דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
בחוקותי פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
'אסתכל באורייתא וברא עלמא'
'אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו'. אומר רש'י שב'ועץ השדה יתן פריו' הכוונה שאילני סרק עתידים לעשות פירות. מה הבשורה הגדולה בכך? סתם ריבוי טובות? על פניו הפירוש הוא קצת אחרת. הרמב'ן על התורה בספר בראשית, שואל, למה כתוב בתחילת הבריאה 'עץ עושה פרי', ולא כתוב שיש אילני סרק? גם 'אור החיים' שואל את זה שם. עונה הרמב'ן שבתחילת הבריאה לא היה אילן שלא נתן פירות, אמנם היו אילני סרק, אבל גם הם נתנו פירות ולכן בתחילת הבריאה מוזכר רק 'עץ עושה פרי'. אחרי שחטא אדם הראשון ונתקללה האדמה, חלק מאילני הסרק הפסיקו לעשות פירות, הכל התקלקל. לכן אומרת לנו התורה, 'אם בחוקותי תלכו' - שתהיו עמלים בתורה (רש'י בשם תו'כ) אז העולם יחזור למצב הנורמלי שלו. ולמה שעמל בתורה יחזיר את העולם למצב הנורמלי שלו? מפני שהקב'ה 'הסתכל באורייתא וברא את העולם'. אז כשם שיש התחדשות של העולם ע'י התורה, יש התחדשות של הבריאה, לכן העולם יחזור להיבראות בדיוק כמו שהוא היה במתכונת הראשונה שלו, שגם אילני הסרק עושים פירות. זה מה שאומר רש'י, לא סתם שיהיו לנו עוד עצים לקטוף מהם פירות, אלא שהעולם יתוקן. גם העצים יתוקנו, אפילו הגשמיות תהיה מתוקנת, כמו שהיה בתחילת הבריאה שגם אילני הסרק עשו פירות.
כשהמרגלים הלכו לא'י אמר להם משה רבינו 'והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ'. מה משה רבינו אמר להם? סתם להביא אוכל? יש להם את המן. אלא שבא'י האדמה כבר מתוקנת, שם יש עצים שכל עץ עושה פירות. האדמה המקוללת שהייתה בזמן אדם הראשון, אולי בא'י שמרה על מעמדה. מפני שכשהמקום קדוש, שם הכל מתוקן כבר, ואת זה המרגלים קלקלו. הם לקחו אשכול ענבים אחד, 'וזה פריה'. העץ לחוד והפירות לחוד, אין לנו מה לחפש בארץ ישראל.
אומרת הגמרא במגילה, שלפני עצרת, לפני חג השבועות, תמיד קוראים את פרשת בחוקותי, משום תכלה שנה וקללותיה. שואלת הגמרא על איזו שנה מדברים פה, איזה ראש השנה יש פה? עונה הגמרא שגם עצרת זה ראש השנה לאילנות. וזה תמוה, כי לא אומרים על פסח שנידונים בו על התבואה, שפסח הוא ראש השנה לתבואה. למה דווקא שבועות הוא ראש השנה לאילנות ולכן צריך שפרשת בחוקותי תהיה לפני שבועות כשמתקרבים לראש השנה? במשנה בראש השנה כתוב 'ארבעה ראשני שנים'. יש ראש השנה לאילנות, ונידונים על התבואה בפסח וכו', למה דווקא כאן קוראים את פרשת בחוקותי לפני ראש השנה, שבועות, וזה יותר ראש השנה ממה שנידונים בפסח ומה שנידונים בסוכות? הזכרתי לכם בשבוע שעבר את מה שמובא בשם הזוהר (פרשת תצוה), שימי הספירה הם ימי דין. ומי שזוכה לעמוד בדין של ימי הספירה, יהיה לו קל יותר לעמוד בדין של עשרת ימי תשובה. ה'שפת אמת' מביא את זה כמה פעמים. אם זה ימי דין, בעצרת נגמרת תקופת הדין, ולכן קוראים קללות לפני ראש השנה, סוף ימי הדין. אבל זה יותר מכך. בעצרת מקבלים תורה אז העולם מתחדש, בכל פעם שיש הסתכלות בתורה העולם מתחדש. לכן אומרים חז'ל שצריך לקרוא את בחוקותי לפני שאנחנו מולידים עולם חדש ע'י התורה. 'אסתכל באורייתא', זה בכל תקופה, בכל דור ודור. [וכשאבי מורי זצ'ל נשאל פעם, איך ועם מה מתחילים לימוד בעיון, אמר להם גמרא עם רש'י, והנכדים של רש'י (תוספות)...]
