיקף ובעומק רב (מסכת חולין, עירובין, שולחן ערוך – יורה דעה ופוסקים). שם הרחיב גם את השכלתו הכללית ושמע הרצאות בענייני מדע ורוח. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נאסר רבנו בגרמניה, עקב הגדרתו כנתין של מעצמה אויבת (רוסיה), ושוחרר רק לאחר מאמצים רבים. אביו, שנסע לוועידה העולמית של אגודת ישראל בקיץ תרע"ד, מנוע היה מלשוב לארץ בשל המלחמה ונותר בשווייץ. בימים אלה הצטרף אליו רבנו.

עם אביו בארץ ויציאתו לאירופה

בשנת תר"פ (1920) שב רבנו ליפו בה לימד בתלמוד תורה "נצח ישראל" שנוסד בפתח תקווה כאלטרנטיבה לחינוך החילוני ובראשו עמד הרב משה אוירבך. הקשר המיוחד בין הבן לאביו וראיית עצמו כמגשים שאיפות הראי"ה קוק הביאו שוב לנסיעת רבנו לאירופה בשנת תרפ"א כדי לסייע לפיתוח תנועת "דגל ירושלים", ולקרב גדולי תורה לתנועה זו. במסגרת זו נפגש ויצר קשרי ידידות עם גדולי הרבנים והאדמו"רים בפולין, בליטא ובווינה. בכ"ו בשבט תרפ"ב (1922), בהיותו בעיר וורשה והוא כבן 31, נשא לאישה את חוה לאה בת הרב יהודה ליב הוטנר, מרבני וורשה. אשה בעלת השכלה תורנית וכללית רחבה ופעילה בשדה החינוך היהודי בוורשה. לאחר 22 שנות נישואים בהן לא זכו לחבוק פרי בטן, נפטרה אשתו חוה לאה ממחלה בז' בשבט תש"ד (1944), ומאז עד סוף ימיו, משך קרוב לארבעים שנה, חי רבנו לבדו בצניעות בביתו שברחוב עובדיה בירושלים.

בישיבת "מרכז הרב"

בשנת תרפ"ג (1923) הקים הרב קוק את ישיבת מרכז הרב. רבנו מונה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והעביר שיעורים בתנ"ך ובאמונה. כמו כן, במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הצד הכלכלי. בין השנים תרפ"ט – תרצ"ג (1933 – 1929), שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות, התמסר רבנו להעלאתם לארץ של בחורי ישיבה מרוסיה וליטא, ביניהם מרן הרב שאול ישראלי, שלימים כיהן כראש הישיבה. שעורי התנ"ך של רבנו התייחדו בראיית סוגיית הלימוד כחלק אינטגראלי ממהלך כולל שיסודותיו מעוגנים לאורך התורה כולה, תוך התבוננות בדברי חז"ל במדרש בתלמוד ובפוסקים.

הממשיך האבסולוטי של מרן הרב

שני גורמים מרכזיים עמדו במרכז חייו והקדשת זמנו של הרב צבי יהודה קוק.
הגורם האחד היה אביו הראי"ה קוק, ממנו שאב את כל משנתו, ואת שמירת חזונו ראה כמטרה מרכזית בחייו. "אני ההמשך האבסולוטי של אבא" הגדיר את עצמו בצורה פסקנית. יעוד זה גרם לרבנו למסור את נפשו על כל אידיאל רוחני ומעשי שהיה חשוב בעיני אביו הראי"ה קוק: ארץ ישראל, אחדות העם, כבוד הרבנות וכד', ולהקדיש פרק נכבד מחייו, קרוב לעשרים שנה, לעריכתם והוצאתם לאור של כתבי אביו לאחר פטירתו.
גורם שני שעמד במוקד חייו של רבנו היה ה"ישיבה המרכזית". ישיבה זו היתה אמורה לבטא הלכה למעשה את יישום תורת הראי"ה קוק ולהצמיח מערכת הנהגה תורנית לציבור.
"הישיבה שלנו אינה רק ישיבה, זוהי תנועה, זה ציבור, זה עם שלם שנושא אתו את החזון של אבי הרב" הגדיר רבנו בהזדמנויות שונות את מקומה של הישיבה במערכת חזונו של אביו.
בשעה שמסר מרן הרב לבנו את הנהגת הישיבה כתב: "הנני ממנה בזה את בני הרב צבי יהודה הכהן קוק להיות בא כוחי בכל ענייני הישיבה הגדולה, העולמית, המרכזית שלנו. בין במצבה הרוחני, בין במצב החומרי שלה, וידו כידי ופיו כפי ועשייתו כעשייתי".
לאחר פטירת מרן הרב (בג' אלול תרצ"ה) התמסר רבנו, כאמור, לעריכה ולהוצאה לאור של כתבי היד שהותיר אחריו מרן הרב. בד בבד עם עבודת קודש זו, לימד באופן קבוע בישיבת מרכז הרב, וכן השתתף בפעילות הציבורית בתקופה רצופת המאורעות המסעירים של מלחמת העולם השנייה, ומאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל להקמת המדינה. בהקמת המדינה ראה רבנו תחילת התגשמות חזון הנביאים ואתחלתא דגאולה. בשעורים ובמאמרים רבים בעל-פה ובכתב, ביטא דעת תורה ברורה ומוחלטת על ערכה האלקי של המדינה.

