דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
במדבר שיחת פרשת השבוע במדבר - תשעז רה"י הרב יעקב שפירא
בשו'ע כתוב שיש לקרוא את פרשת במדבר לפני חג השבועות (או'ח תכח ד). כנראה שפרשת במדבר היא ההכנה הטובה ביותר לחג השבועות.
 אין ספק שחג השבועות, כמו כל החגים ועוד יותר מכך צריך הכנה, זה פס' מפורש 'והיו נכונים לשלושת ימים', סימן שיש פה איזה עניין של הכנה, כמו שכתוב על שבת 'וביום השישי והכינו...'. צריך למצוא מה השייכות הפנימית של פרשת במדבר לחג השבועות. ובאור החיים הק' מפרש את הפסוק (שמות יט א) ''בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים', שהפסוק מבאר מדוע לא קבלו מיד את התורה וחיכו עד לחודש השלישי, והרי אחד מסימני האהבה הוא 'שלא יתעכב חושק מבוא אל חשוקתו', ועל זה אמר הפסוק שהם עדיין לא היו מוכנים, כיוון שרק עתה הם יצאו ממצרים שהיא ארץ טמאה, ועל כן נצרכה הכנה גדולה לקבלת התורה.
 
המדבר בד'כ מצטייר לנו כמקום שומם, 'מדבר ציה וצלמות'. ואין ספק שמה שכתוב 'וידבר ד' אל משה במדבר סיני' זה לא מדבר רק על ציון המקום איפה הוא דיבר איתו, כשמדברים על המדבר זה דבר ערכי, כמו שחז'ל אומרים פה שכל מי ששם עצמו כמדבר זוכה לתורה.
שיתרו הלך ללמוד ולהיפגש עם משה רבינו כתוב ש'יתרו בא אל המדבר', רש'י אומר שעזב כבודו של עולם ובא אל המדבר איפה שמשה רבינו וישראל שכנו. יתרו הרגיש שהוא מוותר על משהו, זה המושג של לבוא אל המדבר אצל גוי. יהודי שבא אל המדבר, כל מי ששם עצמו כמדבר זוכה לתורה, 'נפשי כעפר לכל תהיה', לכן מיד אח'כ אומרים 'פתח ליבי בתורתך' זה לא במקרה שהבקשה הזאת באה אח'כ. כי יהודי לא בא אל המדבר מתוך הרגשה שהוא ויתר על משהו בשביל התורה. בדיוק להיפך, הוא לוקח את כל מה שיש לו ומשקיע את זה בתורה. כך חז'ל אומרים על הפס' 'ממדבר מתנה', אם אדם שם עצמו כמדבר, הפקר לכל, אז הוא זוכה לתורה. הקב'ה אומר לבנ'י 'זכרתי לך חסד נעורייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה' וכן בסוף חומש דברים 'ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון'.
אומר השפת אמת (בפרשה שלנו, על 'ימצאהו בארץ מדבר') 'מציאה גדולה מצא הקב'ה לישראל, פירוש, מדבר הוא הביטול כמו שכתוב שאדם עושה עצמו הפקר כמדבר. ואין ביטול נמצא בעולם רק בבנ'י, 'כי אתם המעט'- ממעיטים עצמכם, כי יש בעצם ליבות בנ'י דביקות וביטול לד' אלקי הארץ. וזה זכותם של ישראל 'לכתך אחרי במדבר' כי ייבטלו אליו כמדבר. ומזה באו לכל המדרגות של 'יסובבנהו יבוננהו''.
דהיינו, 'יסובבנהו יבוננהו' אומר שם רש'י בפרשת האזינו- יסובבנהו זה לשון סיבוב, הקיף אותנו בעננים שהיו בהר סיני בקבלת התורה, ובכפיית ההר כגיגית. השפת אמת אומר, שבגלל 'שאתם המעט'- שממעיטים עצמכם כמדבר, לכן כתוב בהמשך הפסוק 'יסובבנהו', שאומר שם רש'י  שבגלל זה זכינו לקבלת התורה בהר סיני. 'כפה עליהם הר כגיגית' שכמו שדיברנו כבר פעם זה לא היה לגריעותא, זה היה למעליותא, שהוא מצא אותנו ראויים לדבר הזה.
 
כתוב בשו'ע שחייבים לקרוא לפני חג השבועות את חומש במדבר, מפני שזה לא רק ציון של מקום, זה מהות. להפוך את המציאות של מדבר, של שממה, של ציה, למציאות של חג הביכורים, של חג השבועות שהוא ההיפך ממדבר, שהתורה מצמיחה מאיתנו את הפירות. המדבר הוא מדבר עד מתן תורה, מאז מתן תורה זה כבר גדר אחר- של יום הביכורים.
 
עוד קשר להכנה לחג השבועות: ד' מצוה את משה: תספור את בנ'י- 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה', משה רבינו היה צריך להיכנס לכל אוהל ולספור אותם. הרמב'ן אומר שעצם זה שמשה רבינו הסתכל על כל אחד, בזה הוא השרה עליהם את ברכתו. [ממש מעשה רב'ה...] משה רבינו עמד בפתח של כל אוהל וכל מי ששם עליו את עיניו זה ברכה. אבל הרי זה לא הפעם הראשונה שבנ'י נספרים, בבמדבר עצמו בפרשת פנחס (בפרק כ'ו) כתוב 'שאו את ראש כל עדת בני ישראל מבן עשרים שנה ומעלה כאשר ציוה ד' את משה ובנ'י היוצאים מארץ מצרים... לחנוך משפחת החנוכי' אומר רש'י- 'לפי שהיו האומות מבזין אותם ואומרים, מה אלו מתייחסים למשפחותיהם? אם בגופם היו מושלים ק'ו בנשותיהם. לפיכך הטיל הקב'ה שמו עליהם ה'א מצד זה ויו'ד מצד זה, אמר- מעיד אני עליהם שהם בני אבותיהם 'שבטי י-ה עדות לישראל''. לכן כתוב 'החנוכי', 'הפלואי', עם ה'א ויו'ד. אבל למה זה כתוב רק בפרשת פינחס, למה זה לא כתוב פה בתחילת ספר במדבר? רק בפרשת פינחס אומות העולם נזכרו לבזות אותם? למה במניין של במדבר לא צריך להוסיף ה'א ויו'ד?
זה לא שאלה שלי. הילקוט שמעוני בפרשת פינחס מתייחס לזה: 'בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן- מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקב'ה- אמר להן הביאו לי ספר יוחסין שלכם שנאמר 'הבו לד' משפחות עמים' כשם שבני מביאין 'ויתילדו על משפחותם', לכך מנאם בראש הספר הזה אחר המצוות, 'אלה המצות אשר צוה ד' את משה אל בני ישראל בהר סיני', ואחר כך 'וידבר ד' במדבר סיני שאו את ראש כל עדת בני ישראל' שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן... כשבאו לשטים 'ויחל העם לזנות', שמעו האומות- אותה עטרה שהיה בידן כבר היא נטולה מהם, אותו השבח שהיו משבחין הרי בטל, שוין הן לנו, כשבאו לידי נפילה זקפן המקום שוב'. כלומר, אחרי שקיבלנו את התורה בנ'י היו 'למשפחותם', רק כשהגיעו לשיטים התעוררו אומות העולם לומר הם כבר לא למשפחותם. זה קיטרוג גדול. לכן בפרשת פינחס היו צריכים לייחס אותם. רק שם אומות העולם הרימו ראש- אם אתם עמ'י חוטאים אז אין לכם יותר מעלה ממנו לקבל תורה. לכן רש'י וחז'ל אומרים את זה רק על פרשת פינחס. שם שזה היה אחרי חטא השיטים, שזה לא היה סתם למנות אותם אלא כדי להראות שלמרות שחטאו בשיטים הקב'ה משרה שכינתו עליהם, מפני שזה לא היו כולם. זה מה שאומר הילקוט שמעוני.
 
על כל פנים מה זה נוגע לשבועות? המדרש אומר שגם המניין שהיה בפרשת מדבר זה היה בדוקא מייד אחרי שניתנו לנו המצוות בפרשת בחוקותי, למה לנו? הביאו ספרי יוחסיכם. התורה ניתנה בתנאים מסוימים. זה שזה לא מצויין ביו'ד וה'א בפרשת במדבר זה בגלל שרק בפרשת פינחס שהיה איזה קעקוע ביוחסין של ישראל אז היה איזה מין הו'א לגוים שאנחנו פחות שייכים, רח'ל ריחקתם את עצמכם מהקב'ה כביכול, אז היה צריך עדות מהקב'ה שזה לא כך. ואכן, במפקד שבפרשת פינחס לא הוזכרו שבט לוי, שהרי הם לא עבדו במצרים, ולא כלפיהם היתה הטענה שהמצרים שלטו בהם. גם בפרשתנו, המנין של שבט לוי מוזכר בנפרד, והוא שונה ממפקד יתר השבטים בכך שבמפקד של שאר השבטים נאמר 'על פי ד''. במניין השבטים אומר רש'י: 'למשפחותם- דע מנין כל שבט ושבט', דהיינו, שלא נמנו המשפחות, אלא כלל השבט, ואילו במפקד של שבט לוי אי אפשר לפרש שהמילה 'למשפחותם' כוונתה לשבטים, משום שהוא שבט אחד, ולכן בודאי הכוונה למשפחות, כי בשבט לוי החלוקה היא למשפחות, ולכל אחת מהן תפקיד אחר. אמנם, בפרשת פינחס נמנו השבטים גם למשפחותיהם, כי שם המנין הוא לשם חלוקת הארץ, שהיא על פי המשפחות של כל שבט ושבט, כמבואר ברמב'ן (כו נו).
 
הגמ' ביומא אומרת (בדף כ'ב)- בפס' אחד כתוב 'והיה מספר בנ'י כחול הים' אז יש מספר, ומיד אח'כ 'אשר לא יימנה ולא ייספר לרוב'- תרתי דסתרי. אומרת הגמ'- כאן בזמן שעושים רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושים רצונו של מקום. למה בזמן שעושים רצונו של מקום אין מספר? מפני שאז כל יהודי הוא שקול כמו הרבה, הערך האיכותי שלו הוא הרבה יותר גדול. כמו שחז'ל אומרים על אנשים גדולים: 'משה שקול כשישים רבוא' (שהש'ר א סד). 'יאיר בן מנשה שקול כרובו של סנהדרין' (ב'ב קכא). לכן אין מקום למיספור בזמן שאין עושים רצונו של מקום. האם זה נפסק להלכה? איפה כתוב ברמב'ם שאסור לספור? הל' תמידין ומוספין פ'ד ה'ד כותב את זה הרמב'ם כאגב. במקדש כל בוקר היו עושים פייס כדי לתת לכל כהן את התפקיד שלו וכל אחד היה מושיט אצבע והממונה היה מונה את האצבעות וכשהגיעו למספר מסויים הכהן שהגיעו אליו הוא היה זוכה- ואומר הרמב'ם 'ולמה מונה המניין שהסכימו עליו על האצבעות שהוציאו ולא היה מונה על האנשים עצמן? לפי שאסור למנות ישראל אלא על ידי דבר אחר שנאמר 'ויפקדם בטלאים'. אז הרמב'ם לא מביא את זה בתור הלכה בפני עצמה, למה הוא מביא את זה דוקא בהלכה שמדברת על הפיס במקדש? בזמן שיש בית מקדש על פניו זה 'בזמן שעושים רצונו של מקום', וממילא אסור לספור. לכן הרמב'ם מביא את זה בהלכות של בית המקדש, שאז 'עושים רצונו של מקום', כדברי הגמרא בב'ב (דף י) שבזמן המקדש- זה נקרא שעושים רצונו של מקום.
 
אז יוצא לנו, שהמדבר הוא הכנה לשבועות, המיספור 'לתולדתם למשפחותם' ע'פ הילקוט שמעוני הוא ג'כ הכנה לתורה, זה הכנה לתורה- למה ניתנה לנו ולא לאומות העולם שאין להם את הגדר של 'למשפחותם', הכל פרוץ. אצל בנ'י- 'גדרו עצמם', לכן קיבלו את התורה.
 
מוסיף רש'י, עוד הכנה לתורה- 'אלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ד' אל משה בהר סיני- ולא נזכרו כאן אלא רק בניו של אהרן ונקראו תולדותיו של משה, לפי שלמדם משה תורה, מלמד שכל המלמד את בן תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו'. מתי זה היה? 'ביום דיבר ד' את משה בהר סיני'. לכאורה זה תרתי דסתרי, אם מכאן לומדים שהם נחשבים תולדות של משה מפני ש'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו' אז שואל המהר'ל בגור אריה- הרי משה לימד תורה את כל ישראל, הרי לימד את כולנו תורה אז כולנו הילדים שלו, למה זה כתוב דוקא על בני אהרן? משיב המהר'ל- מה שכתוב 'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו' זה רק כשהוא מלמד אותו מעבר למה שהוא מצווה, מה שלימד משה רבינו את כל ישראל הרי הקב'ה נתן לו להוריד תורה כדי שילמד את כלל ישראל. 'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו' זה כשיש מאמץ מעבר לחיוב.
 
אני שואל אחרת- 'ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דיבר ד' את משה בהר סיני' היה צריך להיות כתוב אחרת, מתי בני אהרן הפכו להיות כאילו בניו של משה? לא 'ביום דיבר ד' את משה בהר סיני' אלא ביום שהוא לימד אותם, הפס' לא אומר את זה, הפס אומר 'ביום דיבר ד' את משה בהר סיני', והרי הוא לימד אותם אח'כ, קודם כל משה רבינו הוריד את הלוחות מהר סיני ורק אח'כ הוא לימד את בני אהרן. אז משהו פה לכאורה לא מדויק בפס'. מה רואים מזה? שבזמן שמשה לימד את בני אהרן זה היה המשך התורה שהקב'ה לימד את משה רבינו. שאדם מקבל תורה, לומד תורה, והוא מלמד אותה גם לאחרים, זה לא שתי מצוות שונות. הרמב'ם כותב שהמצות עשה בת'ת זה ללמוד וללמד. וכשהרב מלמד תורה לאחרים, זה לא רק שהוא משפיע לאחרים והם גדלים, אלא כמו שכתוב באבות 'ומתלמידי יותר מכולם' באותה שעה שהוא מלמד את האחרים זה כאילו שהוא מקבל תוספת של הבנה של מה שהוא קיבל מהר סיני. הגמ' קידושין ובברכות (כא) אומרת: 'כל המלמד תורה לאחרים כאילו קיבלה מסיני'. מי 'קיבלה מסיני'? אומר המהרש'א בקידושין שני פירושים- כאילו התלמיד קיבל מסיני, מפני שהרב מקשר אותו לסיני. אבל זה גם על המלמד, כשאתה מלמד מישהו אחר גם אתה עצמך 'מתלמידי יותר מכולם', זה כאילו מהדורא בתרא של 'ביום דיבר ד' אל משה בהר סיני'. וזה מה שאומר הפס'- 'כל המלמד את בן חבירו תורה כאילו ילדו' לכן משה כאילו ילד את בני אהרן, וזה לא התבטא רק באותו רגע שהוא לימד אותם, אלא אז גם התורה של משה רבינו כאילו נתרבתה, נתעלתה יותר.
כשאדם יכול ללמוד וגם ללמד מישהו אחר אז גם הוא מקבל. זה מה שאומרת לנו התורה, הם היו תולדות שלו לא רק ביום שהוא לימד אותם, זה הכל המשכיות אחת של סיני, כשאדם לומד ומלמד הוא מקושר להר סיני, גם הוא מקושר וגם התלמידים ממילא מקושרים. כתוב בירושלמי על תלמיד אחד שהיה 'קטוע מהר סיני', אחד שלא מלמד תורה ע'פ המסורת, הוא לא יודע לשלשל את השמועה שלו אחד אחרי השני עד לסיני הוא קטוע מסיני. משה רבינו ידע לקשר את התורה שלו לסיני והתורה הזאת שמחוברת לסיני היא זו שהפכה את התלמידים האלו ששמעו אותו ל'כאילו ילדו', בתנאי שזו אותה תורה שלמדת מסיני. אז גם בשעה שאתה מלמד את השני אז גם בעצם התורה שלך מתרבה. מפני שהמלמד זה כאילו שיעור של הלימוד של כל אחד, מפני שאדם שלומד בצורה כזאת שהוא יכול ללמד את התורה שלו לאחר, גם התורה שלו זה סימן, או סיבה, שהתורה שלו באמת נמצאת בשיעור קומה גדול מאוד.
 
השבת שלפני שבועות היא הכנה לתורה, כי לכולי עלמא התורה ניתנה בשבת. בזמירות השבת אנו שרים 'ביום השבת שישו ושמחו כמקבלי מתן נחליאל', ובשפת אמת (ראה תרנ'ד) אומר שבשבת אנחנו בבחינת בנים, כי ע'י שנתנה לנו תורה... כאילו ילדו לכלל ישראל לבחינת בנים, ועל כן כתוב 'ואלה תולדות... ביום דבר ד' את משה בהר סיני'. שמאז כבר נעשינו כאילו ילדו לבחינת בנים. חוץ מנדב ואביהוא, שאמרו 'מתי ימותו שני זקנים הללו', כדברי הגמרא (סנהדרין נד ע'א). 
 
היות שאנחנו לפני חג השבועות וכל ימי ספירת העומר הם הכנה, וכן ספר במדבר 'למשפחותם', ו'מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו' הוא שייך דוקא ביותר לפני מעמד הר סיני.
הגמ' אומרת בנידה דף ע' ע'ב- מה יעשה אדם ויחכם? ילמד. היו הרבה שעשו כך ולא עלתה בידם? יבקש ממי שהחכמה שלו, דהיינו, זה לא סגולה- אם תתפלל תצליח, אלא התפילה מקשרת את האדם לבורא, אם האדם לומד ולא מצליח סימן שחסרה פה תפילה. מתי צריך להתפלל על התורה? לא ב'השיבנו', ודאי גם שם, רש'י בע'ז אומר- ב'אתה חונן לאדם דעת' שם אדם יבקש, חוץ מכמובן בברכות התורה ובאהבה רבה אהבתנו. והגמ' אומרת בסנהדרין בדף צ'ט ע'ב שמי שעמל על התורה אז התורה גם עמלה ומחזרת ומבקשת את קונה להימסר לאדם הזה, כמים הפנים לפנים, אם אתה עמל אז גם התורה עמלה בשבילך, שהיא תימסר לך.
סיפרתי פעם, שאבי זצ'ל היה בחור צעיר, נתנו לו פעם בשמחת תורה ס' לרקוד ומישהו אמר לרה'י שהוא רוקד עם כל התורה, ורה'י אמר- וגם התורה רוקדת איתו. זה לא חכמה רק לרקוד עם התורה, צריך שגם התורה תרצה בנו, זה בא ע'י עמל. וכך כותב הגר'א במשלי (פ'א פס' כח), התורה ניתנת לאדם ע'י שהוא דורש בה וחוקר בה ומבקש מהקב'ה שהוא יעזור לו. אז יש ס'ד, כמים הפנים לפנים.
 
בידוע שבחג השבועות ההלכה אומרת 'חציו לד' וחציו לכם'. הפירוש הפשוט הוא- צריך בחג השבועות גם לישון קצת, גם לאכול- 'חציו לכם'. במאמרי ראיה כותב הרב אחרת (עמ' 172) 'אמר ר' אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן חציו לכם, מה טעם? מפני שהוא יום שניתנה בו תורה. מפני מה הטעם שהוא יום שנתנה בו תורה מחייב הוא להודות דבעינן נמי לכם יותר מימים קדושים אחרים? מפני שמן התורה הקדושה הגדולה והרחבה, תורת ד' צור כל העולמים, אנו יודעים איך לקדש את ה'לכם' ואיך להבין שגם ה'לכם' באמת אינו 'לכם' נבדל, אלא לד' הוא. לולא התורה שנתנה לנו, אם לא ההוא יומא דקא גרים, היה באמת ה'לכם' נפרד מהלד' פירוד תהומי, אבל בא היום הגדול היום שנתנה בו תורה והעביר אותנו מעל לגבולי הפירודים הללו, ויודעים אנו ממקורה של תורה דוקא דבעינן נמי לכם.'
ה'חציו לכם' צריך להיות בתוך ''חציו לד'', לדעת שגם ה'לכם', גם הדברים שנראים לנו לכאורה חולין, לא שאנחנו הופכים עכשיו את כל מה שנראה לנו חולין לקודש, אלא הפוך- בחג השבועות אפשר להבין איך אדם יכול עם התורה לרומם את הכל. לא שבמקום לעסוק בתורה הוא יעסוק בחולין, אלא איך עם התורה הוא יכול להשפיע על הכל. אם אנחנו רואים לפעמים מציאות כזאת שיש משהו לא בסדר, זה לא בגלל שההוא לא בסדר אלא שהתורה שלנו לא מספיקה כדי להשפיע גם על אחרים, כמה שאדם משייך עצמו יותר אז הוא גם דואג יותר לשלימות הכלל.
היה חכם אחד שאמר, למה ביום כיפור בתי הכנסת מלאים והרחובות ריקים ולצערנו בשבת זה לא כך? נכון לא כמעשהו בחול מעשהו בשבת, אבל לא כמו יום הכיפורים. מפני שביום כיפור כולם באמת נמצאים ביום כיפור, בשבת אולי לפעמים זה לא בשלימות אז זה גם מקרין כך החוצה. בחג השבועות שזה חג החיבור לתורה צריך להגיע לדרגה כזאת שתשפיע גם על העשיה, ש'הלכם' איננו נבדל אלא לד' הוא.
הדברים האלו נכונים לא רק לחג השבועות. משה רבינו עלה להר סיני והמלאכים אמרו לו- מה לילוד אשה בינינו, ומשה רבינו פחד מהם והקב'ה אמר לו- אחוז בכיסא הכבוד וענה להם. מה היה הויכוח פה? מה לילוד אשה בינינו? אבל הבשר ודם הזה הוא לא רק בשר ודם יש לו גם נשמה, הדרגשה של האדם הישראלי כתוב בתניא, ע'פ חז'ל כמובן, שהוא יותר גבוה מהמלאכים, שבכל מקום שיש מניין של יהודים המלאכים לא יכולים לעמוד שם מרוב קדושה. הקב'ה אמר למשה רבינו- לא שאתה מחזיר להם תשובה כדי שהם לא יקטרגו, הנשמה שלך של הילוד אשה, הוא יותר גבוה משל המלאכים, אז איך לך מה לפחד. הנשמה הטהורה היא מקדשת גם את הילוד אשה, מה שהמלאכים לא יכולים לעשות. לכן התורה שייכת דוקא לנו. כשמשה רבינו קיבל את התורה הוא היה בדרגה של מה שחז'ל אומרים שבחג השבועות ה'לכם' יהיה מושפע מה'לד'', אז ממילא לכן התורה יכולה להינתן לנו והיא ניתנה.
 
הבאתי שבוע שעבר שפת אמת 'הרבה עשו כרשב'י ולא עלתה בידם'- מה פירוש? 'הרבה עשו כ... ולא עלתה בידם' כתוב מספר פעמים בש'ס, זה כתוב גם על הקמחית שהיתה צנועה בביתה וזכתה שיצאו ממנה כהנים גדולים, מסביר המהר'ל בנתיב הצניעות, שאלו שעשו כמותה ולא עלתה בידם זה מפני שצניעות זה דבר שבנפש, שאדם עובד על המידות שלו, יש גם צניעות הדיבור, אז ממילא זה משפיע גם על החיצוניות. לא עלתה בידם מפני שזה לא היה בפנימיות, זה היה חיקוי, זה לא בא מבפנים. אותו דבר על 'הרבה עשו כרשב'י ולא עלתה בידם', הם עשו באותו מודל, אבל צריך שזה יבוא מבפנים, מעבודה.
אבל השפת אמת בפרשת עקב אומר משהו אחר: 'הרבה עשו כרשב'י'- להשפיע מהתורה שלהם על העולם הזה ולא עלתה בידם, רשב'י כן הצליח. מפני שרשב'י מפורסם שכשיצא בפעם הראשונה מהמערה אמר- מה זה שעוזבים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה וכל מקום שנתן עיניו בו היה נשרף, והקב'ה אמר לו לשוב למערה. אחרי שנים עשר חודש שיצא עוד פעם הוא התעלה לדרגה גבוהה עוד יותר ואז הוא השפיע על העולם הזה, אומר השפת אמת- על זה אמרו 'הרבה עשו כרשב'י ולא עלתה בידם'- צריך להיות באותה דרגה של רשב'י, כזה הידבקות בתורה, כדי להשפיע גם על העולם הזה, על חיי העולם הזה. זה הדרגה שאנחנו מגיעים בשבועות שגם ה'לכם' מושפע מה'לד''.
 
וכך כותב השפת אמת לפרשת נשא- לא כתוב סתם 'ונפשי כעפר תהיה', כתוב 'ונפשי כעפר לכל תהיה' שמה שאדם מפקיר עצמו כמדבר שלכן הוא זוכה לתורה, זה מפני שהוא יודע שהתורה שלו משפיעה על כל העולם, היא מקרינה על כל העולם, אז אם הוא 'ונפשי כעפר לכל תהיה' אז 'פתח ליבי בתורתך'.
הרמב'ם כותב בהקדמה 'כל המצוות שניתנו לו למשה בסיני בפירושם ניתנו'- דהיינו תורה שבכתב עם תורה שבע'פ. בלי תורה שבע'פ לא שייך,  הש'ך כותב שזה הפשט, הפשט של הפס' זה עם תורה שבע'פ. הגמ' אומרת שר' אליעזר אמר לבניו- 'מנעו בניכם מן ההיגיון', אומר רש'י שם במסכת ברכות- אל תרגילום במקרא יותר מידי, הכוונה אינה שלא ילמדו תנ'ך. אל תרגילו אותם שהמילים זה הפירוש, הפירוש זה התורה שבע'פ, כך מסביר הנצי'ב את דברי רש'י. הגמ' במועד קטן אומרת ששאלו אחד מה פירוש הפס' 'חכמות בחוץ תרונה' (משלי) והוא כנראה אמר פירוש לא נכון אז אמרו לו- אם קרית לא שנית ואם שנית לא שילשת ואם שילשת לא פירשו לך, זאת אומרת שאפילו כדי להבין פסוק צריך 'אם שנית לא שילשת ואם שילשת לא פירשו לך'. אומר הרמב'ם- כל המצוות שניתנו למשה רבינו בפירושם ניתנו'. הגמ' אומרת שלומדים זאת מ'ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה' התורה זה התורה שבכתב והמצוה זו פירושה. איך זה נכנס במילה 'והמצוה'? הקיום של המצוה זה פירושה של התורה שבע'פ? יש תורה שבכתב יש תורה שבע'פ ומשם אנחנו לומדים מה צריך לעשות, איזה מצוות לקיים ואיך לעשות אותם. הגמ' והרמב'ם בעקבותיה אומרים 'והמצוה- זו פירושה'. הרמב'ם אומר את מה שאמרנו. הדרגה האמיתית של התורה זה שהאדם מוריד את זה למעשה, כשהוא לומד הלכות במנחות על תפילין ועל ציצית הוא יודע שהוא צריך ליישם את זה למעשה, אז זה חלק מהתורה- שלא תשאיר אותה בשמים, שתרומם אותה, שתכניס אותה לעשיה, שתוריד את התורה גם לכלי המעשה שלך. וכשאדם פועל את התורה בכלי המעשה זה נכון שזה נקרא קיום של המצוה 'אשר קידשנו במצוותיו', אבל זה גם קיום של התורה. התורה ניתנה כדי שתיישם אותה בלמעשה. לכן המצוה שאדם עושה זה בעצם גם קיום של התורה שבעל פה. לא רק שע'פ התורה שבע'פ אני עושה, אלא זה היסוד של התורה שהיא תישאר בשמים ותשפיע גם בארץ. לכן מדוייק מאוד מה שאומר הרמב'ם ''והמצוה'- זו פירושה'. דהיינו, התורה שבע'פ שלא תישאר סתם, שהיא תתבטא גם בעשיה, כשאנחנו מקיימים את המצוות מתוך תורה זה בעצם גם הקיום של התורה זה לא רק קיום המצוות. למה אדם צריך להפסיק מלימוד תורה בשביל מצוה שלא יכולה להיעשות ע'י אחרים, הרי ת'ת כנגד כולם? אומר המאירי בשבת בשם הירושלמי- מפני שהתורה ניתנה ע'מ להיעשות. זה חלק מהתורה, שתפעל אותה, שתהיה ניכרת בשטח.
הקב'ה יזכה אותנו בעז'ה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, להיות מוכנים באמת לחג השבועות ודאי כל ימי ספירת העומר על אחת כמה וכמה מפרשת במדבר שעל פי ההלכה צריך לקרוא את פרשת במדבר, המשמעויות של פרשת במדבר, לפני קבלת התורה, וחלק מההכנה לתורה הוא מה שכתוב בפרשתנו, 'איש על מחנהו ואיש על דגלו'. 'השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו' לכל אחד יש את מקומו, על אף היותנו 'עמא פזיזא', ואחד מקנייני התורה, כידוע, הוא 'המכיר את מקומו'.
 
שבת שלום וחג שמח!