הרב שלום נתן רענן

צמיחתו של מנהיגספריו ורשימותיוגלריה


הרב שלום נתן רענן זצ”ל

הרב שלום נתן רענן, שנקרא בפי כל ר’ נתן, חתן מרן הרב מבחירי צוות ההוראה בישיבה ומנהלה, היה שקדן וחרוץ, בעל הנהגה ישרה ובעל רוח נעימה וידידותית כלפי הסובבים. מגיל צעיר שאף להגיע לשלימות ומיצוי עצמי. דרש מעצמו: ניצול זמן, ריכוז מחשבה ותפילה מעמיקה. קשרים מיוחדים נרקמו בינו לבין רבותיו-חבריו בצוות ההוראה: הרב יעקב משה חרל”פ, הרב צבי יהודה קוק, והרב דוד כהן “הנזיר”. בביתו של הרב “הנזיר” לן ר’ נתן מספר שנים, שמע ממנו שעורים בתורת הקבלה והגדיר עצמו כאיש סודו של הרב “הנזיר”. בהיותו מן הבולטים שבתלמידי הישיבה ואולי המיוחד שבהם, זכה להשתדך עם הרבנית בתיה בתו הצעירה של מרן הרב. דבקותו של ר’ נתן ברבו הגדול ועתה גם חותנו הלכה ונתעצמה. מרן הרב אהב את חתנו אהבת נפש. קשר מיוחד היה גם בינו לבין גיסו הרצי”ה.

עם פטירת הרב בג’ אלול ה’תרצ”ה (1935), תקופה קשה באה בתולדות בית הרב והישיבה. עול הניהול המעשי הוטל על שכמו של ר’ נתן. והוא, בכוחות נפש נאצלים, היטה שיכמו לסבול – ובאהבה רבה. לאחר תקופת המשבר זכה לראות את הישיבה מתנערת ומחדשת כנשר נעוריה, בכמות כמו באיכות. מתיקות מיוחדת היתה לחדושי תורתו, הזכורים היטב למי שזכה ושמע – והרגיש. ענוותנותו המיוחדת פעמים רבות האפילה על גדלותו התורנית. כדרכו של הראי”ה קוק חותנו היה גם ביתו של ר’ נתן פתוח לרווחה ועומד לרשות הכלל. ר’ נתן איבד את בנו הצעיר ר’ אברהם יצחק שטבע בימה של בת ים ומאוחר יותר נפטרה אשתו על פניו תוך חולי וייסורים. הוא קיבל ייסוריו באהבה רבה והלך לבית עולמו מתוך ייסורים רבים בערב שבת הגדול, ה’תשל”ב (1972). בצעירותו רשם ביומנו האישי: “השמחה היא יסוד ההצלחה, העצבון פיגול הוא”, ואכן, חרף הקשיים שליווהו בקורות חייו, הייתה השמחה נר לרגליו.


תולדות חייו

הרב שלום נתן רענן, או כפי שנקרא בפי תלמידיו “ר’ נתן” (במבטא אשכנזי מלעילי), נולד ביום כו מנחם אב ה’תר”ס (1900) לר’ יעקב אלעזר הירשוביץ ולאשתו מרת צסנא. הוא גדל והתחנך בחבל זאמוט שבליטא. שנות ילדותו עברו עליו בלימוד ב”חידר” ובישיבה המקומית. הוא היה ילד מוכשר ומנומס.

בעולם הישיבות

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת ה’תרע”ד (1914), היגרה המשפחה לעיר ויטבסק, שם שהתה כחמש שנים. בתקופה זו למד שלום נתן הצעיר בישיבה המקומית והתגלה כשקדן וחרוץ, בעל הנהגה ישרה ובעל רוח נעימה וידידותית כלפי הסובבים אותו. בתקופה זו הייתה המשפחה מקורבת אל החוגים הציוניים דתיים במקום, ואף פעלה בתחומי התרבות והתעמולה למען חיבת ציון.