כראש הישיבה

בשנת תשי"ב (1952), לאחר פטירת הרב יעקב משה חרל"פ, ששימש כראש הישיבה אחר פטירת הראי"ה קוק, החל רבנו לכהן כראש הישיבה, תפקיד בו כיהן כשלושים שנה, עד לפטירתו. לימינו עמד גיסו הרב שלום נתן רענן, ששימש כר"מ וכמנהל הישיבה. על סגל הר"מים בישיבה נימנו הרב אברהם אלקנה שפירא (שלימים עלה על כס הרבנות הראשית לישראל ומאז פטירת רבנו היה לראש הישיבה), הרב יעקב כלאב (חתנו של הרב דב הכהן קוק, אחיו של מרן הרב), הרב מרדכי פרום (בעל נכדתו של מרן הרב) והרב דוד כהן ("הנזיר"). אליהם הצטרף מאוחר יותר גם הרב שאול ישראלי (שלימים שימש גם הוא כראש הישיבה). בשנות הנהגתו הפכה הישיבה למרכז תוסס, שמשך אליו צעירים דתיים רבים, וספסלי בית המדרש הלכו ונתרבו. ישיבת מרכז הרב בהנהגתו חזרה להיות אחת הישיבות החשובות והמשגשגות ביותר בארץ ורבנו היה ראש ישיבה מהשורה הראשונה של גאוני הדור ומנהיגה של היהדות התורנית הציונית דתית.
בחודש אלול תשכ"ד (1964) החלה ה"ישיבה המרכזית" את לימודיה במבנה חדש בשכונת קרית משה בירושלים. הישיבה הכפילה את מספר תלמידיה והגיעה לכמאתיים תלמידים. שיעוריו של רבנו בתקופה זו התפרסו על פני קשת רחבה של נושאים, אך בשיעורי פרשת השבוע שקיים בכל מוצאי שבת, נתגלה כוחו בכל תוקפו. מטרת השיעור היתה לראות את המגמה הכוללת המסתמנת לאורך פרשיות התורה ובתוך הדברים היה הרב מתרכז ברעיונות מרכזיים שהיוו לדעתו עקרונות יסוד בגיבוש עולמו של תלמיד הישיבה. מרכיב משמעותי בתהליך ההשפעה החינוכית של רבנו היתה הדוגמא האישית. יעידו על כך הספרים הרבים ודברי הזיכרון אודותיו, המדגישים את הפן האישי, החווייתי.
מאותם ימים ועד שנות חייו האחרונות, הקדיש את רוב זמנו להנהגת הישיבה ולהמשך ההוצאה לאור של כתבי אביו. הוא לימד שיעורים רבים והדריך רבות את התלמידים. גם אנשים רבים אחרים, שלא מתלמידי הישיבה, נמשכו אליו וראו בו את רבם. הם היו מגיעים לביתו בכל שעות היממה מכל רחבי הארץ ואף מחו"ל על מנת ללמוד וליטול עצה והדרכה בעניינים צבוריים ופרטיים. רבים השיב מעוון ועשרות ומאות בעלי תשובה למדו והודרכו על ידו. דרכו בקירוב רחוקים היתה דרך של הסברה וקרבה נפשית. הוא התנגד לקירוב בדרך של "כפיה דתית". "אמונה ואהבה" היו יסודות שיטתו בקירוב לתורה.

