דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
שבועות שיחה לקראת שבועות רה"י הרב יעקב שפירא

תקציר שיחתו של רה'י הרב יעקב שפירא

ב'ה עומדים אנו בפתחו של חג השבועות זמן מתן תורתנו. לא רק מתן תורה אלא דגש על תורתנו תורה דיליה חלקו של כ'א בתורה. הגמ' בשבת, אמר רב יוסף, לולי האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. ופרש'י: שנתרוממתי, התורה מרוממת את האדם היא מעצבת את אישיותו, וכמ'ש באבות ומרוממתו על כל המעשים כל מעשיו מרוממים יותר, ונעשה אדם שלם יותר. 'כי לבעבור נסות אתכם בא האלוקים', פירש ברמב'ן לשון נס להתנוסס, להינשא ולהתרומם. 'ורוממתנו מכל הלשונות', הכוונה ג'כ על רוממות התורה. וכן אומרים בתפילה, זמן מתן תורתנו. ועוד אמרו בפסחים (סח) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ'ט יום שניתנה בו תורה. ובכל הקרבנות כתוב חטא, חוץ מעצרת. א'ל הקב'ה מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה, כאילו לא חטאתם מימיכם (ירושלמי ר'ה ד, ח).

ויש לנו להתבונן, שבתורה שבע'פ אכן הודגש חג השבועות כחג מתן תורה, ואילו בתורה שבכתב נאמר: 'וחג השבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים', 'וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה, שבעה שבועות תספור ועשית חג שבועות' (ראה טז ט) ולא הוזכר בתורה 'האי יומא דקא גרים'.

המג'א (תצ'ד) מביא דברי הזוהר, שחסידים ראשונים היו נעורים כל הלילה ועוסקים בתורה. ובזוהר אמור (צח א) מדגיש כי בלילה זה יש ללמוד תושב'ע, מהו יסוד העניין ללילה זה בדגש על תושב'ע?

חז'ל לימדונו, כי אף שאמרו ישראל, כל אשר דבר ד' נעשה ונשמע, כפה עליהם הקב'ה הר כגיגית, שאם לא יקבלו תורה, שם תהא קבורתכם. והקשו תוס', מדוע יש צורך בכפיה, לאחר הבעת נכונות לנעשה ונשמע. ותירצו, שמא יחזרו מפני האש הגדולה. האש הגדולה, וההר עשן וכו' כולם נכללים במעמד הר סיני, לא כדברים צדדים אלא חלק מהותי מן המעמד. אולם במדרש תנחומא (פ' נח) נאמר, שהכפיה הוצרכה לקבלת תושב'ע , כיון שהיא נקנית בעמל ובנידוד שינה וכו'. וז'ל המדרש תנחומא שם: 'שלא תמצא תורה שבע'פ אצל מי שיבקש עונג העולם תאוה וכבוד וגדולה בעולם הזה אלא במי שממית עצמו עליה... שנאמר כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית. וזו היא תורה שבע'פ שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול שהוא משולה לחשך שנאמר 'העם ההולכים בחשך ראו אור גדול' (ישעיה ט) אלו בעלי התלמוד שראו אור גדול שהקב'ה מאיר עיניהם... ואם תאמר על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר והלא משעה שאמר להן מקבלין אתם את התורה ענו כלם ואמרו נעשה ונשמע... אלא אמר להן על התורה שבע'פ שיש בה דקדוקי מצות קלות וחמורות... לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב'ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו... לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה'. ובגמ' בשבת נאמר על רבא מרוב ריכוזו בתורה לא הרגיש בדם היוצא מאצבעו, וא'ל אותו צדוקי, עמא פזיזא שהקדמתם נעשה לנשמע. הצדוקים- אלו שכופרים בתושב'ע ובמגדיה (כלשון הרמ' הל' יוהכ'פ) לא יכל להבין את רבא. הוא לא יכל לחוות בחייו מהי עמלות בתורה, מה להם ולתושב'ע. ומי שאינו משקיע עצמו בתושב'ע ואינו יודע להעריך נכונה את עמל התורה לא שייך שיבין את התנהגותו של רבא. וע'כ הודגש בגמ' המעשה עם אותו 'צדוקי'.