קרבת אלוקים
זה הנקודה של פרשת השבוע, ע'י 'בחוקותי תלכו', זה עצמו נותן לזה תוקף לזמן ועולם, כמו לימים שלפני ראש השנה. לכן יש את ההבטחה של 'עץ השדה יתן פריו', ולכן יש גם את ההבטחה של 'ונתתי גשמיכם בעתם', זה לא רק בשורה על הגשם כשלעצמו. הגמרא בתענית אומרת שהגשם לא ניתן ע'י שליח. שלושה דברים הקב'ה לא מוסר לשליח, מפתחות של יולדת, תחיית המתים וגשמים. 'ונתתי גשמיכם בעתם', עיקר המסר פה זה שאני אתקרב אליכם יותר, זה לא בא ע'י שליח. 'אם בחוקותי תלכו' אז אתם תלכו ממש צמוד אלי, שכשנרצה להתפלל לפני הקב'ה, אז זה יחשב לפני הקב'ה 'שיחה מקומית', לא שיחה לחו'ל. ולמה? מפני שע'י התורה הקב'ה נמצא איתנו. וע'כ בגשם כתוב: 'ונתתי' ואילו אח'כ לגבי יבול הארץ כתוב 'ונתנה הארץ' וגו'
שלא יבעט ישורון
'ולא תגעל נפשי אתכם', אומר רש'י: 'אין רוחי קצה בכם'. שואל הרמב'ן על רש'י, איך אפשר להעלות על הדעת דבר כזה? 'בחוקותי תלכו', 'ונתתי משכני בתוככם' - בית המקדש, 'והתהלכתי בתוככם' – אטייל עמכם בגן עדן (רש'י). אחרי זה צריך להבטיח לנו שרוחי לא תקוץ בכם? מה ההו'א שיהיה איזה 'תגעל נפשי אתכם' בזמן שנמצאים כ'כ לקב'ה? ועוד, ברש'י כתוב 'והתהלכתי בתוככם' - אני אטייל אתכם ולא תהיו מזדעזעים ממני, יכול שלא תראו ממני, תלמוד לומר 'והייתי לכם לאלוקים', מה ההו'א פה?
אומר ה'שפת אמת' (בהעלותך תרלו) לא תצטרכו להתרחק ממני מגודל היראה שיש לכם. אלא תהיו כמו מלאכים שעומדים כל הזמן לפני הקב'ה לעשות את רצונו. אני אוסיף, כשאדם שבע, הוא מדבר אחרת ולפעמים גם לא מנומס. ככל שאדם מתנשא יותר ומתרומם יותר, אז 'עשיר יענה עזות'. אבל לא מדברים פה רק על גאווה סתם. אומר השפ'א, שלפעמים יש גאווה לאדם שבאה מרוב לימוד, 'אני ואפסי עוד'. [יש סיפור בעולם המוסר על אחד שלקה במידת הגאווה, והרב שלו אמר שלו שהוא צריך לעבוד על הענווה. וראו אחרי שהוא סיים ללמוד את ספרי הענווה, שהוא נהיה כזה בעל גאווה, שאמר שעכשיו הוא גם עניו. הרוממות של האדם לפעמים מוציאה אותו משיווי משקל. ועיין בספר קו הישר פרק נב על המפריזים בצדיקות שלא כדרך העולם שיש לבודקם כאותו אחד שנזהר לא לדרוך על נמלה ואח'כ מצאוהו שהוא נבל וע'ז קרא עליהם להישמר מן 'וצדקתך' בתוספת ו'.] הבאתי לכם שהמהר'ל כותב שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, זה הולך על האדם, אבל יש גם קדושה של המקום שלפעמים גורמת לאדם שיצרו גדול הימנו, ולכן יש ברכה מיוחדת לכהן גדול שלא יראה קרי ביום הכיפורים. ומוסיף המהר'ל, שיש גם זמנים מקודשים יותר, אז גם בהם צריך להיזהר יותר. אותו דבר גם ברוחניות, צריך להיזהר לא לזלזל בדברים הקטנים. ועל זה אומרת התורה את ההבטחה 'ולא תגעל נפשי אתכם'. הברכה והשפע שיהיה בעקבות 'אם בחוקותי תלכו', לא יוציאו אתכם משיווי משקל. הם לא יביאו אתכם למציאות שח'ו 'תגעל נפשי אתכם'. וראה בשפ'א (עקב תרמב ד'ה בפסוק) ואמרו 'ואכלת ושבעת' ואח'כ 'השמרו לכם', אין אדם מורד אלא מתוך שביעה. אין זה דווקא באכילה ושתיה בגשמיות, אלא גם במילא כריסו בתורה ועבודה ע'ש היטב.
