דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
וארא פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
'מה נעשה לאחותנו ביום שידובר בה'. מה לא אמרו על פרשת וארא שאפשר למצות שם איזה משהו שעד היום לא אמרו אותו?
'מקוצר רוח'
את הפסוק 'מקוצר רוח ומעבודה קשה' – מסבירים רוב הפרשנים שהכוונה היא שלבנ'י היה קוצר רוח. דהיינו, הם היו תחת עבודה קשה ולכן הם לא היו יכולים לשמוע. הרלב'ג על התורה כותב פירוש מאד מקורי: 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח' – שהיה למשה רבנו. כשאדם הולך לדבר עם אנשים משועבדים, והוא כבר רואה את מה שהולך להיות, אם הוא לא מדבר איתם בשפה שלהם ולא מזדהה עם המצב שלהם, הם לא יבינו אותו, הוא לעולם לא ישכנע אותם. זה מה שאומר הרלב'ג. 'לא שמעו אל משה מקוצר רוח' של משה רבנו, ומעבודה קשה שלהם, זה פירוש מאד מקורי. אלא שזה לא פשוט. משה רבנו כביכול היה קצר רוח? כשהוא דיבר איתם הוא לא ראה שהם לא יקבלו? הכל הוא ראה, גדול הנביאים, הכל ברור לו. זה פירשו מאד מאד מקורי, להגיד על משה רבנו שהיה קצר רוח.
הפירוש הוא לכאורה כמו שאמרנו שבוע שעבר. כשמשה רבנו אמר 'שלח נא ביד תשלח', למה הוא התכוון? הבאתי לכם מפרקי דר' אליעזר, שאומר שמשה רבנו אמר אל תשלח אותי, אלא תשלח את אליהו הנביא. שעליו נאמר 'הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא'. אל תביא לנו גאולה בהפסקות, עדיף שתשלח את אליהו הנביא שהוא מבשר את הגאולה העתידית. משה אומר חבל שאני אוציא אותם ממצרים, למה שתהיה גאולה למקוטעין? מצרים זה השורש של כל הגלויות ושורש של כל הגאולות. זה היסוד של מה שישאלו את האדם לעתיד לבוא האם ציפית לישועה. הבאתי לכם שבוע שעבר מהסמ'ק, שכותב שזה נלמד מיציאת מצרים. כמו שאנחנו מצווים להאמין שהקב'ה הוציא אותנו ממצרים, בתוך זה כלולה גם האמונה שה' יוציא אותנו מכל הגלויות. ו'הפלא יועץ' מוסיף על זה, שגם אדם במצוקות האישיות שלו ישאלו אותו לעתיד לבוא אם ציפית לישועה, והכל נלמד מיציאת מצרים. כנראה שהוא הבין שיציאת מצרים זה לא רק ה-'יציאת מצרים' של עם בנ'י שיצאו ממצרים אלא זה גם 'יציאת מצרים' הפרטית שיש לכל אחד ואחד. זה מה שמשה רבנו אמר, למה צריך לעשות דברים למקוטעים? משה רבנו ידע והכיר את הדור שלנו, שכל דבר רוצים שיהיה כאן ועכשיו ועל הרגע להכניס שקית ומיד כל האוכל יצא מוכן מתובל והכל. אז אולי זה הפירוש ברלב'ג, שמשה רבנו גם אחרי שנשתלח היה לו קוצר רוח, הוא כבר רוצה לראות את הכל גמור. הוא לא יכל לראות את העם סובל. אבל כשמדברים בקוצר רוח אז ברור שהדברים לא נשמעים. ר' חיים מוואלאז'ין כותב שאדם שהוא בטבעו רגזן וכעסן, לא יכול אף פעם לקיים מצוות תוכחה, מפני שבין כה הדברים שלו אין סופם להישמע. ה-א' ב' של הדיבור של הדברים האלה, זה לא הרגזנות, ולא הכעסנות, אלא אדרבה ואדרבה, מתוך חיבה, מתוך עין טובה. לכן אומרת התורה שבנ'י לא שמעו למשה רבנו, באותו מעמד, באותו רגע, אומר הרלב'ג בגלל שהיה לו קוצר רוח.
 
'וידבר – דבר איתו משפט'
'וידבר אלוקים אל משה ויאמר אליו אני ה''. אומר רש'י: דיבר איתו משפט, על שהקשה לדבר ולומר 'למה הרעותה לעם הזה'. איך אפשר לבוא בטענות למשה רבנו, למה אמרת לקב'ה למה? וכי היה לבנ'י להם טוב? הרי באמת היה להם רע! משה רבנו לכאורה אמר את האמת. מדוע בא אליו הקב'ה בטענות על 'למה הרעות', כשבאמת רע להם?! ובכלל, כל מה שכתוב פה בפסוקים שפרעה פתאום אחרי מאה עשרים או מאה שלושים שנה שבנ'י נמצאים במצרים. פתאום הוא נזכר שיש עם, ושיקומו עליו, וצריך לגרש אותו מן הארץ. ובנ'י באים למשה רבנו בטענות אתה נותן חרב בידי שונאינו? עצם העובדה שהלכת לפרעה לבקש את השחרור שלנו זה כאילו משניא אותנו על מצרים! נו ברצינות, זה מה שמשניא אותנו על פרעה? הרי כל זמן שעבדו בהם, 'פתום ורעמסס', מה לא עשו להם שם? הם היו כאלה נבעכים ומסכנים שכבר התרגלו למצב הזה, זה היה נראה להם כאילו שזה החיים הנורמלים. אז הם באים בטענות למשה רבנו 'אשר הבאשתם את ריחנו'? מאז שהלכת לדבר עם פרעה, היה להם מר, הם היו כאלו חרשים שהם לא יכלו לשמוע שום דבר.
ועוד מוסיף רש'י שהקב'ה דבר אתו משפט על שהקשה לדבר. אני נראתי גם לאברהם ליצחק וליעקב בא-ל ש-די, ולא ניכרתי במידת אמיתות שלי, דהיינו לא קיימתי את ההבטחות, ואילו אתה בא אלי בטענות! ורש'י מביא דוגמאות, שהבטחתי לאבות את א'י אברהם, יצחק ויעקב, והיה עיכובים בדרך הם לא באו אלי בטענות, ואתה כן בא אלי בטענות. אומרים חז'ל בפרק ה' בפרשת שמות, כשהקב'ה אמר למשה רבנו 'אתה תראה אשר אעשה לפרעה' - העשוי לפרעה אתה תראה, אבל את מה שה' יעשה בכניסה לא'י את זה לא תראה, וזה היה עונש על זה שמשה בא בטענות לפני הקב'ה. מה מידה כנגד מידה שיש פה? בגלל שהוא בא בטענות לקב'ה לכן הוא לא ייכנס לא'י?
עד שובם למקומם ומעלת אבותם
יש פה דיוק הפלא ופלא. הרמב'ן כותב יסוד גדול באמונה. כל הרמב'ן מלא יסודות באמונה. כידוע הרמב'ן תמיד מדבר בקיצור ואחרים שבאו אחריו כבר מרחיבים את הדיבור במה שהוא אמר. הרמב'ן אומר בהקדמה לספר שמות שהגלות של מצרים לא נגמרה 'עד שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו' מה זה מקומם ומעלת אבותם? מוסיף הרמב'ן כשבאו להר סיני לקבל תורה הם שבו למעלת אבותם, מפני שאז שרתה עליהם שכינה שליוותה אותם לכל משך הארבעים שנה במדבר, ושובם אל מקומם כנראה הכוונה היא שהם יבואו לא'י, שכמשה רבנו נשלח להוציא את בנ'י, הוא אומר להם כל הזמן אני אביא אתכם אל א'י, ולא סתם לא'י אלא לארץ זבת חלב ודבש. והרמב'ן בפרשת 'כי תבוא' כותב שארץ חלב ודבש הובטח רק למשה רבנו. לא כתבו בשום מקום בספר בראשית שהבטיחו לאברהם, ליצחק וליעקב את ארץ ישראל בתורת ארץ זבת חלב ודבש. המקום הראשון שזה הובטח זה היה בספר שמות למשה רבנו שיגיד את זה לבנ'י. זאת אומרת התהליך של הגאולה של יציאת מצרים זה היה קבלת התורה והשראת השכינה, ומשם בהמשך להגיע לא'י הכוס החמישית והבאתי אתכם אל הארץ.
האבות למה הם זכו בא'י? כתוב בחז'ל בגלל שהם לא הרהרו אחרי הקב'ה, זה מה שאומר פה רש'י, הקב'ה דיבר קשה עם משה רבנו, האבות הבטחתי להם לא סתם הבטחה, אלא את א'י! והם לא הרהרו אחרי. אז זה עצמו הסיבה למה הם זוכים בא'י לדורות. אבל אתה שהרהרת אחרי – 'למה הרעות לעם הזה' – א'י לא הולכת עם הרהורים אחרי הקב'ה, אחרי מה שהוא עושה. פה זה לא הולך ביחד. לכן רש'י מדגיש שהמידה כנגד מידה היא בגלל שמשה הרהר, לכן תראה מה שאני אעשה לפרעה ולא מה שאני אעשה בכניסה לא'י. זה מידה במידה מפני שסיבה שהאבות זכו בא'י זה בגלל שהם לא הרהרו. הראיה, שבזמן שאברהם אבינו שאל במה אדע כי אירשנה, אז באמת נגזר עליו גלות. אילולא שהוא הרהר, אז לא הייתה גזירת הגלות. זה מה שאומר הרמב'ן, תכלית יציאת מצרים זה להגיע להשראת השכינה ולא'י. אז הקב'ה דיבר משה רבנו קשות, דיבר איתו משפט. האבות הבטחתי להם את א'י והם לא הרהרו מפני שבענייני א'י אין מה להרהר אחרי הקב'ה, הקב'ה נגלה ונכסה ולא כל דבר אנחנו מבינים. אתה משה רבנו שאתה מהרהר בפה אחרי, אז אתה לא יכול להיכנס לא'י, זה המידה כנגד מידה. מפני שבכל מה שקורה בא'י צריך דרגה יותר עמוקה של אמונה. ובפרט שבא'י כתוב שיש השגחה פרטית על הבריות יותר מאשר בשאר מקומות בעולם.
תכלית הרשעה
כתבו בגמרא (ברכות ס:) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ואומרת הגמרא שהכוונה היא לקבולי בשמחה, איך אפשר? מה, אנחנו יצוקים מברזל? איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה? ועוד אומר שם הרמב'ם בפירוש המשניות וזה דבר שכלי אצל בעלי השכל ואפילו לא הורה עליו הכתוב, איך אפשר להבין את זה? שזה הדבר הכי שכלי לבעלי השכל! ואפילו לא הורה עליו הכתוב! מה הפירוש?
בר'ה בין השאר מה אנחנו מתפללים? 'וכל הרשעה כולה כעשן תכלה'. אומר הרב ב'עולת ראי'ה' על זה מתפללים בר'ה? ר'ה זה כולו חסד, כולו רחמים, רחמנא אמר תקעו, הכל בא ממידת הרחמים. מה פתאום אנחנו מתפללים לכלות את הרע? אומר הרב זה התיקון הכי גדול של הרע, התקווה הגדולה ביותר של הרוע, רוע שהוא אמיתי שאין בו שום צד של טוב, התיקון הכי גדול שלו זה כשמכלים אותו. והמהר'ל בנתיבות עולם בנתיב אהבת ה' פרק א' אומר: שיש רע שבא ממקור הטוב, זה הביטוי שלו. שמקור הטוב רוצה לכלות את הרע. לא כל מה שאנחנו רואים בכיליון של הרע זה בא בגלל שיש פה איזה משתמשים במשהו רע, לא. אפשר לפעמים להשתמש במידת הטוב הגדולה ביותר ודווקא מי שהוא טוב יותר הוא רוצה יותר ללכות אתה הרע. 'אוהבי ה' שנאו רע'. איפה אנחנו יודעים על הבן אדם אם הוא מאוהבי ה'? לפי כמה שהוא שונא את הרע. [פעם הגעתי לשיטבלעך בשכונת הבוכרים, או למנחה או למעריב, וחיכיתי עד שיהיה מניין. פתחתי שמה ספר תהילים עם פירושים שאדם אסף ע'פ מה שהוא שמע מכל מיני גדולי ישראל. ועל הפסוק 'תכלית שנאה שנאתים'  כתוב בשם הרב'ה הקודם מבעלז שאמר פירוש נפלא מאד. אם כתוב תכלית שנאה שנאתים זאת אומרת שהשנאה כשלעצמה זה לא התכל'ס. יש שנאה בתנאי שהיא מביאה לתכלית. מה התכלית של השנאה? כדי להרבות את הטוב בעולם. אבל אם אדם שונא משהו בגלל שהוא שונא, והוא לא חושב שע'י כך הוא יביא איזשהו תועלת לעולם, לא על זה אמר דוד המלך את הפסוק הזה. גם אם דוד המלך דיבר על שנאה ח'ו זה רק בתנאי שזה מביא לתכלית שנאה, אבל אילו לא ח'ו משיגים בדיוק את המטרה ההפוכה.] אומרת הגמרא בפסחים בעולם הזה אנחנו לא יודעים מה הרע האמיתי, יש שדברים שעל פניו זה נראה רע, והקב'ה מסובב הסיבות מסובב את הכל שדווקא דרך ההסתרים האלה יוצא משהו טוב. לא שכל אחד שמקבל מכה אז הוא יגיד עכשיו גם זו לטובה, זו דרגה באמונה זה לא פשוט. אבל כשמדברים על עם, על מהלכים של הקב'ה שאנחנו לא תמיד מבינים, בגלל המושגים של רע וטוב בעוה'ז הם עדיין לא גלויים לנו כמו שהם יהיו גלויים לעוה'ב.
לכן הקב'ה כעס על משה רבנו. אתה משה רבנו, גדול הנביאים, שהתגליתי אליך לא כמו שהתגליתי אל האבות. יש לך להבחין בין רע לטוב.
הנהגה טבעית ועל טבעית
מה היה ההבדל בין ההנהגה עם האבות לבין ההנהגה עם משה רבינו? אומר הרמב'ן האבות הקב'ה התנהג איתם בהנהגה ניסית בתוך הטבע, כמעט לא היה דברים שמעל הטבע, ואילו עם משה רבנו ה' מבטיח לו כל הזמן שתהיה יציאת מצרים ויהיו דברים שמעל דרך הטבע (וע'ע נפש החיים ג,יג). ואם נשאל כל אדם איזה דור זוכה יותר להנהגה על טבעית, דור נמוך יותר או דור מרומם יותר? מה תגידו? לכאורה אם הדור הוא מרומם יותר הוא זוכה להתנהגות ניסית, נכון? אומר הכוזרי במאמר שני שזה לא נכון, האבות לא היו צריכים לניסים מעל הטבע כי היו בתכלית האמונה וברי לבב, אז היה מספיק לראות את הקב'ה גם בהנהגה טבעית. 'וארא אל אברהם... בא-ל ש-די', מה זה בא-ל ש-די? א-ל ש-די שאמר לעולמו די. שהקב'ה ברא את העולם אז הוא אמר עד כן תתרחב. אז הפירוש הפשוט הוא עד כאן ואלא יותר לא צריך יותר. אבל ה'שפת אמת' מביא בשם ר' שמחה בונים מפשיסחא, לא ככה. כשאומר לעולמו די הכוונה היא שכדי שיכירו את האלוקות בעולם לא צריך לגלות יותר מדי, מה שגיליתי עד עכשיו זה מספיק כדי לגלות את הקב'ה בתוך הטבע. זה היה אצל האבות. אבל הדור שהיה במצרים הוא היה חלש, לכן היו צריכים להבטיח לו ניסים מעל הטבע, כדי לרומם אותו, ואח'כ כשהוא יבוא לא'י אז הוא כבר ידע איך לראות את הקב'ה גם בהנהגה שבתוך הטבע. ככה משמע לכאורה מהכוזרי במאמר שני.
 
לכן הקב'ה בא למשה רבנו בדברים קשים. אע'פ שבנ'י צריכים הנהגה מעל הטבע, אבל מי שנמצא בדרגה של משה רבנו, הוא צריך לדעת מה רע ומה טוב, לא רק לפי מה שנראה במראה עיניים, לכן הקב'ה כעס על משה רבנו. האבות היו ברי לבב כמו שאומר הכוזרי, לא הייתה הנהגה על טבעית ובכל זאת הם לא הרהרו. ואתה בדרגה שלך מהרהר אחרי? ובביאור עניין זה של התגלות ה' בא-ל ש-די ואח'כ בשם הויה רבו המפרשים. ויש לבאר ע'פ מה שכתב הרמב'ן בהקדמה לביאורו על התורה, שכל התורה שמותיו של הקב'ה. התורה היא התלות דבר ה' בעולם. והתורה היא הבסיס להתגלות הנבואה, כפי שכתב הרמב'ן בהקדמה הנ'ל שכל דברי  הנביאים גם הם רמוזים בתוך התורה. ורק שלנו אין העיניים הקדושים לראותם. אבל למשה רבינו זה נאמר בזמן נתינת התורה ובכתיבתה. ומאז מעמד הר סיני יש התגלות קול ה', ודיבורו לנביאים הוא המשך גילוי התורה בסיני. ולכן ההבטחה של 'נביא אקים להם' נאמר בסיני. 'קול גדול ולא יסף' ובתרגום שם – ולא פסק. הכל המשכיות אחת. ועיין בראש פרק שמיני ביומא אות יט הוא הנקרא שם המפורש והוא מקור לכל השמות כי כולן נאצלים ממנו ע'ש. וביציאת מצרים הובטח על מעמד הר סיני, וז'ש הקב'ה למשה אני מתגלה אליך בשם הויה. שהוא השם שהוא שורש לשיא ההתגלות בהר סיני. ואילו התגלות לאבות הייתה בשם אחר, במהות אחרת, בצורה אחרת. הקב'ה התגלה לאבות בא-ל ש-די. – שאמר לעולם די. עד כאן מספיק להתגלות. זה בהתגלות שבתוך הטבע ומתוך הטבע. ועיין צדקת הצדיק לר' צדוק (אות קפט). שהאבות השיגו מוסר מצד הברואים. אבל ההתגלות היותר גדולה היא ע'י התורה שלא רק ממציאה את העולם אלא גם מהווה ומחיה אותו בכל עת כמו שכתב כאן הספורנו. התגלות דרך התורה, עיין אורות ישראל א,ז: 'המוסר בלא מקורו הוא אור פנימי דאין לו היקף, סופו להידלדל... המוסר ומקורו האלוקי ינצח ויכריע את כל העולם כולו ויזריח אורו של משיח'. ועוד עיין במאמרי הראיה עמוד 281.
 
מישהו העיר לי הערה נפלאה מאד, איזה דיוק אני מאד נהניתי, בהקשר הזה. כשהרמב'ם מדבר בתחילת הלכות יסודי התורה שיש מצווה להאמין בה', אז הוא פותח במילים: 'יסוד היסודות ועמוד החכמות' ר'ת של שם ה, אבל לא כתוב שם ה' בגלוי. במה הרמב'ם מסיים את הלכות מלכים? שאז תרבה הדעת וכולם מקטן עד גדול ידעו את ה'. שם ה' מופיע בגלוי ולא בראשית תיבות. זה ההבדל בין התקופה עכשיו, לבין מה שיהיה לעתיד לבוא. מה שהיום מכוסה יתגלה לעתיד לבוא. הגמרא בפסחים אומרת שיש הרבה דברים בתורה שהיום לא יודעים לרדת עומק הדברים, לדוגמא הגמרא מביאה למשל על ר' עקיבא מה לך אצל הגדה, כלך לנגעים ואהלות. נגעים ואהלות זה סמל של העומק, למה? מפני שבפרשת נגעים כתוב בתורה 'כי תבאו אל ארץ כנען, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', ואומר שם רש'י בשורה טובה הקב'ה מבשר לישראל שכשיכנסו לא'י אז יהיה נגעים בבתים ואז יצטרכו לנתוץ את הקירות וכך ימצאו את האוצרות שהאמורים החביאו בקירות. מה הפשט? אילו אדם רוצה לתת מתנה לחתן אז הוא עוטף את זה בעטיפה יפה ומביאים לו את זה. ראיתם פעם מישהו שנותן כאלו מתנות לחתן? נותץ לו את הבית שופך שמה מים כדי שיזל כל הזמן ואז ככה יעשה הפתעה של יום הולדת? הפירוש הוא לא ככה, הקב'ה מלמד אותנו מה זה א'י, לא מה שנראה לנו בעיניים כדבר לא טוב זה סימן שאין בו שום דבר טוב, זה לא נכון. אם אתה תוריד עוד קליפה ועוד קליפה ועוד קליפה אתה תמצא את הטוב מאחורי כל המחשכים שיש בא'י.
אמר הקב'ה למשה רבנו, הרי למה אני שולח אותך? להביא אותם לא'י, למקום שצריכים לראות את הנהגת ה' גם בתוך הטבע. עכשיו במצרים זה הנהגה ניסית בגלל שנמצאים במצב ירוד. אז אתה מהרהר אחרי מידותי? אתה בא אלי בטענות למה הרעות לעם הזה? אחד כמו משה רבנו לא היה צריך להתייחס לדברים האלו כרע, מפני שאמת המידה מה רע ומה טוב הוא משתנה לפי כח הראיה של הבן אדם. וראיתי באמת ב'רבנו בחיי', בספר דברים (ח,ג) כשהתורה מספרת שהקב'ה אוהב אותנו שהקב'ה נתן לנו מן, 'למען ענותך לנסותך', ושם בפסוק כתוב שהקב'ה נתן לך את המן, מה שהוא לא נתן לאבות. אומר שם 'רבנו בחיי' שזה בגלל שהאבות לא היו צריכים לניסים כאלה של ירידת המן, הם חיו בדרגה יותר גבוהה. אבל אנחנו בדור המדבר שהיו ירודים יותר, היו צריכים להראות להם ניסים גם בסדר גודל של הורדת המן.
'ויאמן העם' – 'ולא שמעו אל משה'
מוסיף על כך מאור עינינו, האוה'ח הקדוש. 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה' - בגלל שלא היו בני תורה. הם היו קודם קבלת התורה. לכן יש קוצר רוח ואין סבלנות ושום דבר. והאמת היא שתקופה ארוכה לא הבנתי את האוה'ח הקדוש הזה, הרי בהתחלה כתבו שמשה רבנו דיבר איתם ויאמן העם, גם אז הם היו לפני קבלת התורה ובכל זאת האמינו, אז למה בפעם השנייה לא האמינו ואומר האוה'ח בגלל שהם היו עדיין קודם קבלת התורה? לפי זה אז גם בפרשה הראשונה הם לא היו צריכים להאמין? אם כשאין חיבור לתורה יש קוצר רוח אז למה בהתחלה כן כתוב ויאמן העם? מה הפשט באוה'ח הקדוש?
האוה'ח הרי הוא זה שאמר את המילים למנגינה היפה 'שאילו העולם היה יודע, היו משתגעים אחריה', גם מי שלא מכיר את המנגינה לפחות את המילים. זה לא סתם ביטוי באוה'ח הקדוש. הרמב'ם בסוף הלכות תשובה כותב שמי שבאמת אוהב את הקב'ה אז אומר עליו כמו שכתוב אצל דוד המלך 'שיגיון לדוד'. חוץ מזה לא מעניין אותו שום דבר. קשה למצוא אנשים כאלה אבל יש כאלה. שחוץ מזה לא מעניין אותם שום דבר (עיין שם במרכבת המשנה). אז האוה'ח הקדוש שהיה לו כזה מבט על התורה 'שאילו היו האנשים יודעים את המתיקות של התורה', אז הוא יכול להרשות לעצמו להגיד שהיות והיה חסר להם קבלת התורה היה חסר להם את המתיקות, אז לכן הם היו בקוצר רוח כמו שלצערנו אנחנו רואים בתוך עמנו אנחנו שבד'כ ככה זה הולך. [היו תלמידים מישיבה מסוימת שהיו אצל הרב שטיינמן זצ'ל עכשיו כל הסיפורים עולים יוצאים החוצה. תלמיד אחד אמרו לו הרב, התורה לא מדברת אלי, לא מרגיש מתיקות. אמר לו הרב שטיינמן אם למשהו היו נותנים לו דבש, דבר מתוק בעצם, אילו היה שם את זה על הלשון והיה אומר שאני לא מרגיש מתיקות מה היית אומר לו? הייתי אומר לו שיעשה בדיקות, נכון? מפני שבאופן טבעי כשאתה שם טיפת דבש על הלשון זה מתוק. אמר לו הרב שטיינמן זה בעצם מה שאני אמרתי. אני מאמין וחי את התחושה הזאתי שזה מתוק. אם בא אלי תלמיד צעיר ואומר לי - ככה הרב שטיינמן אמר - שזה לא מתוק לו, אז יש פה בעיה. אבל הבעיה היא לא בדבש, הבעיה היא בלשון, במי שלא מרגיש את המתיקות. נכון שזה לא פתרון לשום דבר, המתיקות של התורה באה ע'י עצם החיבור אליה] 'מקוצר רוח', לפי שהיו לפני קבלת התורה. אז למה בהתחלה בנ'י כן האמינו? מפני שבהתחלה משה רבנו רק אמר להם אני מוציא אתכם ומביא אתכם לשם. מה יש שם הוא לא אמר להם. אבל אח'כ שהוא אמר להם את יוצאים מפה ותעבדון את האלוקים על ההר הזה, ותגיעו לא'י, על זה אומרת התורה מקוצר רוח ומעבודה קשה. אומר לנו האוה'ח הקדוש מפני שהיות והם לא ידעו מה זה, אז מה אתה מדבר איתי על 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה'? אם אתה מוציא מגלות וגאולה פיזית, לאומית, אני מצידי לא צריך לעשות הרבה – 'ויאמן העם'. אבל ברגע שבפעם השנייה כבר משה רבנו אמר להם 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה', יש דברים שהקב'ה נותן לנו אבל צריך גם איזה אתערותא, איזה השתתפות מצידנו אז קודם קבלת התורה יש קוצר רוח ועבודה קשה. [היום לצערינו יש מגמה להוכיח כאילו התורה הקדושה דוגלת באורח החיים המודרני, הפתוח, המכיל, המתקדם, שנתון לשינויי החברה והתרבות. ע'פ מקורות שביסודם הם מעומק התרבות המערבית. ולתת גושפנקא לכתחילה לחולשות למינהן, ובדרך כל בנושאים חברתיים, וכולן לקולא. תוך הרחבת המושגים של צורך גדול, הפסד מרובה, שעת הדחק, מציאות שמשתנה, ודווקא שדגש של דור שמשתנה לכיוון מטה. וכי לא מן הראוי ומן היושר שכשם שמדגישים ספיקות דרבנן לקולא, להדגיש גם ספיקות דאורייתא לחומרא?!]
'מורשה'
וכמו שהדברים האלו נכונים לגבי יציאת מצרים ולגבי תורה, כמו שאומר האוה'ח הקדוש, זה נכון גם לגבי א'י. 'רבנו בחיי' כותב בפרשה שלנו שרק כלפי שני דברים התורה משתמשת בביטוי 'מורשה': א'י – 'