דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
שמות שיחת פרשת השבוע- פרשת שמות תשע'ז רה"י הרב יעקב שפירא
'ו' מוסיף על עניין ראשון'
'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו'.
'ואלה שמות', כידוע – 'ו' מוסיף על עניין ראשון', כלומר, הו' מקשרת בין חומש בראשית לחומש שמות, היוצרת המשכיות בין שני הספרים.
הנצי'ב מביא בהקדמתו לחומש שמות שהגאונים קראו לספר שמות 'הספר השני', שוב - יש יחס בין הספר הראשון לשני.
כל המפרשים שואלים, מה הו' הזאת מוסיפה? מה הקשר בין ספר שמות לספר בראשית? איזו המשכיות ספר שמות יוצר?
ישנה גם שאלה דקדוקית. כתוב 'ואלה שמות בני ישראל הבאים' - בלשון הווה, ומיד לאחר מכן – 'את יעקב איש וביתו באו' - בלשון עבר, שכבר באו. במה התורה רוצה לעסוק,  בשמות בני ישראל הבאים בהווה למצרים, או לעסוק בדור הקודם של יעקב, בעבר?
אלא, כל הנקודות הללו באו לומר לך שהכל המשכיות אחת. אם אתה מקושר לאותו דור של יעקב ובניו שכבר 'באו למצרים', וכל מה שאנו פועלים לאחר מכן זה מתוך הקישור לאלה שהיו לפנינו, אז גם הדור שעכשיו יורד למצרים, שגדל עכשיו במצרים, גם עליו חלה ההבטחה שנתנה ליעקב אבינו, שהקב'ה יעלה את זרעו ממצרים. אבל כשיש נתק בין הדורות, אזי מתרחש מה שכתב הרב זצ'ל, ש'אומה שאינה יודעת את עברה, גם עתיד אין לה'. העתיד הוא לא יחידה בפנ'ע. יש לו שורשים עמוקים בעבר.
וזה מה שאומרת לנו התורה בפתיחת הספר השני. אנחנו מונים את 'שמות בני ישראל הבאים', בלשון הווה, הדור החדש. אבל הם ממשיכים את 'את יעקב איש וביתו באו', לשון עבר. וכל אותן הבטחות, כל אותם יעודים שנאמרו לגבי אברהם יצחק ויעקב, יחולו גם על הבאים אחריהם.
זו המשמעות שספר שמות הוא המשכו של ספר בראשית. ספר שמות הוא בעצם התכלית של ספר בראשית. 'בראשית ברא אלקים', אומרים חז'ל: 'בשביל ישראל שנקראו ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית'. ישראל שנקראו ראשית, עדיין לא נולדו בספר בראשית. בספר בראשית עדיין לא כתוב בתורה שאנחנו אומה בפנ'ע. זו רק הבטחה לאברהם אבינו שממנו תצא האומה. הפעם הראשונה שבני ישראל מוגדרים 'עם', זה כאן, בפרשת שמות, שפרעה עצמו אומר: 'הנה עם בני ישראל'.
מה שהפחיד את פרעה זה לא שבני ישראל 'פרו וישרצו'. יכול להיות שהיו שם גם הרבה הודים. לא העניין הכמותי הפריע לו. פרע פחד שיש פה אומה חדשה, שהגיעו 'שחקנים' חדשים לבימת ההיסטוריה. שהאנשים הללו ישנו את כל ההגדרות הקודמות, את כל המחשבות, את כל ההרגלים. פרעה לא התכוון שהוא לא צריך את העם היהודי. הרי הוא עצמו העיד על יוסף 'אין נבון וחכם כמוך', 'איש אשר רוח אלקים בקרבו'. אבל ברגע שזה הופך להיות תשתית לאומה, לעם, זהו הפחד של פרעה.
תכלית בריאת העולם היא קיומו של ישראל בעולם. קיומה של תורה בעולם. איפה זה בא לידי ביטוי? בספר שמות. שם, בכור הברזל, במצרים, אז נולדנו כאומה חדשה. כותב הרב באורות: יהודי זה לא גוי ועוד משהו. יהודי זו יצירה עצמית מתחילת הוייתו. רק בספר שמות מסופר שנתנה לנו התורה מתוך 'אשר בחר בנו'. תכלית בריאת העולם, באה לידי ביטוי בספר שמות.
ע'ז אומרת לנו התורה, שגם אם אנחנו יצירה חדשה, צריך לדעת שהכל נובע מאלו שהיו לפנינו. 'ותראן המילדות את האלקים'. שואלים חז'ל: מה מקור הכח הזה? אומרים חז'ל: מאברהם אבינו. מקורו במדרש (כא,טו): קשטו עצמן למעשה זקנם זה אברהם שהקב'ה מעיד עליו 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'. ביאורו – שאין כאן הדביקות ביראה סתמית אלא באותה יראה עילאה של אברהם רבינו שבאה מתוך נסיון של עקידת יצחק ומסירות נפש. (ע'ש בעולת ראי'ה בפרשת העקידה).
יראתו של אברהם אבינו  לא הייתה יראה מתוך פחד, אלא זו הייתה יראת הרוממות. 'עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה' - אברהם אבינו היה ירא שמים גם קודם העקדה.  אלא שרק עכשיו הוא הגיע לדרגת יראת הרוממות.וזה השפיע גם לדורות הבאים.
בזמן שר' יוחנן בן זכאי ביקש את יבנה וחכמיה, הוא ביקש גם לרפא את של ר' צדוק. מה הקשר בין שתי הבקשות?
מפני שכשאתה רוצה שיהיה מקום תורה, אתה צריך לדאוג שהוא יהיה מקושר לאלה שהיו לפנינו. אם לא ידאגו לרפא את ר' צדוק, שהתענה והתפלל שלא יבוא החורבן, ר' יוחנן בן זכאי לא יוכל ליסד מקום תורה ביבנה.
 
גאולת מצרים שורש כל הגאולות
הרמב'ן קורא לספר שמות בהקדמתו 'ספר הגלות והגאולה'. 'ואל מעלת אבותם ישובו' וחז'ל אומרים, שיציאת מצרים ושיעבוד מצרים זהו השורש של כל הגלויות והגאולות כולן, שהרי כל יסוד ציפיית הישועה נלמד מיציאת מצרים וכמו שכתב הסמ'ק שנלמד מפסוק 'אנכי... אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. אין גלות בכל ד' גלויות שהקב'ה הודיע לאברהם אבינו, שלא היה בה מגלות מצרים. השורש של מה שהיה בירידה למצרים והשורש של מה שהיה ביציאה מארץ מצרים, התבטא בכל המשך הגלויות. אלו לא היו גלויות חדשות. אולי מבחינת הזמן כן, אבל מבחינת המהות - הכל מתחיל ונגמר במצרים.
ולכן כתוב: 'כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות'. זה לא רק לסמן לנו אילו נפלאות יהיו - כמו שהיו במצרים. אלא זה בא לומר שגלות מצרים היא שורש כל הגלויות. בין שזו גלות אישית של אדם, ובין שזו גלות האומה. מכיוון שגלות מצרים לא היתה רק גלות לאומית, אלא גם גלות אישית פרטנית של כל אחד ואחד שהיה במצרים.
לכן כשמשה רבינו שואל את הקב'ה 'מה אומר אליהם'? עונה לו הקב'ה: 'אהיה אשר אהיה'. אומרים חז'ל: אני אהיה איתם בגלות מצרים, ואני אהיה איתם גם בגלויות אחרות. מה המסר פה? המסר הוא שאין גלויות חדשות. שהשורש של כל מה שיהיה בעתיד, הכל מתחיל מנקודת הראשית, ממה שהיה בהתחלה.
'דלא מקיים גזירת יוסף'
'ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף'. אומר התרגום: 'וקם מלכא חדתא על מצרים דלא מקיים גזירת יוסף'. יונתן בן עוזיאל אומר: 'וְקָם מִלִיךְ חָדַת כְּמִין שֵׁירוּיָא עַל מִצְרַיִם דְלָא חֲכִּים יַת יוֹסֵף וְלָא הֲלִיךְ בְּנִימוּסוֹי'.