את הרעיון הזה דליתי מרש'י בספר במדבר. 'כי מאסתם את דבר ד' אשר בקרבכם' אומר שם רש'י, אם לא שנתתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם להיכנס לכל הדברים הללו. זה רש'י שאומר בתמצית את כל השיחה הזו. אדם לפעמים מרגיש שהשכינה איתו, אז אם הוא באמת אדם גדול, כמה שהאדם לומד יותר הוא מרגיש סיפוק אבל גם תאווה יותר גדולה ללימוד. אבל כשהאדם לא הגיע לדרגה הזו, זה נותן לו הרגשה של אם לא שנתתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבכם. ב'ה אנחנו מקרבים לחג השבועות. כמו שהבאתי מהגמרא במגילה, חג השבועות מקביל לראש השנה, תכלה שנה וקללותיה, לכן קוראים פרשת בחוקותי. 'ולא תגעל נפשי אתכם', יהיה שפע גשמי. אבל אם הוא בא מצד העמל בתורה ומצד רוחב הלב של רוחניות גדולה, אז השפע הגשמי הזה לא מוריד את האדם לדרגות נמוכות יותר. זה לא מהווה אצלו סתירה בין הרוחניות שלו לגשמיות שהתורה נותנת לו. 'ואכלתם לחמכם לשובע' פרש'י: אוכל קמעא ומתברך במעיו. וצריך ביאור הרי יש שפע שנתנה הארץ יבולה. ומכאן שגם בזמן שפע, יש להיזהר משביעה בגשמיות.
'הליכות עולם לו'
על הפסוק 'והתהלכתי בתוככם' אומר רש'י 'אטייל עמכם בגן עדן'. מה זה אומר לנו לשון הליכה שמופיע כאן? ומה זה קשור למדרגה של 'אם בחוקותי תלכו'? מה זה בכלל ההליכה הזו?
אומרת הגמרא בנדרים על הפסוק 'ולא הלכו בה' – שלא ברכו בתורה תחילה. מה זה לא ברכו בתורה תחילה, יש כמה פירושים. הרצי'ה היה מפרש שהם זלזלו ב'אשר בחר בנו מכל העמים'. הם לא למדו את התורה מתוך הידיעה שהתורה ניתנה לנו בגלל שהקב'ה בחר בנו מכל העמים. הם למדו את התורה כסתם חכמה, ולא מתוך זה שאנחנו עם סגולה. כך הרצי'ה תמיד היה מפרש. ה'שפת אמת' אומר, הרי כל ההתחלות קשות, אז איך אני אברך כשקשה לי? אני לא מבין את הר'מ, והחברותא לא מסביר לי, ואין לי עם מי לדבר כביכול. אומר השפ'א, הם לא ברכו בתורה בגלל ההתחלות, ההתחלות היו קשות. הם לא ידעו את הסוד ש'לפום צערא אגרא'. הרמב'ם מביא את 'לפום צערא אגרא' לא על כל המצוות, אלא דווקא על מצוות תלמוד תורה, בפירוש המשניות בפרקי אבות. ככה דעת הרמב'ם, שבלי זה א'א להצליח. 'אדם כי ימות באוהל' – אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית את עצמו עליהם. יש שם שתי דרשות בגמרא (שבת צו), דרשה אחת שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, ודרשה שנייה, שאדם חייב ללמוד תורה גם בזמן שהוא מת. והרמב'ם מביא את ר'ל, שהוא סובר שאדם צריך להמית את עצמו על התורה. ואיפה הרמב'ם מביא את זה בהלכות ת'ת? כשהוא בא להסביר שכל מי שעמל על התורה הוא לא שוכח את הלימוד שלו, זה חלק מהדרכה לתורה נכונה ושלימה. על זה אומרת התורה, 'אם בחוקותי תלכו', מלשון הליכה. תקיימו את מה שלא קיימו כשנאמר 'ולא הלכו בה', שלא ברכו בתורה תחילה. אלא שהלימוד שלכם יהיה מתוך עמל, על אף ההתחלות, אם תלכו בה כמו שהרצי'ה אמר, מתוך ידיעה של 'אשר בחר בנו מכל העמים'. היחס האמיתי לתורה הוא מה שקובע את ההצלחה של האדם בתורה. על זה אומרת התורה 'אם בחוקותי תלכו', הפוך מ'ולא ילכו בה', שכן תלכו ותברכו בתורה תחילה מתוך 'אשר בחר בנו מכל העמים', ותזכו לברכות האלה.