עם סיום המלחמה, בשנת ה’תרפ”א (1921), חזרה המשפחה לשאוולי. שלום נתן, שהיה אז בחור כבן עשרים, השתלב בעולם הישיבות הליטאי. תחילה בישיבת פוניבז’ שבראשה עמד רבה של העיר הרב יוסף כהנמן (הרב מפוניבז’). מאותה תקופה נשתמרו בידו רשימות משיחותיו של הרב מפוניבז’. נתגלגלה זכות על-ידי זכאי, ומרשימותיו אלו, שהם מהשרידים המעטים שנשתיירו משיחותיו בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, נערך לאחרונה ספר שיחותיו של הרב מפוניבז’. בעת לימודו בפוניבז’ זכה להכיר את הגאון המופלא רבי אברהם אהרן הכהן בורשטיין, “הרב מטווריג”, שביקר בשנת ה’תרפ”ג בישיבה ואמר שיעור לפני הבחורים ולימים שימש כראש ישיבת מרכז הרב. שיעור זה נדפס בספרו של הרב מטווריג “נר אהרן” מרשימתו של ר’ נתן.

עלייתו ארצה

לאחר מכן למד בישיבת סלבודקה. באותם ימים, הלכה ונוצרה בישיבה תנועה לעלייה לארץ-ישראל. הישיבה התכוונה לעלות על רבניה ותלמידיה. רבים מהבחורים הקדימו לעלות וביקשו למצוא מקומם בעולם הישיבות הארץ-ישראלי. אחד מאלה היה שלום נתן הירשוביץ. באחד מימי ניסן בשנת ה’תרפ”ד (1924), עלה ר’ נתן ארצה ורגליו דרכו על חוף ימה של יפו בערב שבת הגדול לפני חג הפסח. מגמתו הראשונית היתה לעלות ירושלימה ולהצטרף ל”ישיבה המרכזית” שאת שמעה שמע זה מכבר.

עם עלותו ירושלימה, נפתחה תקופה חדשה בחייו. לא קלים היו חבלי קליטתו בירושלים ובישיבה. זמן ניכר חלף עד שמצא העולה הצעיר קורת גג קבועה מעל לראשו, ובכל אותה תקופה היה ישן על ספסל בית-הכנסת “ישועות יעקב” שבשכונת מאה שערים. מאוחר יותר היה ישן בביתו של הרב הנזיר, בשכונת “נחלת אחים”.

שאיפה לשלימות

את רשמיו וזכרונותיו מתקופה זו העלה בכתב על יומן אישי. יומן זה שהיווה דו-שיח בינו לבין מצפונו, חושף דמות תלמיד צעיר ששואף להגיע לשלימות ומיצוי עצמי. ברשימותיו מחורף שנת ה’תרפ”ו (1926) אנו שומעים על דרישות שונות בתחומים מגוונים שדרש מעצמו: הופעה חיצונית מכובדת, ניצול זמן, ריכוז מחשבה ותפילה מעמיקה, התלבטויות ומסקנות מוסריות: “השמחה היא יסוד ההצלחה, העצבון פיגול הוא”. במסגרת זו אנו עדים להתארגנויות רוחניות שונות במסגרת תלמידי השיביה: גיבוש חבורה מצומצמת: “החרש והמסגר” שהציבו להם מטרת התעלות רוחנית באמצעות פגישות קבועות, דיונים קבוצתיים ושמירת סדרי הישיבה במלואם.


קשרים מיוחדים עם צוות ההוראה

קשרים מיוחדים נרקמו בין ר’ נתן ורבותיו-חבריו בצוות ההוראה: הרב יעקב משה חרל”פ, הרב צבי יהודה קוק, והרב דוד כהן “הנזיר”. מכתבים שונים ששלחו זה אל זה מלמדים על קשרים עמוקים שנרקמו ביניהם: “ההתקשרות האמיתית היא התקשרות נפשית שורשית הנמשכת מגנזי נסתרות” כתב אליו הרב חרל”פ, ואמנם הרב רענן נמנה עם באי ביתו הקבועים, סועד היה על שולחנו ומלווהו מדי שבת בשבתו אל הכותל המערבי לתפילת שבת.

איש סודו של הרב הנזיר וחתן מרן הרב

בביתו של הרב “הנזיר” לן ר’ נתן מספר שנים, שמע ממנו שעורים בתורת הקבלה והגדיר עצמו כאיש סודו של הרב “הנזיר”. בהיותו מן הבולטים שבתלמידי הישיבה ואולי המיוחד שבהם, לא איחרה הצעת זיווגו להגיע וזכה להשתדך עם הרבנית בתיה מרים בתו של מרן הרב. בג’ בסיון ה’תרפ”ח (1928) נערכה חתונתם. דבקותו של ר’ נתן ברבו הגדול ועתה גם חותנו הלכה ונתעצמה. מרן הרב אהב את חתנו אהבת נפש ואף נתן לכך ביטויים בעל-פה ובכתב. קשר מיוחד היה גם בינו לבין גיסו הרצי”ה. דאגתם ההדדית זה לזה הייתה עצומה, וכל אחד מהם ידע כל מטמוני נפשו של חבירו על כל פרטי חייו.


