דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חנוכה מלכות בית חשמונאי רה"י הרב יעקב שפירא

מלכות בית חשמונאי[1]

מלכות בית חשמונאי- מסירות נפש לכלל

נאמר בגמ' (שבת כא:):

'מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ'ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום...'

ומקשה ר' צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק לחנוכה אות א): לכאורה ה'מלכות' של בית חשמונאי, באה אחרי שהם נצחו את היוונים, וא'כ מה שייך לקרותם כלשון הגמרא 'מלכות' עוד שבזמן שהם נלחמו? כאשר הרמב'ם מביא את נס חנוכה (מגילה וחנוכה ג, א) הוא כותב:

'בבית שני כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות. וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול עד שריחם עליהם אלקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים עד החורבן השני'.

מובן מהרמב'ם שהמלכות קמה לאחר הניצחון ולא לפניה, אך מלשון הגמרא בשבת משמע שנחשבה מלכות בית חשמונאי מלכות כבר בעת שלחמו נגד מלכי יון?[2]

מהי מלכות? ישנה הלכה (עפ'י ב'ק ס:) שמלך פורץ לו גדר ואין מוחין בידו. כאשר מלך פורץ לו גדר זוהי לא רק שאלה דינית של חושן משפט אם מותר לו להיכנס לשדות אחרים וכו', אלא זוהי גם הגדרה מהותית של מלכות. מלכות זוהי מציאות שנכנסים להיכן שמרגישים צורך - בלי יכולת הגבלה. זאת מאחר שכל הכניסה של מלכות לנושא שאמורה לטפל בו, זו כניסה מתוך אחריות לכלל ישראל, וכמו שכותב הרמב'ם (מלכים ג, ו) שמלך לבו לב כלל ישראל.

זהו מה שהתורה אומרת (דברים יז, יד) 'כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ... וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ...'- דהיינו, יש צורך מיוחד שבזמן שמקיימים מלך או מלכות בישראל היא צריכה להיות מלכות שמייצגת כל אחד מישראל, שמוכשרת לישראל, וע'כ צריך את 'ואמרת' - שהמלכות תבוא מתוך בקשת העם. הרמב'ם אומר שהמלך לבו לב כלל ישראל, שזוהי מהות המלכות. מלכות כוללת את כל כלל ישראל, לכן אם 'אמרת אשימה עלי מלך', אז ממילא יש מציאות של מלך, כל המהות של המלכות שהם מרגישים את הדופק, את הלב של כלל ישראל.

על הפסוק (שיר השירים ח, י) 'אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' דורשים חז'ל (פסחים פז.) 'אמר רבי יוחנן 'אני חומה' זו תורה 'ושדי כמגדלות' אלו תלמידי חכמים'. מלכות יון פרצה את החומות והמגדלים, שהם לא רק החומה הגשמית אלא גם חכמי התורה, שהם נושאים דגלה של תורה שבע'פ. מלחמת החשמונאים ביונים הייתה גם כנגד נקודה זו, והיה צורך שהם יהיו אכן אנשים בעלי מדרגה כללית, שיוכלו להעמיד על כנה את התורה שבעל פה הנובעת מעם ישראל.

הרמב'ן (פרשת בהעלותך) כותב על החשמונאים שהיו 'חסידי עליון'. מהי חסידות? ה'מסילת ישרים' (פרק יט) כותב שזו דרגה של אותם אנשים שמרגישים אחריות על כלל ישראל והם פועלים מתוך דאגה לכלל ישראל ומסנגרים על הדור. כל עשייתם אינה נובעת מחשבונות פרטיים שלהם, אלא בגלל הדאגה לכלל ישראל. זוהי דרגה של הגדולה של חסיד. [ישנו גם ביטוי הלכתי לדרגה זו, בשו'ע פוסק (יו'ד קנז, א) – שגם בעבירות שאין דין של 'ייהרג ואל יעבור', אלא יעבור ואל ייהרג, לחסיד מותר להחמיר וליהרג - מתוך מסירות נפש לקידוש ד'[3].]

אומר הרמב'ן, שדרגת החשמונאים (שהיו לא סתם אנשים מהשורה אלא מתתיהו ובניו, קדושי עליון) הייתה מדרגה של מסירות נפש. עצם ההרגשה הבריאה שהייתה להם שיש מציאות שאי אפשר לעבור עליה לסדר היום וחייבים לפעול כנגדה, זוהי מידת החסידות, שפועלים מתוך שליבם לב כלל ישראל. וזהו מה שהגמ' אומרת, שחלק מהנס של חנוכה היה שגברה מלכות חשמונאי, שאע'פ שעוד לא חזרה מלכות ישראל בפועל - עצם היציאה שלהם לעמוד מול תרבות יון, יציאה של מלוכה היא. מסירות נפש של מספר אנשים פרטיים שליבם היה לב כלל ישראל, זוהי המהות של מלוכה – לעמוד מול תרבות יון. אבל רק חסידי עליון, כמו החשמונאים שהייתה להם מידת האחריות, היו מסוגלים לכך, שלא להסתפק רק ב'אני את נפשי הצלתי'. הם אלו שלבם לב כלל ישראל, מלכות הפורצת גדר גם מצד נכונותה להקרבה של כל אשר לה.