וכתבו המפרשים, כי בלימוד ליל שבועות אנו מתקנים את שינתם של ישראל בליל שלפני מתן תורה. אין המובן כאן כפשוטו שאנו משלימים שעות השינה של הדורות הקודמים, עירנות מול שינה. אלא כדברי תנחומא, תושב'ע נקנית בעמל, ביגיעה, ובכך מביאה את האדם לחיבור עצמי עם התורה, ועינוגו בלימוד. וישראל בשעתו, קיבלו מרצון תושב'כ, אבל על תושב'ע באה הכפיה הר כגיגית. הם לא רכשו לעצמם את קניני התושב'ע. לא הייתה על תושב'ע קבלה מרצון ואת זה אנו מתקנים בליל החג. נוהגים להיות ערים כל הלילה, וכדברי הזוהר ועוסקים בתושב'ע, שניקנת העמלה של תורה, ומכללה של העמלות היא, שלא לאבד לילותיו. ולקבל את התורה מחדש באהבה וברצון ובעונג ויותר מכך, הרמב'ם כותב בהל' ת'ת, שכל הרוצה לזכות בכתר של תורה, לא יאבד אף אחד מלילותיו. ובליל זה ניתנו הכתרים לישראל. וזכיית כל אחד מאיתנו, מחדש, בכתרים של תורה, באים ע'י שלא יאבד לילותיו. וע'כ אמר המג'א, שנוהגים להיות ערים בלימוד תושב'ע. וכך נאמר במדרש על משה רבינו, באותם ארבעים יום, כשהיה לומד עמו הקב'ה תושב'ע- משנה, ידע שהוא לילה, זמנה של תושב'ע.

'צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת ליבו', ביום חתונתו- זה מתן תורה, וכי ראינו חתן שנרדם ביום חתונתו? וזה יסוד מש'כ הא'ע עה'פ: 'היו נכונים ליום השלישי' כמו כה'ג שאינו ישן בלילה לפני עבודתו בקודש הקודשים. בכניסתנו לעול תורה אשרינו שזכינו הרי אנו ככה'ג הנכנס לקודש הקדשים יקרה היא מפנינים מכה'ג הנכנס לפני ולפנים.

ובכל שנה ושנה, חוזרים אלינו אותם סגולות מיוחדות שבכל מועד ומועד, וזמן קבלת התורה מתחדש. וכך נפסק להלכה: ונהגו שלא להקיז דם בשום ערב יו'ט ואין לשנות (תס'ח י) ומקור ההלכה במס' שבת, מעלי יומא דעצרתא- סכנתא. ובשאר ערב יו'ט זה גורם חולשה, ולולי קבלת התורה היתה פוגעת בהם זיקא ושמיה טבוח. [ ובמהר'י ברונא כתוב, שהיו בחורים קלי דעת שרצו להקיז דם בערב שבועות, ומהר'י ברונא הזהירם, וזלזלו בדבריו, הקיזו דם ובאו לידי סכנה ] וביאר במחצית השקל: ונודע שבכל הזמננים שאירע לאבותינו ענין מה, כשיגיע זמן ההוא, שוב מתעורר קצת מעין אותו דבר וענין ההוא. וכ'כ הרמח'ל בדרך ד' ח'ד פ'ז.

יש ניגוד חריף בין מעמד הר סיני של לוחות ראשונות לשניות. בראשונות, קולות וברקים, עוצמות והתגלויות, לעומת השניות שניתנו בצינעא. אומנם, לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אין דבר שבקדושה שבטל מן העולם. ולאחר מכן בלוחות שניות, נטה משה אוהל מחוץ למחנה , והיה כל מבקש ד' יצא אל אוהל מועד משה חידש לאחר לוחות שניות קביעות מקום בביהמ'ד,  כן תהוון קביעין בהנהו חבורתא. משה קבע גם את צורת הלימוד, את מסגרתה, תורה אינה נקנית אלא בחבורה והקב'ה א'ל למשה החזר להם תשובה תהיה גם אתה שותף בקנין תורה פסול לך. והנה מלאכי השרת התלוננו על מסירת התורה למשה. בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת, מה לילוד אשה בנינו, מה אנוש כי תזכרנו. ובפרקי דר'א פרק מ'ו: כשאמר הקב'ה פסול לך שני לוחות אבנים, עלה עם הלוחות, וא'ל המלאכים למשה לא ניתנה תורה אלא למעננו. בפרקי דר'א מבואר שטענת המלאכים היתה כלפי לוחות שניות, ולא כלפי לוחות ראשונים. ויש להבין מדוע התנגדותם הייתה דוקא כלפי לוחות שניות וההסבר הוא כי טענתם הייתה ע'פ הפס' בתהלים (פרק ח') 'מה אנוש כי תזכרנו'. האדם יש בו כח שכחה, התורה לא קבועה בתוכו, מילתא דלא רמיא עליה אינשיה לאו אדעתיה. והרי אמרו חז'ל אלמלי נשתברו לוחות, לא היתה שכחה בתורה (עירובין נד.) ועכשיו ששר של ששכחה ירד לעולם, מה להם ולתורה. וכשנתעלו לדרגת מלאכים, אני אמרתי אלוקים אתם, ופסקה זוהמתן, וחזרו לדרגת אדם הראשון לפני החטא, לישרות האמיתית הטבעית. [וזה מה שאמר רבא לאותו צדוקי, עלינו נאמר: ותומת ישרים תנחם, וכשחטאו, אז נטען, מה אנוש כי תזכרנו] וע'כ רק בלוחות שניות התלוננו המלאכים. כי קודם שבירת הלוחות לא הייתה מצויה שכחה בתורה.

ב'ה שאנו עומדים ממש לפני קבלת התורה מחדש. אשרינו מה טוב חלקינו, שמסתופפים בבית המדרש כל מבקש ד' הבאים אל אוהל מועד זה. ובעומדנו בימים קדושים אלו יש לנו הצורך לזכור ולהזכיר נקודה נוספת המאירה לנו בימי קבלת התורה וכתב עליה ר' יהונתן אייבשיץ כי תלמידים שאינם מתפללים על לימודם אין לימודם מתברך. כשאדם מעריך את עיסוקו התורני והרוחני הרי התפילה פועלת. ואמרנו במקו'א כי הרי לאחר הלימוד אדם מתפלל 'מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי ביהמ'ד וכו' ומדוע אין אנו מתפללים לאחר הלימוד על כך שלימודנו יקבע בנו ונזכה לשמור ולקיים את כל תלמודנו, דלכאורה ההודיה הייתה אמורה היות קודם הלימוד? וההסבר לכך הוא כי כל בקשת אדם על תלמודו יכולה שתצא מעומק ליבו רק כאשר יודע ומבין ומעריך נכונה את רוממותה וגודלה. וע'כ קודם כל בקשה אחרת עלינו להדגיש את ההודיה ששמת חלקינו מיושבי ביהמ'ד. ומתוך כך בקשתינו הנוספות יהיו לרצון.

חז'ל אמרו שרפו ידיהם מן התורה . וניתן לפרש הכוונה על תפילה, ויהיו 'ידיו' אמונה הכוונה לתפילה. תפסו אומנות אבותם 'בידם' והתפללו ביום החג, יומו של דוד המלך שהיה כל מהותו 'ואני תפילה'. יום אשר 'עמדת' לפני ד' אלוקיך בחורב, אין עמידה אלא תפילה, ואין עומדים להתפלל אלא מתוך דברי תורה, ומה לנו גדול יותר מתפילה על ד'ת ביום קבלת התורה. והצל'ח בסוף ברכות כותב שבזכות ברכת התורה זוכה לכתרה של תורה. וכאמור, כתרה של תורה מיוחד הוא דוקא לחג השבועות. וזכו תלמידי הישיבה לראות בנועם ד' במנין הנוסף של הישיבה הק' בכותל המערבי בחג השבועות, איזו השתפכות הנפש הייתה לציבור בתפילת אהבה רבה אהבתנו, כאשר בראשם עט'ר א'מ זצ'ל המזיל דמעותיו כמים להצלחתו ולהצלחת הכל בתורה והאר עינינו בתורתך אשרי העם שככה לו. חנה התפללה: 'ויהי היום'- ובילקוט שמעוני: היה זה ביום עצרת וכ'כ הרד'ק שם. ומדןע דווקא בשבועות, וי'ל כי חנה התפללה על שמואל שאמרו עליו שהיה שקול כמשה ואהרון, וביאר מרן הרב זצ'ל בעו'ר משה ואהרון בכהניו ושמואל בקוראי שמו, ע'ש. שעוסק בצדדי החומר והרוח וידע האיך שלא להשאיר את התורה רק במרומים, אלא להנהיגה בכל אורחות החיים הכל בהנהגה של תורה, ובמבט של תורה. וע'כ בחג השבועות הוא זמן תפילה ע'כ. הכל מודים דבעינן נמי לכם. לא להשאיר תורה ערטילאית, אלא להדריכם גם במעשה.

התורה לא ציינה במפורש את חג השבועות כחג מתן תורה, בהיות יסוד התורה היא התושב'ע שלא ניתנה להיכתב. והיות ועיקרה תושב'ע הרי עניין זה של קבלת התורה נשאר בתוך מסגרת התושב'ע, ועוד כפי שנאמר לעיל, עצם מעמד קבלת התורה מפורסם בכתובים הדגישה התורה כי השלכותיה והדרכותיה של תורה נוגעת ומגעת לכל מעשינו מגדול ועד קטן גם לענייניה הארציים החומרים ונזכה בכוחות משותפים לעמוד אל מול ההר ההוא ולקבל את התורה מתוך נועם ורצון וכל אשר דבר ד' נעשה ונשמע.