מנהל ומגיד שיעור בישיבה

עם פטירת הרב בג’ אלול ה’תרצ”ה (1935), “בא השמש בצהריים” ותקופה קשה החלה ממשמשת ובאה בתולדות בית הרב והישיבה. עול הניהול המעשי, ענייני היום יום הקטנים אך החיוניים, הוטלו על שיכמו של ר’ נתן. והוא, בכוחות נפש נאצלים, היטה שיכמו לסבול – ובאהבה רבה. בימי המשבר המתמשך והקשיים העצומים, נתגלו כוחותיהם המשלימים זה את זה של הרצי”ה ור’ נתן. עם היותם שונים כל כך זה מזה, משלימים היו זה את זה בתכונותיהם ובהנהגותיהם. ואכן, זכו לראות את הישיבה מתנערת מתקופת המשבר ומחדשת כנשר נעוריה, בכמות כמו באיכות.

לא רק בשגשוגה הרוחני רב חלקו של ר’ נתן, אלא אף בהתרחבותה החומרית חלקו גדול ואף מכריע. כל זאת עלה לר’ נתן לא רק בהקרבה ומסירות, תוך ויתור על צרכים אישיים רוחניים וחומריים לטובת התפתחות הישיבה והתלמידים, אלא לעתים נאלץ לפעול שלא לפי אופיו העדין והאציל, דבר שעלה לו בייסורי נפש מעיקים. לשם ביסוסה החומרי של הישיבה הוצרך גם לצאת מארץ-יראל ולהיטלטל לארה”ב. בשהותו שם עלה בידו גם לעשות נפשות לדרכו של הראי”ה ולישיבתו.

עם כל העול שהיה מונח על כתפיו המשיך ר’ נתן ומילא את מקומו של מרן הרב באמירת שיעור המשניות בכל בוקר לאחר תפילת שחרית, ובשיחה בעת הסעודה השלישית בשבתות. גם בישיבה היה נוהג ליתן שיעור מחידושי תורתו במסכת הנלמדת וכן שיעור במסכת דרך ארץ רבה. היה מקצר בשיעוריו כדי שיקלטו דבריו היטב ובנקל. אכן, מתיקות מיוחדת היתה לחדושי תורתו, הזכורים היטב למי שזכה ושמע – והרגיש.

בית שאינו פרטי

תלמידיו מספרים על ענוותנותו המיוחדת שפעמים רבות האפילה על גדלותו התורנית. כדרכו של הראי”ה קוק חותנו היה גם ביתו של ר’ נתן פתוח לרווחה ועומד לרשות הכלל. בהקשר זה יש לציין את סיפורו של תלמיד אחר שאזל הדלק לחימום בביתו ביום חורף קר וגשום. אברך זה ניגש את הרבנית בתיה רענן, בתו של הראי”ה קוק, שגרה עם בעלה בביתו של הרב קוק, וביקש ממנה רשות לשאול מעט דלק מחבית שעמדה על אדן החלון שבבית. תשובת הרבנית היתה חד משמעית: “האם יש פה בבית דבר פרטי? ביתו של אבא (הראי”ה קוק) אינו פרטי אלא עומד לשימוש הכלל”! ר’ נתן יצר עם תלמידיו קשר בלתי אמצעי ורחש ידידות רבה לכל אדם.


קיבל ייסורים באהבה

בנו הצעיר ר’ אברהם יצחק, שנקרא על שם סבו הגדול ושכל יודעיו נבאו לו גדולות, טבע בימה של בת-ים בשלהי מנחם אב ה’תשי”ט (1959). ר’ נתן קיבל ייסוריו באהבה. מאוחר יותר חלתה רעייתו הרבנית וסבלה מייסורים קשים. במסירות אין קץ הוא טיפל בה, בשעה שגם הוא כבר נתון היה לשבט “ייסורי הצדיקים” מלוא חפניים. רעייתו הצדקת, בת מרן הרב זצ”ל, שהייתה אם מסורה לבני הישיבה שנים ארוכות נפטרה על פניו. הסתלקותה השפיעה במידה רבה על בריאותו של ר’ נתן, שמאז הלכה והדרדרה עד שחדשים ספורים אחר הסתלקותה, שבק אף הוא חיים לכל חי, ונסתלק לבית עולמו מתוך ייסורים רבים בערב שבת הגדול, ה’תשל”ב (1972).


בשמן רענן – ספר לזכרו, ב’ כרכים, בהוצאת מכון הרצי”ה


להלן ציטוטים מתוך יומנו המופיעים בספר ‘בשמן רענן’ להתרשמות מדמותו המופלאה:
מתוך יומנו מתוך הספר בשמן רענן:

בע”ה אור לה’ שלח (בהעלותך בגולה)
תרפ”ד ירושלים עיה”ק ת”ו

ידידי ורעי הנכבדים
שלום וברכה
מכתבכם מי”ב אייר ומל”ח לעומר קבלתי רוב תודות על התעניותכם במצבי, אודיעכם בקצרה ממה שאצלי. אני לומד בישיבת ‘הרב’ זוהי ישיבת הרב קוק. תכנית הישיבה לפי חפצו של הרב וודאי שונה היא מתכנית ישיבות ליטא אבל עכשיו כשבאנו והרב איננו שנסע לתעלת הישיבה לאמריקה לומדים אנו כדרכנו מסכת נדרים.
על דבר צורת הישיבה בבוא הרב אייני יודע לדון, גם ממני נעלם הדבר, קרוב הדבר לצאת לפועל שיתייסד פה סניף לישיבת סלבודקא, הג’ ר’ יחזקאל חתן הרמ’ דסלבודקא הנהו יושב פה כבר שלושה שבועות בדבר ענין זה. שוה ביאתכם פה … רעי סלחו אותי מה שלא עניתיכם עד עכשיו, וגם מה שאינני משתדל גם במכתבי זה לתאר בפניכם את טוב הארץ, ביחוד הרוחניות שבה, כי אין לדון זה בהשערה בעלמא, ואחריות גדולה להמדבר או כותב לחו”ל מהארץ אם יפשע על דבר, הן לרעה והן לטובה … היו שלום ועלו מעלה בתורה ויראה חפצכם בעלית ארץ ישראל יצליח. והנני מחכה לראותכם בקרוב. רעכם שלום נתן הירשוביץ

(מתוך מכתב לחביריו כחודש וחצי לאחר עלייתו ארצה, בשמן רענן עמ’ יא)

שלהי שבט תרפ”ג יצאתי קובנה, לברלין לחכות שם לשיירה היוצרת מליטא לארץ ישראל ומה הופתעתי אני ועמיתי צמח מסומי (כעת הרב צמח גרין שליט”א [ז”ל] מושינגטון מיסד “גבעת ושינגטון” ביבנה) אשר יחד חיכינו לשיירה הליטאית לא”י, לראות כי עם השיירה בא גם הצעיר המופלא הזה. והנה שלשתנו מצטרפים לנסיעה משותפת ארצה ישראל. ומאז נדבקנו יחד, החלטנו לא להפרד זה מזה, וכך הצטרפנו ליסוד הישיבה המרכזית העולמית של כ”ק מרן אדמור”ח הרה”ק נבג”מ, והיינו מעשרת הראשונים בהוסדה.

(מתוך מאמר שכתב הרב רענן זצ”ל לרב משה צבי נריה זצ”ל על הרב יצחק ריף הי”ד, בשמן רענן עמ’ עז)

“בעלותי ירושלימה ואין לי מגמה אחרת כי אם התורה והיראה, ואז היתה ישיבת מרן בראשית התיסדותה, גמרתי אומר להסתפח בצילה. ראיתי אותה מתיסדת על בסיס נכון ומכוון לרוחי.
מרן היה אז באמריקה, כראש המשלחת ההיסטורית של ישיבות א”י ואירופה, ואנו כאן התחלנו להתענין בכל מהלך רוחו ונפשו, קראנו את ספריו, התודענו לכל הקרובים אליו, והתמסרנו בהקשבה גמורה לכל מה שקלטה נפשו בראות ובשמע. וככל שהתעמקנו יותר נוכחנו שאורה לנו בדרכיו, שכל דבריו הם אמונת-אומן, שהוא מאיר פנים בהלכה, דולה פנינים באגדה, וכל מבטו והשקפתו, על כל הנהגותיו ומעשיו, הם לקדושה ולנצח, במחשבות היותר אציליות ועילאיות, ונקשרנו אליו קישור נפשי, אשר גדל מיום ליום. צפיתנו היתה לחזות פניו מקרוב. והנה באה העת וזכינו לקבל האצלת פניו. התמסרתי כולי לו, בלעתי כל אמרי פיו, השתדלתי כמה שאפשר להתחקות על כל דרכיו, למדתי בשקידה, בהתקרבות והתמסרות, חשתי שהוא נותן חיי רוחי, וגם מורי ויודעי הכירו בי את זה”.