כעורך ומוציא לאור של כתבי מרן הרב

רבנו היה העורך, המהדיר והמוציא לאור של רוב ספרי אביו מרן הרב, הן ספרי ההלכה והשו"ת והן ספרי העיון והמחשבה. חלק גדול מפעילותו הרוחנית התמקדה בעבודה זו, אותה עשה בדייקנות, במהימנות ובמסירות ללא ליאות.
בשנת תר"ע (1910) ערך רבנו את הספר "שבת הארץ – הלכות שביעית" ואף השתתף בכתיבת החלק ההלכתי והרעיוני שבו.
את הספר "אורות" במהדורתו הראשונה הוציא לאור בשנת תרפ"א (1921). הספר כלל את החלקים: ארץ ישראל, המלחמה, ישראל ותחייתו ואורות התחיה – והוא קיבוץ של פרקים מתוך כתבי יד של מרן הרב שלוקטו וגובשו לכלל ספר אחיד על תחיית ישראל.
המהדורה הראשונה של "אגרות ראי"ה – קבוצת מכתבים"(תרס"ח – תר"פ), יצאה בשנת תרפ"ג (1923) בעריכתו.
בשנת תרפ"ד (1924) הוציא רבנו לאור את הספר "אורות התשובה" – לקט פרקים מכתבי מרן הרב שבמקורם נכתבו בזמנים ובמקומות שונים, ורבנו קבצם למערכת שיטתית שלימה של ערך התשובה והדרכתה בחיי הפרט ובחיי הכלל.
גם לאחר פטירת מרן הרב בשנת ה'תרצ"ה, התמסר רבנו לעריכת האוצר הספרותי שהניח אחריו מרן הרב.
הספרים הראשונים שרבנו התמסר אז לעריכתם היו ספרי השו"ת "משפט כהן – תשובות במצוות התלויות בארץ" ו"דעת כהן – תשובות בהלכות שולחן ערוך יורה דעה". בהמשך הוציא את שו"ת "עזרת כהן – תשובות בהלכות שולחן ערוך אבן העזר" ו"אורח משפט – תשובות בהלכות שולחן ערוך אורח חיים וחושן משפט", וכן ספר "מצות ראיה – בירורי וחידושי הלכות בטור-שו"ע ומפרשיהם", ספר "טוב ראיה – חידושי מרן הרב על הש"ס" וספר"באר אליהו – פירוש לביאור הגר"א על הלכות דיינים".
עריכת ספרי הלכה אלו נעשתה בצורה מורחבת. בסוף הספרים הוסיף רבנו לא רק מראי מקומות לש"ס ופוסקים ומפתחות אלא גם הערות והארות מאליפות ובירורים הלכתיים מתוך בקיאות והעמקה רבה.
בשטח ספרי העיון והמחשבה, הוציא רבנו תחילה את הסידור עם פירוש עולת ראיה – הפירוש של מרן הרב. חלקו הראשון נכתב ברצף ובשלימות על-ידי מרן הרב, וחלקו האחר כולל ליקוטי פרקים מכתביו הרבים, אותם ליקט רבנו. רבנו הוסיף מבוא גדול על ענייני התפילה וקונטרס גדול של כל הלכות התפילה דבר דבור על מקומו. בסוף הספר הוסיף רבנו הערות רבות מאד על נוסחי התפילה ופרשנותה וכן הערות רבות לפירוש עולת ראיה.
במשך השנים הוציא רבנו ספרים נוספים: שלושה כרכים של ספרי אגרות הראיה שכללו את אגרות מרן הרב עד שנת עטר"ת. כמו כן ערך רבנו את ספר המוסר המעמיק "מוסר אביך", ואת הספר "אורות התורה – על ערך התורה לימודה והדרכתה". עוד ערך והוציא את ספר "מידות הראיה – ליקוטי בירורי הדרכות מדות חינוכיות לכל נפש ולבני עלייה", את הספר "אורות הראיה – פרקים אישיים כלל ישראליים", ומהדורה מחודשת של "אדר היקר ועקבי הצאן".
רבנו ראה בכתבי אביו מרן הרב זצ"ל ראש פינה לתחיית מחשבת ישראל ומחשבת התורה המקורית לדורותיה, ולכן התמסר בכל ימי חייו.