הבחנת עילוי הדורות ע'י הסתכלות פנימית

נאמר בגמרא בשבת (כא:):

'והמהדרין מן המהדרין, ב'ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב'ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא – ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דב'ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב'ה כנגד ימים היוצאין, וחד אמר: טעמא דב'ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין'.

מה נקודת המחלוקת  בין ב'ש לב'ה [דהלכה כמותם] אם אמרינן פוחת והולך או מוסיף והולך?

מרן הרב זצ'ל כותב באגרות (ח'א אגרת שלב), שאע'פ שידוע שיש מושג של ירידת הדורות, זה רק נוגע לצדדים הגלויים של החיים, לפרטים, למעשים, אבל מבחינת התוכן הפנימי, לא כפי שמשתקף מבחוץ, אלא כפי שניכר במבט יותר עמוק ופנימי, הדורות מתעלים. דור על גבי דור, כל דור חדש מוסיף נדבך לאותם הדורות שקדמו לו, רק שזה לא מתבטא בפרטי המעשה, אנו לא נמצאים במציאות שיש לנו כרגע מעמד הר סיני, ואין לנו נביאים וממילא המציאות היא של פוחת והולך, אבל מבחינת מהות החיים, מהות התוכן הדורות מתעלים יותר.

ייתכן שזו נקודת המחלוקת בין ב'ש לב'ה. ב'ה אומרים שמוסיף והולך, מאחר שכשמגיעים ימי חנוכה, העניין של ימי החנוכה זה לא להסתכל על הדברים כפי שנראים מבחוץ, אלא להסתכל בפנים, בעומק. כשגברו בית חשמונאי על תרבות יון, בא לידי גילוי על ידי מתתיהו ובניו התוכן הפנימי של החיים, שאע'פ שהיו מעטים מול רבים, שהיו צריכים התעוררות נפשית עצומה במידת החסידים לצאת מעטים מול רבים, זה עצמו מעיד שמבחינת התוכן הפנימי שלנו אנו כל הזמן נמצאים בתהליך של מוסיף והולך.

מלחמת בית חשמונאי- לטיהור ההסתכלות הפנימית

משה רבינו, כשראה את חטא העגל שיבר את הלוחות וקרא את הקריאה הגדולה (שמות לב, כו)- 'מִי לַד' אֵלָי', גם מתתיהו בן יוחנן קרא 'מִי לַד' אֵלָי'. מדוע באמת השתמש באותו ביטוי של משה 'מי לד' אלי'?

כתוב במסכת סופרים (א, ז), שבזמן שתרגמו את התורה ליוונית היה יום זה קשה לישראל כיום עשיית העגל. הגר'א (מובא במאמרי פחד יצחק לסוכות עמ' שכד) מקשה: על סמך מה שבר את הלוחות? הרי לא נצטווה משמים על כך? הגר'א מביא  שפינחס אמר למשה רבינו בשיטים: אתה למדת אותנו ברדתך מהר סיני, שיש מושג של הלכה ואין מורין כן. היכן לימד זאת? בכך ששיבר את הלוחות זה היה הלימוד של 'הלכה ואין מורין כן'. כאשר משה רבינו הרגיש שזה עומד בסתירה לכל מעמד הר סיני, התיר לעצמו לשבור את הלוחות, ועל זה פינחס אמר למשה רבינו, שבזמן מתן תורה, במה שעשית בלי ציווי, למדת אותנו שיש מושג של הלכה ואין מורין כן.

המאבק אצל משה ואצל יוחנן ומתתיהו לא היה מאבק על איזו פעולה מסוימת שנאמר בתורה שלא לעשותה. וודאי שבעגל היה חשש לע'ז, אך היה כאן משהו יותר כוללני, הסתכלות מעוותת. וכשנוצר צורך ליישר הסתכלות מעוותת, באו בני משפחתו של מתתיהו, וכן אצל משה באו אליו 'כל בני לוי' – שזה היה תפקידם. בכל מקום שהמאבק הוא מאבק רוחני (לאפוקי מלחמה פיזית שכל ישראל מצווים להילחם) כאשר יש מלחמה רוחנית, דווקא תופסי התורה הם אלה שחייבים להיכנס לתוך המערכה הזו.