(מתוך מכתב שכתב הרב רענן זצ”ל להוריו שב’ליטא’, בשמן רענן עמ’ עח)

והרי לנו כמה קטעי רשימות מיומנו:

כ’ אדר א’, פ”ז
הייתי אצל רי”מ [חרל”פ] ונהניתי מאד מהשיחה והתועלת שבה בעצמה וכן מההתקרבות וההדבקות בתלמיד חכם.

כ”ה אדר א’, פ”ז
סרתי להרי”מ וסידרנו שיעור הגון ועסקתי בו עד המנחה. אחרי השיעור למדנו עד שעה שש בערך”.
בעש”ק, א’ דר”ח [ניסן] הייתי על יד הכותל המערבי עם הרי”מ [חרל”פ], זה גם כן ענין שאינני רוצה לעזוב אותו [והרי כך אמר הגר”מ קליערס ז”ל, רבה של טבריא: “יהא חלקי עם מקבלי שבת עם רבי יעקב משה ליד הכותל המערבי!].

מוצש”ק, י”ח לחודש אדר א’, פ”ז
בסעודה שלישית דיבר הרב [קוק] היום על הכח העליון הכללי שבכנסת ישראל העושה אותה לחטיבה אחת, ההופך אותה לציבור שאיננו רק צירוף של פרטים, אלא מציאות בפני עצמה, מטבע גזעו, ממקור מחצבתו, כח עליון שאינו פועל כי אם בו ולא בשום אומה אחרת. הרב האריך עוד, אלא שתפסתי רק נקודה אחת שהיתה היתד של השיחה.
ביום זה התחלתי ללמוד את טור שולחן ערוך הלכות פסח עם הב”י והב”ח ושו”ע עם המגינים בשעה מוצלחת.
אחרי מנחה פניתי להרב שיענה לנו לקופת הגמ”ח (קופת חולים) של הישיבה מכסף הנדבה של הנדבן נתן שטראוס שניתן לו על דעתו, והרב הסביר שאין זה לעניי המקום לצרכי החג, ויענה לבני הישיבה רק עד כמה שזה נחוץ לצרכי החג. בינתיים דברתי עם הרב גם בדברי תורה.
סדר הלילה היה כרגיל בלימוד אצל הרי”מ חרל”פ. הוספנו לדבר גם על הישיבה, מה שכואב בה, וכל השיחה הכילה דברי תורה והשקפות

ד’ אדר ב’, פ”ז
באתי לישיבה ולמדתי במשך שעה עם הרב. עסקנו בבירור הלכות בהסוגיא של “לא תתגודדו”, והצלחנו לעמוד על כמה נקודות מענינות.

ה’ אדר ב’, פ”ז
עם בואי לישיבה עליתי אל הרב וסידרנו את השיעור, והרב נתן אח”כ שיעור מענין ב”לא תתגודדו” [עי’ מה שכתב הרב בשו”ת משפט כהן סי’ קכ”ה].
יום השבת – – – סעודה שלישית אצל הרב. הוא דיבר על תוכן השבת אצל ישראל. הערב למדנו את “קל”ח פתחי חכמה” (להרמח”ל) אצל ר’ דוד כהן, ורק צמח גרין השתתף אתי בלימוד. אני מוצא בלימוד הזה חשיבות מרובה, ואני מצטער על מה שאין עוד כוחות שיתאימו ויסכימו להשתתף בזה.

(בשמן רענן עמ’ עט-פא)

במכתב שנכתב – ט’ ניסן תרצ”ו – לר’ משה סקורטובסקי ז”ל, איש פרדס-חנה, ובו דברי תמיכה והמלצה על מועמד מתאים לרבנות הקהילה. הוא נזהר שלא להוציא מפי-כתבו שום מילה של מיעוט-דמות המועמדים האחרים: “מקובלני מבית מרן אדמו”ר חמי זצוקלה”ה, הכ”מ, שלא לדבר בשלילה ורק בחיוב”.
(בשמן רענן עמ’ פה)