למען שלמות ארצנו

ביום העצמאות, ה' באייר תשכ"ז (1967), כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים נשא רבנו בפני תלמידי הישיבה דרשה, אשר לדורות תזכר בקרב תלמידי הישיבה כחזון של רוח הקדש בו חזה את העתיד לקרות בעוד כשלושה שבועות. ביום זה נתקיימה בישיבה סעודת מצווה לכבוד ציון י"ט שנים לתקומת המדינה. בדרשתו הזכיר את התחושות שליווהו אור לי"ז בכסלו תש"ח (ליל כ"ט בנובמבר 1947), היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל, ועל הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה) וכך אמר:
"לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות-העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתו לא יכולתי לצאת ולהצטרף לשמחה. ישבתי בדד ואדום כי נטל עלי. באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ד' בנבואה בתרי עשר – "ואת ארצי חילקו"! איפה חברון שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה שכם שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה יריחו שלנו – אנחנו שוכחים את זה?! ואיפה עבר הירדן שלנו?! איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ד'?! הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!".
שלושה שבועות לאחר מכן, פרצה "מלחמת ששת הימים". שחרור שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה במלחמה זו, ובמיוחד המלחמה על ירושלים ושחרור העיר העתיקה שיוו משמעות אקטואלית לציפיה המשיחית שהדהדה בין כתלי בית המדרש של הישיבה. יורם זמוש תלמיד הישיבה, שנמנה עם לוחמי הצנחנים שהגיעו אל רחבת הכותל המערבי, עלה על נדבכו העליון של הכותל והניף מעליו את דגל המדינה. כהוקרה על מעשהו ניתנה לו, על-ידי מפקד הגדוד, האפשרות להביא אל הכותל המערבי את ראש הישיבה – הרב צבי יהודה קוק ואת הרב דוד כהן ("הנזיר").
לאחר מלחמת ששת הימים העמיד את נושא שלמות הארץ במרכז פעילותו הציבורית והכריז חזור והכרז, שאיסור תורה מוחלט הוא למסור שטח כלשהו של ארץ-ישראל לגויים.

הוא כתב ופרסם מאות מכתבים ומנשרים בקריאה לציבור וראשי המדינה – איתם עמד בקשרים הדוקים – לעמידה בתוקף על שלמות ארצנו. רבנו יזם את הקמת תנועת "גוש אמונים", שלח רבים מתלמידיו להקים את יישובי יהודה, שומרון, חבל עזה ורמת הגולן, ואף הוא עצמו השתתף בעלייה לקרקע של כמה מההתנחלויות.

פעילותו הציבורית

יחד עם ראשי הישיבות וועד הישיבות, היה פעיל בסידור דחיית השירות הצבאי של בני התורה בזמן לימודם בישיבה, מתוך הכרה, שהישיבות הן הן המשך התורה שבעל-פה. הוא שלח את גדולי תלמידיו לשמש כרבנים וכראשי ישיבות ואולפנות בכל מרחבי הארץ.
רבנו נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. מאבקיו כללו התנגדות תקיפה לכל התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים וכן זלזול מצד גורמים השייכים לציבור החרדי.
את פעילות תנועת "אל עמי" להעלאת יהדות רוסיה עודד רבנו וליווה בעצה ותושיה, ותלמידיו היו בין פעיליה המרכזיים. דוגמא בולטת לפעילות זו היתה מעורבותם במאבק למען שחרור אסיר ציון נתן (אנטולי) שרנסקי.
בשנת תש"ל (1970) הקים הרב צבי יהודה את "מכון הלכה ברורה ובירור הלכה" על מנת להשלים את המפעל של אביו. בשדה החינוך הקימו בני הישיבה בעידודו ובתמיכתו של רבנו מספר מוסדות חינוכיים בתקופה זו – "ישיבת ירושלים לצעירים", בית הספר התורני "נעם", אולפנת "צביה", "תלמוד תורה מורשה", ישיבת "מכון מאיר" לבעלי תשובה ועוד.

אחרית ימיו בצל גירוש תושבי חבל ימית

בהסכם השלום בין ישראל ומצרים גילו המנהיגים חולשה והסכימו למסור את השליטה בחצי האי סיני לידי מצרים. ממשלת ישראל החליטה לגרש מבתיהם את כל תושבי חבל ימית, ולהרוס את בתיהם עד היסוד. בני הישיבה הביעו מחאה נמרצת ופעלו בדרכים שונות לביטול רוע הגזירה. הבשורות הקשות על גירוש התושבים החמירו את מצבו הבריאותי של הרב, שעבר ניתוח קשה זמן מה קודם לכן.
רוב ימיו סירב רבנו בתוקף לקבל עזרה מאחרים ואף מתלמידיו. אך שני עוזרים נאמנים עמדו לימינו לעת זקנתו – ר' אברהם דרור, בנו של הרב חיים זבולון חרל"פ, ונכדו של הגרי"מ חרל"פ והרב יוסף בדיחי, שבעשר שנות חייו האחרונות של רבנו גר אתו בביתו, סייע לו, וזכה לשמשו עד יום מותו.
בפורים דפרזים, י"ד באדר תשמ"ב (1982), נתבקש רבנו לישיבה של מעלה והוא בן צ"א שנים.

Tab content

נגישות