חז'ל משווים את תרגום התורה ליוונית לחטא העגל, ולכן יוחנן בנו של מתתיהו השתמש באותם הביטויים של משה רבינו. אע'פ שלא כל מלחמה מוטלת על שבט לוי (כמבואר בסהמ'צ לרמב'ם ל'ת קע, ששבט לוי אינם נוטלים חלק בביזת הארץ), אבל מאבק ששייך לרוח מוטל עליהם ביותר. ההתייוונות אינה צריכה להשתייך דווקא לגזע של יוון כדי שנוכל לומר שזו התייוונות. כתוב בספרים (על פי המדרש בויק'ר יג, ה ש'נמר שוקד על עריהם' זו מלכות יוון) שגלות יוון הייתה שונה משאר הגלויות בכך שלא הייתה גלות מחוץ לגבולות ארץ ישראל, היא הייתה גלות בתוך ארץ ישראל. לוקחים את דברי התורה עצמם, ומפרשים אותם כפי הנראה בעיניהם. מתרגמים אותם לחכמות או לדעות כאלה שאנחנו יודעים שהם יותר 'מולדת חוץ' מאשר 'מולדת בית' – זוהי גם כן התייוונות. ולשבט לוי יש את הזכות, החסד והחובה לעשות 'חשבונו של עולם', ולדעת שבמקום שיש איזה שהוא חשש של דברים מזוייפים, יש אנשים שיש להם את התפקיד הגדול הזה, לרומם את הדברים ולשמור על תורה בטהרתה כפי שבכל דורות ישראל למדונו חז'ל לעשות.

בעז'ה שהקב'ה יזכה כולנו להיות מוסיפים והולכים, בלימוד בתורה – בגמרא ובאמונה, כל אחד ואחד, מהדברים הפרטים שנצרכים לו. ובכוחות משותפים נזכה כולנו להיות מוסיפים והולכים, ולגדול יותר ויותר בתורה.

 

 

 

 

[1]. שיחה שנאמרה בישיבה במסיבת חנוכה תשע'א.

 

[2]. הערת אגב: יש לשאול על הרמב'ם, שגם אחרי שחזרה מלכות לישראל, מהו הניצחון שחזרה מלכות לישראל? הרי זו הייתה מלכות מושחתת מאוד, שאמנם מאה ושלוש שנים היו חיים נורמאלים, אבל בשנים האחרות הייתה זו מלכות הורדוס שהרג את כל חכמי ישראל מלבד בבא בן בוטא (ב'ב ג:) וכו'. אלא שהרמב'ם בא להדגיש שעצם המציאות הזו שישראל על אדמתם, ושיש שלטון, זה נחשב חזרה מלכות לישראל וזה עצמו נס וניצחון גדול. מלך המשיח, כתוב ברמב'ם בהלכות מלכים (יא, ד), הוא רק מלך שהולך בדרך התורה והמצווה, אבל גם מלכות שאינה כזו מלכות היא, ולכן כותב הרמב'ם בחנוכה שחלק מהנס הוא שחזרה מלכות לישראל.

 

[3]. שמעתי בשמו של הגאון הרב סולובייצ'יק מארה'ב, שתלמידו שאלו שאלה: התלמיד היה גר בעיירה רחוקה ומת שם ראש העיר, ואמרו אנשי העיר, שהרב של היהודים של אותה עיירה קטנה חייב לבוא להספידו בכנסיה, התלמיד צלצל לרב סולובייצ'יק ושאלו מה עליו לעשות. אמר הרב בלבו: אם אני אענה לו כהרף עין, יחשוב שאני מזלזל בשאלתו, ע'כ אמר לו שזה מאוד קשה וביקש שיתקשר אליו למחרת. למחרת אמר לו הרב: חיפשתי בכל הש'ס – בבלי ובירושלמי – ובכל ה'ר' חיים', ולא מצאתי חוץ מהרמב'ן במלחמות (סנהדרין יז: בדפי הרי'ף) שכותב שאדם יכול להחמיר במקום שעל פי דין לא חייב ליהרג. וכותב שם הרמב'ן שהמקור שלו הוא ממה שכתוב בחז'ל 'פוק חזי מאי עמא דבר', אם אני רואה דבר שכלל ישראל עושה אותו, סימן שככה צריך לנהוג, ולכן גם לגבי שאלתך, היות ובכל הדורות אנשים לא הלכו למקומות טמאים כאלה לכן על פי דין אסור לך לעשות את זה. ה'פוק חזי מאי עמא דבר' זוהי סברא הלכתית לא פחות מסברות אחרות.