“פטירתו של מרן הרב זצ”ל בשנת תרצ”ה, גיוס רבים מבני הישיבה למערכת ההגנה עם פרוץ מאורעות הדמים אחרי פסח תרצ”ו (שנמשכו עד תחילת מלחמת העולם השניה) – פגעו קשות בישיבה, צמצמו את כמותה ועכבו את התפתחותה, אם כי השקדנים עמדו על משמרתה, המשיכו ללמוד בכל התנאים וקול התורה לא נדם ח”ו בבית-המדרש אשר כוננו ידי הרב ברוב מסירות.
באותן השנים – וכן שנות המלחמה שלאחר כן – החליט הרב ר’ צבי-יהודה ז”ל, שחובת כיבוד-אב מטילה עליו להתרכז בכל כחו בסידור משנתו של הרב – הדפסת תורתו שבכתב בהלכה, באגדה ובהנהגה. הוא הסתגר בד’ אמות של הלכה, חדר למכמני אוצרות הרוח של הרב, כשהוא נתון כולו לעריכתם ולהדפסתם (כשלימינו התייצב גיסו הנמרץ הרב יהושע הוטנר זצ”ל בכל מלוא יזמתו הברוכה). כל עול הטיפול בהחזקת הישיבה, נפל כל כתפיו של רבי נתן, עול שהוא כבד גם בימים כתיקונם ועל אחת כמה וכמה בשנים קשות של זעזועים גדולים בארץ ובעולם.
ביום הכיפורים הראשון שלאחרי פטירת הרב, לפני תפילה-נעילה, נשא ר’ נתן את דבריו, ופתח בביטוי לקוח מתוך הקדמתו של הרב ל”אורות התשובה”: “הנני נדחף מעצמותי הפנימית וגם דמות דיוקנו של רבינו הכ”מ כאילו דוחפת אותי לדבר: השתוקקותו של מרן זצ”ל ליום-הכפורים היתה בלי גבול. הוא ראה חזות הכל ביום הסגולי הזה – – – כלל ישראל מתעלה ביום זה ומתקרב לעצמות הסגולה. – – – נתרומם נא בשעה זו של נעילת-שערים לכל עומק עיצומו של יום במלוא רחבות ההבנה של רבינו הכ”מ” (מתן תורה, עמ’ ז’-ח’).
אכן, דמות-דיוקנו של רבנו היא שעמדה לפני ר’ נתן, בשעה שכתב את השורות התמציתיות דלקמן – שנכתבו באיגרת-קריאה לרבים – המלמדות כיצד ראה ר’ נתן את גודל המורשת אשר עליו הוטל לשמור אותה, וצר היה לו שהמצוקות הכלכליות והכלליות מסכנות את קיומה ומקטינות את גדלותה:
רבנו הגדול, כ”ק אדמו”ר זצלה”ה, שראה בעיניו מראש את תקומת ישראל בחבל נחלתו וקיבוץ בניה לתוכה, הקים ישיבה לפי תכונת השלמות של הגאולה, והוא קבע לימוד ישיבתו בעומק ההלכה, בבירור כל השיטות בכל כח הכשרון והשקידה. ועם זאת קבע שיעורים בדעת היהדות, על פי הספרים היסודיים בזה.
הוא גם דאג להשגחה מעולה על ההתנהגות ביחסים של בין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכן ביחס לציבור. כמו כן מדריך את מושפעיו לצפיית ישועה, לחזון הגאולה, כי צופה היה לבית ישראל”.

(מתוך אגרת קריאה לרבים לעזרת הישיבה, בשמן רענן, עמ’ פו-פז)

“הנני לבשרכם שענין הצעירים הבוגרים סודר בעז”ה, והננו חושבים שזה יהיה לתועלת רבה לכולנו, להגדלת תורהו להאדרתה, וזכותו של מורנו-מאורנו נבג”מ שאנו דוגלים בשמו תעזרנו”.

(מתוך מכתב שכתב הרב רענן זצ”ל לרב משה צבי נריה זצ”ל בכ”ט סיון תש”ט כשהגיעו לראשונה מכפר הרואה)

“הולך וגדל דור עולה. צעירים הרואים לפניהם את דמותו של כבוד קדושת המורה, רבו של ישראל, צעירים המעורים בישוב, יקרי-רוח וצמאי-דעת, מושפעים ומשפיעים בשקידת התורה, מאהיבים שם שמים. יודעים להעריך את הציבור. מתוך שאיפה לשלמות העם ומדינתו, ובעז”ה עתידים הם לתפוס עמדות ראשונות בחינוך, בהוראה ובמנהיגות הדור”.

(מתוך רשימותיו, בשמן רענן, עמ’ פז)

נגישות