'גזירתא דיוסף', 'ולא הליך בנימוסוי'. על איזו גזירה מדובר? אילו נימוסים?
איזו גזירה כתוב בספר בראשית שגזר יוסף על מצרים? אומר רש'י: 'לכו אל יוסף כל אשר יאמר לכם תעשו - לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו'. פרעה ביטל את המילה.
מדוע יוסף דרש מהמצרים שימולו? מכיוון שהוא דאג לבני ישראל. הוא לא רצה שיהיה דור שיהיה ערל.
הגמ' בנדרים אומרת שהנודר מן המולים, אסור לו להנות מכל יהודי אפי' שהוא ערל. מפני שיהודי במהותו הוא נימול. ולעומת זאת, הנודר מן הערלים, אסור לו להנות מכל הגוים, מפני שגם גוי נימול נקרא ערל.
מדוע? מפני שערלה זה לא רק החלק הגופני. ישנה גם ערלה מהותית. ערלת הלב. על הגוים נאמר: 'כי כל הגויים ערלי לב'. 'ערל' אומר רש'י, זה אטום. הלב שלהם אטום. מה גרם למשה רבינו לשים 'עיניו וליבו להשתתף בצרותיהם של ישראל'? רק מכיוון שהיה צדיק? מכיון שליהודי אין את ערלות הלב, את האטימות הזו.
זהו ההבדל בין מלך יהודי למלך גוי. המלך החדש ביטל את הגזירה הזו של יוסף, מכיוון שרצה שכל האומה, כל מי שחי במצרים יהיה אטום. זה הפועל היוצא מכך שהם הפסיקו להוריד את הערלה. מלך חדש מנסה להבליט את החדשנות לעומת מלכות ישראל שממשיכה את מסורת ישראל. 'לית מגרמיה כלום'.
ולכן, לא בכדי בסוף הפרשה, התורה מספרת שה' כעס על משה רבינו על כך שנתאחר מלמול את בנו. זה עניין מהותי. התורה רוצה לומר שזה קשור לעצם היציאה ממצרים, שכל עוד שיש ערלה - ולא רק ערלת הגוף, אלא גם ערלת הלב, לא שייכת יציאת מצרים. על קרבן פסח נאמר: 'כל ערל לא יאכל בו'. אפי' מי שיש לו עבד ערל, כתוב שהערלה של העבד מעכבת את האדם מלאכול קרבן פסח. ערלה מעכבת לא רק את אכילת הקרבן, אלא את כל המהות של יציאת מצרים.
לכן נאמר על משה רבינו 'ותרא אותו כי טוב הוא'. אומר המדרש: שנולד מהול. ולכן 'כשנולד נתמלא הבית כולו אורה' (רש'י), הייתה איתו שכינה. מאיפה התחילה השלימות של משה רבינו? שהוא נולד מהול. איפה שכתוב 'טוב' הכוונה למשהו נצחי. 'וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ויאמר אלקים יהי אור'. ביום השני לא נאמר 'כי טוב', כיוון שביום השני נבראה המחלוקת. עיין שם ברש'י פרק א' פסוק ז'. ויש לפרש מה שכתוב בתפילה: ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת שבגמ' בסוטה (מח) 'מי בז ליום קטנות'. מה גורם לשולחנם של צדיקים שיתבזה – שלא האמינו בקב'ה. ופירש רש'י שם: 'שיתבזה' – שאין לך שכר שלם'. ועל זה מבקשים שאלו הבוטחים ב-ד' באמת, צדיקים ומאמינים הם יקבלו שכר טוב. טוב מלשוןם מושלם וגמור.
כשמברכים חתן ב'מזל טוב', זה לא רק מזל טוב. 'טוב' זה דבר שהוא קביעא וקיימא. הגמרא בב'ק אומרת שבלוחות הראשונות לא נאמר בהם 'טוב' מכיוון שנשברו. לוחות שניות שלא נשברו, בהם נאמר 'טוב'. ומשה רבינו היה בשלימות, 'ותראהו כי טוב הוא'.
כותב הרב במידות הראי'ה (ברית ב'):
'מי שבריתו שלם יכול להתרחב בארחות-חיים ג'כ בחמריות מרובה. מבלי שתבלבל אותו מתוך כך מחשבה מטרדת. אמנם לפי ערך פגם הברית כן יהיה קשה לו, גם בעת התחלת תשובתו, להיות עסוק בעניני חמריות, ואפילו לתכלית טוב, כי כל דבר קטן יבלבל רעיונו. על כן התיקון האמתי בזה הוא להיות עסוק בעמקי חכמה ודעת אלהים, דהיינו עמקי דברי הגדה, שמתוך כך הוא מכיר את מי שאמר והיה העולם ד). ומתוך גודל שפע הדעת, שיחול עליו תמיד, יוכל ג'כ לצאת לפעמים מעיוניו ולעסוק בענינים מעשיים וצרכים חמריים, הכל לפי ערך תקון תשובתו.'
 
ימי השובבי'ם
'ועל בריתך אשר חתמת בבשרינו'. לפעמים מצוי שאנשים עוסקים ברוחניות, ומרגישים שהדברים לא מתיישבים להם על הלב. אוגרים ואוצרים ידיעות, אבל לא מרגישים שזה הופך לחלק מאיתם. מדוע?
כותב רבינו יונה בתחילת פרקי אבות (א,ה): 'מחשבת תורה לא תיכון לנגד עניו בעודו פונה אל אישה... שהן שתי מחשבות שאין הלב סובלתן כאחד' יצרא דעריות, זה היצר הכי חזק שקיים בעולם. ולכן הגמ' מספרת שאנשי כנסת הגדולה רצו לבטל את יצרא דעריות.
כותב הרמב'ם בהלכות איסורי ביאה: 'אין מחשבת עריות מתגברת אצל אדם אלא במי שליבו פנוי מחכמה'. הכוונה היא מתורה.. קדושת הברית וקדושת הלשון תמיד הולכות יחד. כך כתוב גם ב'שמירת הלשון'. 'שלח ידיו בשלומיו – חילל בריתו' (תהילים נה,כא)
כותב על זה הרב באורות הקודש  בשני מקומות.
'יצרא דעריות יוכל ללפף את האדם יותר עמוק מהשורש של קישור החיים שלו עצמו, ואילו בקדושה אדם יכול לעלות למדרגת דוגמא של צדיק בכל הדורות' (חלק ג', מוסר הקודש, רצ'ח).
דהיינו, לפעמים ישנם דברים שמוציאים את האדם, שמונעים אותו מלהתחבר לעצמו. הוא חי כבר בעולם אחר שזה לא ממנו. הוא מוציא את עצמיותו מעצמו. זה לא הוא, והוא יודע שזה לא הוא. יש איזה משהו מבחוץ שכל כך מושך אותו. ולכן צריך להיזהר.
אבל דעו לכם, שחלק מהזהירות זה לא לחשוב כ'כ הרבה בדברים הללו. צריך להתפלל לסייעתא דשמיא, העיסוק הרב בדברים האלה הוא לא טוב.
במקום נוסף הרב כותב (עמ' ש'א): 'אם ירד טבע הבשר ויצר לב האדם עד כדי התפתחותה של הערלה, הנה יסול לו האדם את דרכו האצילית בתיקון ברית קודש, על ידי המילה, ואז ימצא את כל כחותיו נטויים למטרה כללית אידיאלית קדושה, ומבשרו יחזה אלוק'.
כלומר, מה שכתוב 'מבשרי אחזה אלוק', אין הכוונה – 'מעצמי אני אראה אלוק'. 'מבשרי', הכוונה היא: מברית הבשר האדם יראה שאדם כן יכול להגיע לדרגות של קדושה. ההפך ממה שהעולם חושב.
 
וכמו שיש ערלת לב וערלת בשר, כך גם יש ערלת הדיבור. וכמו שאמרתי בשם הח'ח, אלו דברים שקשורים אחד בשני. זה כתוב במפורש בפרשה אצל משה רבינו. משה רבינו אמר שהוא לא יכול להשלח להוציא את ישראל ממצרים מכיוון ש'ואני ערל שפתיים'. הדיבור שלי לא מתוקן. אומר המהר'ל: הדיבור, ה'רוח ממללא' שיש באדם זה הדבר שמקשר בין חלקי הציבור. בין אדם לאדם. ומשה רבינו היה איש אלקים, לא הייתה לו שייכות לגשמיות. ('מאין לי בשר', אז גם שם אומר המהר'ל שהכוונה היא שאין לי שום עיסוק עם הגשמיות) ומכיוון שכך, אדם שאין לו שום עיסוק עם משהו שבמשהו שבגשמיות כיצד הוא יכול לדבר ולהשפיע על ציבור שזה חלק חיוני מהחיים שלו? ע'ז אמר משה רבינו 'לא איש דברים אנכי'. הדיבור הוא הדבר המקשר בין האדם לבין האדם.
'שלח נא ביד תשלח'. אומר בפרקי דר'א (פרק מ') שמשה רבינו הציע אלטרנטיבה. את מי תשלח? את אליהו הנביא שעליו נאמר: 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא'.מדוע דווקא את אליהו?
סיבה ראשונה היא משום שהוא רצה שיציאת מצרים תהיה הגאולה הסופית. מדוע צריך שאחריה יבואו עוד כמה גלויות עד הגאולה העתידית ע'י אליהו הנביא? תשלח כבר עכשיו את אליהו הנביא.
אבל ישנה עוד סיבה. מובא בחז'ל שאליהו זה פנחס. למה אליהו זה פנחס, במה היחוד שלו?
אלא משה רבינו התכוון לומר: כל תכליתה של יציאת מצרים זה לחזור לגזירתו של יוסף, שנהיה מובדלים מאומות העולם, והדבר המעכב זו קדושת הברית. 'שלח נא ביד תשלח' - שלח את אליהו שעפ'י המסורת הוא מגיע לכל ברית. מדוע? מכיוון היה תקופה מסויימת שאליהו כביכול לא דיבר בכבוד על עמ'י, וטען 'כי עזבו בריתך בני ישראל', שעמ'י מפירים את הברית. ומשום כך אמר לו הקב'ה: אתה תהיה בכל ברית מילה, ותראה בעיניך שבני ישראל הם שומרי ברית במהותם, ישראל תמיד נימולים.
ע'ז אמר משה רבינו לקב'ה 'שלח נא ביד תשלח'. לא רק מכיוון שאליהו הוא המבשר האחרון לפני ביאת המשיח, אלא מכיוון שאליהו זהו פנחס. הוא זה שמקנא לכבודו של הקב'ה, הוא זה שעניינו שמירת הברית וקנאות לשמירתה. ומכיון שכך הוא יוכל להביא את גאולת מצרים שתפקידה להסיר את ערלת לבבנו.
כתוב בחז'ל, ומביא את זה  הרב ב'עולת ראי'ה' בזמירות של מוצאי שבת, שאליהו הנביא יושב כל מוצאי שבת ומונה את זכויותיהם של ישראל. אחד שמונה את זכויותיהם של ישראל, הוא זה שיכול להוציא את בני ישראל מארץ מצרים. אחד שיודע לסנגר על עם ישראל בכל מצב שהוא, הוא נקי, יש לו את נק' הנקיות שבתוכו, הוא זה שאמור להשלח להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.
[שמעתי השבוע סיפור על דרור וינברג הי'ד. הוא למד בישיבה, ואח'כ היה מח'ט חברון. באחת הפעמים, ישבה אצלו באסיפה קצינה בכירה, שעל המדים שלה היתה דרגה שלא שייכת לה, ומישהו שם העיר לה על זה שזו עבירה על החוק הצבאי. שאלו אח'כ את דרור וינברג, מדוע אתה לא הערת לה? אמר להם: אני לא רציתי אפי' שהיא תחשוב שהסתכלתי עליה. אם הייתי מעיר, אז זה היה נראה כאילו שהסתכלתי].
 
תשובתו של הקב'ה על טענת משה
אומר האוה'ח הק': 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך' - 'דבר זה שאתה מקטין עצמך ואומר מי אנכי, זה לך לאות כי באמצעות קנייתך מדה זו אנכי שלחתיך'.
דהיינו, יציאת מצרים האמתית צריכה להיות בגדר 'אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח'. ואם שולחים שליח, לא מתקיים התנאי הזה.
אבל, אמר לו הקב'ה, אחד כמוך, שכ'כ בטל לקב'ה, גם אם הוא יישלח להוציא את ישראל ממצרים, זה לא הוא. הוא בטל לשכינה. זה מה שאמר לו הקב'ה 'כי אהיה עמך'. מדוע? מכיוון שמשה רבינו הגיע פה לשיא הביטול. לכן כל מה שהוא יעשה, זה בעצם לא פעולותיו. הוא עצמו משולל בחירה. אלא 'כי אהיה עמך' – פעולות אלוקיות. הכל מנווט מלמעלה. זו דרגתו האמיתית של משה רבינו. וכמו שחז'ל אומרים: 'שכינה מדברת מתוך גרונו'.
משה רבינו לא מוזכר בהגדה של פסח, וזאת כדי להדגיש את ה'אני ולא מלאך אני ולא שרף'. לא לייחס את מה שהיה ביציאת מצרים לבשר ודם.
(הגמרא בתענית (ב'.) כותבת: 'אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה, ומפתח של תחיית המתים'.
השפ'א דן שם מתי שליח הוא בגדר שיש לו את כחו של המשלח, ומתי הוא פועל מצד עצמו. הוא רוצה לומר שזהו ההבדל בין שלוש השליחויות הללו).
[מה זה ביטול של משה רבינו? אמנם שמעתי את הסיפור הזה ביום רביעי הקודם, אבל אני עד עכשיו ממש בהתפעלות ממנו.
הרב עובדיה קרא ליהודי אחד, מחבר ספרים, שנה לפני שהוא נפטר, ואמר לו: יש איזה פסק שהבאת בספר שלך בשמי שהוא לא נכון. אני מבקש ממך שתכתוב שזה לא מה שאמרתי. היהודי התחיל לבכות, ואמר לו: כבוד הרב, אם אני אעשה את זה, יצא עלי שם שאני לא בר סמכא. שאני מביא דברים בשם גדולים ובסוף יוצא שזה לא מה שהם אמרו. הרב עובדיה חשב כמה דקות ואמר לו: אתה צודק. תודיע שאני קראתי לך ואמרתי לך שחזרתי בי ממה שפסקתי. שמעתם טוב? 'אני חזרתי בי מהפסק', בשביל שהרב הזה לא יתבייש. באו אליו בני הבית, ושאלו אותו: כבוד הרב, אתה צריך להתבזות בשביל הרב הצעיר הזה? אמר להם הרב עובדיה: עדיף לי להתבזות בעולם הזה, מאשר להתבזות בעולם הבא על זה שביזיתי רב צעיר.]
 
'פקד פקדתי'
יעקב אבינו ויוסף אמרו לבניהם, שיש סימן מי יהיה הגואל. מה הסימן? זה שיאמר 'פקוד פקדתי'. אז אם כל ישראל יודעים שמי שיבוא ויאמר 'פקוד פקדתי' הוא יהיה הגואל, חסרים רמאים שיבואו ויגידו 'פקוד פקדתי'?
אלא כותב ר' יהושע מקוטנא, בעמח'ס שו'ת 'ישועות מלכו', בסוף השו'ת שלו: לא זו הכוונה. הכוונה היא שכשיבוא הגואל ויגיד משהו, שהציבור ששומע את זה מרגיש שזה באמת כמו שהוא אומר, זה סימן שהוא הגואל.
על זה אני מוסיף. יש דיון בגמ' על דברים האם הם 'מפקד פקיד' או לא. דהיינו, האם מיץ שנמצא בתוך הענב, אם זה היה כל הזמן כאילו טמון, או שאני יצרתי פה משהו.
זה מה שאמר יעקב אבינו. מי שיבוא ויגיד 'פקוד פקדתי', לא שהוא ממציא איזה פטנט חדש איך לגאול את ישראל, אלא הוא לוקח את מה שהקב'ה אמר מראש יהיה, כך הוא מגיש את זה לציבור – שהגאולה קיימת בתוכנו ועלינו רק להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. זה הסימן לדורות 'כי פקד ד' את עמו', במהרה בימינו.
לסיכום, 'ויקם מלך חדש ... אשר לא ידע את יוסף', ובתרגום: שביטל את הגזירה של יוסף. הכוונה היא על מה שיוסף ציוה למצרים למול את עצמם, ומה ראה דווקא לבטל גזירה זו? הרי יותר מכך ביקש. 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'.
כאן נתגלה עומק רשעותו, פרעה לא חשש מסתם ריבוי מספרי, פרעה חשש מ'הנה עם בני ישראל', יש כאן קבוצה של אומה חדשה שאינה מתבטלת עם מצרים. יש להם דרך חיים של קדושה. הם שומרים עצמם על ידי ברית קודש. לכן הדגישה תורה, תהליך יציאת מצרים להיות בן חורין מגיע כך כשאנו מקיימים את הסרת הערלה 'ומלתם את ערלת לבבכם'. וכמו שכתב ר' עקיבא איגר, שיש קשר בין ברית התורה לברית המילה. ובכדי שבני ישראל יינצלו מ'כל המחלה אשר שמתי במצרים' – שהכוונה היא ל'ויחזק ד' את לב פרעה', שזו המחלה של מצרים, אי אכפתיות, אטימות לב – הוצרכנו לפני כן, לקיים מצוות מילה, כך אדם זוכה לחירות אמת. משום כך, ביציאת מצרים הודגש כי השותף בקרבן פסח הוא רק מי שנימול 'כל ערל לא יאכל בו', וכך בפרשתנו מביאה התורה את הסיפור עם משה רבינו שנתעצל בברית הבן, לא סיפור סתם, אלא חלק מהדגש של תהליך יציאת מצרים.
משה נשתלח להוציא את ישראל 'אל ארץ זבת חלב ודבש', ובנוסף לכך, 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. מסביר הרב בעין אי'ה שאין הכוונה על שפע גשמי כשלעצמו, אלא לעודד את ישראל שביציאת יגיעו לדרגה רוחנית שבה שפע גשמי לא יהיה סתירה או מיעוט כלשהו בעבודת ד' שלהם, וכך כשיציאת מצרים וגאולתה היא בעלת משמעות רוחנית באמת, זוכים לכך.
משה רבינו אומר לא 'איש דברים אנכי ... שלח נא ביד תשלח' על מי התכוון משה, מי ראוי יותר ממנו להוציא את ישראל?
כתוב בפרקי דר' אליעזר (פרק מ') – משה התכוון לאליהו הנביא שעליו נאמר 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא' ומדוע דווקא אליהו? נ'ל לא רק בגלל שהוא הגואל האחרון אלא אליהו הוא מלאך הברית פנחס זה אליהו המקנא על קדושת ישראל. ע'ז ביקש משה רבינו - יצי'מ לדרגות גבוהות של קדושה מתאים יותר אליהו. אמר לו הקב'ה 'וזה לך האות כי אנכי שלחתיך', דווקא אתה שממעט את עצמך על ידך תבוא הגאולה כי פעלו של משה בא מתוך התבטלות גמורה לתפקידו שכינה מדברת מתוך גרונו וכן יהיה בעז'ה לעת'ל.
בכל תקופה של 'ויקם מלך חדש' אנו מברכים שידע את יוסף, לזכור את אותו יוסף שהתורה העידה עליו אין חכם ונבון כמוך ששם שמים שגור בפיו ויביאו ברכה לעולם כולו. 
שבת שלום!