דוד המלך אמר, 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים'. מה הוא כן עשה? 'כי אם בתורת ד' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה'. זה ההפך מ'אשר לא הלך בעצת רשעים', לא שהוא לא הלך בעצת רשעים אבל הייתה בו הליכה אחרת. הרב אומר במאמרי הראי'ה שהליכה זה תמיד ביטוי של הוצאת דבר מן הכוח אל הפועל. כתוב 'לכו בנים שמעו לי', היינו צריכים לומר בואו בנים, לא? מה זה לכו בנים? אומר הרב ב'עולת ראיה', הכוונה היא שתהיו קשורים לתורה, וגם כשלא תהיו קרובים לתורה, תמיד תרגישו שהיא קרובה אליכם. על זה אומרת התורה את כל מה שכתוב פה. אם אתם תלכו בחוקותי, אז תגיעו עד לידי 'והתהלכתי בתוככם'. כותב הרב בעולת ראיה (ח'ב עמוד סה): 'לכו בנים שצעו לי יראת ד' אלמדכם. הערך ההתעלות התדירה במעלות הקודש, הרצון לקבוע להליכה מתמידה בדרך הקדושה והטהרה, היא מכשירה את הדור הצעיר להקשבה פנימית, לההבעה היוצאת מעם הרועים הגדולים העומדים לישראל בכל דור ודור. אם חסר הרצון להתעלות, מוכרח גם כח השמיעה להיות מתחלש, והדברים הנשמעים מפיו של מדריך, העומד במעלות נפשו הרבה יותר גבוה מהמעלה של הצעירוּת, הצריכה לקבל את השפעתו, הם נשמעים רק ע'פ האופי של ציורם של הבנים, ואם כן לא להאב הגדול הם שומעים אלא לעצמם ולרגשי לבם. אבל ע'י ההליכה התמידית חוש ההקשבה הפנימית מתפתח, ואז באה השמיעה האמתית, השמיעה למוסר האב, לקול הרועה הנאמן. לכו בנים שמעו לי יראת ד' אלמדכם.' [ומסופר על רב גדול שבא אל ה'בית ישראל' מגור לבקש ברכה להצלחת ניתוח בעיניים. איחל לו הרבי יה'ר שלא תצטרך ניתוח, הוא חזר וביקש ברכה על כך שהניתוח יצליח ושוב הרבי א'ל שלא יצטרך כלל ניתוח, וכך הלוך וחזור. א'ל ה'בית ישראל' נדמה לך שאתה לא רואה, אבל אני רואה שאתה בעצם לא שומע...]
תורה בגדולה
אומר רש'י 'והתהלכתי בתוככם', הכוונה היא אטייל אתכם בגן עדן. כתוב במדבר שור, שטיול זה דבר שעצם ההליכה בו היא תכלית בעצמה. זה מה שאומר פה רש'י, בהתחלה 'אם בחוקותי תלכו', אבל אח'כ שלא דומה מועטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה, שם כבר יגיעו להתעלות גדולה יותר שהקרבה שלהם לקב'ה תהיה כזו קרבה שעל כל פרט תהיה הרגשה של עונג רוחני, לא רק לקראת מטרה מסוימת.
יש ביטוי באדר היקר (קנ'ה) ששם הרב כותב על האדר'ת שיש ברכה מיוחדת לאדם רוחני שהוא לא יחיה בקטנות הנפש. אדם יכול לפעמים ללמוד חצי ש'ס, אבל החשיבה שלו מאוד ילדותית, מאוד קטנה. הוא לא מסתכל על כל מה שקורה איתו בצורה אמיתית. כשלילד קטן יש קטנות הנפש, זה טוב מפני שזה מתאים לגיל שלו. אבל כשאדם גדל הוא לא יכול לחיות בקטנות הנפש. על זה אומרת התורה שהצד הנפשי שלנו יגדל ביחד עם הגדלות בתורה. [אבי זצ'ל אמר פעם לאחד מגדולי ישראל, שיש גדולים שהם ענקים בתורה, אבל בדברים שלא קשורים לתורה, סתם בחוכמה, הם פחות. יש אנשים שהם מאוד חכמים, אבל בתורה הם פחות. אבל יש אנשים, שכמו שהם גדולים בתורה הם גדולים בחכמה, וזה גדולה אמיתית.] כי האדם גדל עשרים וארבע שעות ביממה, והאדם לגדול בכל מה שהוא מסתכל עליו, בכל תחום ששואלים אותו. שיש לו הסתכלות בריאה, לא נפש קטנה אלא נפש רחבה במובן החיובי של העניין, שאת הכל הוא תופס כמו שאדם גדול תופס. ועוד אחד מהעניינים האלו רואים בגמרא. אומרת הגמרא (נידה ע:) שמי שרוצה לגדול בתורה, שילמד. אבל שגם 'יבקש ממי שהחוכמה שלו'. 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי' בפשט הכוונה היא שאני מדבר בתורה כל היום, נכון? אבל כתוב אצל יצחק נאמר 'לשוח בשדה', אין שיחה אלא תפילה. 'מה אהבתי תורתך, כל היום היא שיחתי' כלומר כל הזדמנות שיש לי להתפלל שאני אצליח בלימוד, אז אני מתפלל, זו אמת המידה. 'מה אהבתי תורתך' זה לא מבחן רק בלימוד, אלא גם אם אדם מתפלל על הלימוד. זה מה שאמר דוד המלך, כל היום היא שיחתי, תפילתי.
'כלי מחזיק ברכה'
'ונתתי שלום בארץ', מה נכנס פה שלום? מה זה שלום? זו לא איזה הרצאה פילוסופית מה זה השלום, האם שלום דבר אמיתי או שזה ויתור. אני לא נותן עכשיו הרצאה מה זה שלום. האם שלום זה ויתור? [זה כמו השאלה, מה זה אחדות? הרב נריה אמר פעם, עושים הרבה פעמים כנסים של אחדות, יחי האחדות המטשטשת הם אומרים. לפעמים הם מאבדים קצת את הצפון. למען האחדות, צריך גם קצת לטשטש את הגבולות?! ח'ו. אותו דבר יש שאומרים על שלום.]  יש מושג שנר שבת הוא בשביל שלום בית. למה שלא ידליקו נר שבת גם ביום חול משום שלום בית? אומר ה'שם משמואל' בשם אביו, בשבת יש רוחניות יותר גדולה, ואמורה להיות גם גשמיות גדולה יותר, וזה לא תמיד מסתדר. כדי שלא תהיה סתירה בין שניהם, צריך נר שהוא שלום בית. 'עושה שלום במרומיו', למה הכוונה? יש שם אש ויש שם מים, והקב'ה מסדר שלא תהיה סתירה בין הדברים. זה לא שאתה תחיה, וגם אתה תחיה וגם הוא יחיה. שלום זה משהו הרבה יותר עמוק, שאחד ישלים את השני, לא שאחד ישלים עם השני. אבל את זה שייך להגיד כשאחד יכול באמת להיות משלים של השני. אבל אם יש דברים שלא באמת משלימים אחד את השני, זה לא נקרא שלום, זה רמאות. על זה אומרת התורה, יהיה כזה שפע רוחני, אבל הרי תמורת זה יהיה גם שפע מאוד גשמי. אע'פ שבדרך כלל התורה לא אומרת לנו שכר גשמי, כשמדברים על תורה הכל מתהלך בדרך אחרת. על זה צריך את השלום הזה שלא תהיה סתירה. 'והתהלכתי בתוככם' – כמו שאתם, עם הגשמיות, עם הרוחניות. כתוב על הפסוק 'ואולך אתכם קוממיות' ופרש'י: בקומה זקופה. וזה ע'פ חגיגה טז. ששה דברים נאמרו בבני אדם, ג' כמלאכי השרת... מהלכין בקומה זקופה כמלאכי השרת. ואח'כ כשחטא האדם נאמר: 'למה נפלו פניך' – 'נגרעה קומתו' (ב'ר יט,ח) וע'כ אחרי התיקון – 'בחוקותי תלכו' אז נחזור לראשית הבריאה – 'ואולך אתכם קוממיות'. וגם שבת ניתקנה לתקן את חטא אדם הראשון כמו שכתוב בבמדבר רבה (יז,ח), כי בשבת יש נשיאות ראש של האדם בקומתו הרוחנית, אטייל איתכם בגן עדן כלשון רש'י, והרי שבת היא מעין עולם הבא, וע'כ זהו זמן של קוממיות.
כך כותב הרב בעין איה (במסכת ביכורים), ההבטחה על ארץ זבת חלב ודבש, היא לא סתם הבטחה שתהיה ארץ זבת חלב ודבש. זה וודאי כפשוטו, אבל בהבטחה על א'י הקב'ה גם אמר להם, שתהיה להם דרגה רוחניות כ'כ גדולה, שהדברים הגשמיים לא יעמדו בסתירה. לכן הקב'ה הבטיח ליוצאי מצרים ארץ זבת חלב ודבש, לא רק להגיד להם שא'י היא זבת חלב ודבש, אלא להגיד להם שבא'י אין סתירה בין הדברים. אחד ישלים את השני, הרוחניות תשפיע, זה לא יעמוד בסתירה. זה מה שאומרת התורה 'ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד'.
י ר ו ש ל י ם
הרצי'ה לחץ על הרבנות שיעשו את יום ירושלים בכ'ח אייר דווקא. ולמה? כי אז היה כיבוש הכותל. אמרתי לכם פעם שכתוב בספר אוצרות הרמח'ל, שכמו שאדם מת, התחייה שלו תהיה מעצם הלוז, כך התחייה של עמ'י תהיה מעצם הלוז, ועצם הלוז של עמ'י הוא הכותל המערבי. שנית, הרב עלה לארץ בכ'ח אייר. והרצי'ה ראה בצדק שהרב היה שליח לכל מה שמתרחש כאן בארץ. אז זה שלא סתם נבחר התאריך הזה, היה יכול להיות הכל מיני תאריכים, אלא דווקא בכ'ח אייר. הרצי'ה היה עושה עצרת ביום הזה עוד לפני שהרבנות החליטה לקבוע אותו. אני זוכר שכשהייתי בישיבה לצעירים, הוא עשה עצרת מאוד גדולה כמה שבועות אחר כיבוש הכותל עוד לפני שהרבנות החליטה. מעמד ענקי של קבלת מלכות שמיים, והוא הביא לשם אנשים מכל הקצוות, את נשיא המדינה, את הסופר עגנון, את הרב אריה לוין וכו', אני לא זוכר את כל האנשים שהיו שם, מן הקצה עד הקצה כדי להודות לקב'ה. אתם עוד צעירים, אתם לא זוכרים מה היה אז. אבל אין ספק שלא רק בגלל שההלכה אומרת שצריך להודות, אלא צריך לנסות לחיות את הדברים האלה. איך העולם היה נראה לפני כן, ואיך הוא נראה אח'כ. אומרים חז'ל שירושלים עושה את כל ישראל חברים. הכוונה היא כמו שכתוב בפרשה, 'ונתתי שלום בארץ'. לגבי מה ירושלים עושה את כל ישראל חברים, שמי שנמצא בחגים בירושלים, הוא לא חשוד שמתעסקים בטומאות. אז למה זה נקרא שהם עושים את כל ישראל חברים? חברים זה ביטוי לת'ח, שנזהרים בכל מיני טומאות. ת'ח נקרא חבר בגלל שחברתם של ת'ח נעימה זה לזה, כך כותב הרמב'ם במסכת דמאי. לכן ת'ח נקרא חבר, ועל זה אומרים שירושלים עושה את כל ישראל חברים, היא גורמת לאנשים היות במצב כזה שחברתם נעימה זה לזה. התפקיד שלנו זה לדאוג שירושלים תתרחב לפחות כמו שכתוב בפיוט בחג הסוכות, 'עתידה ירושלים להגיע עד דמשק', במהרה בימינו אמן.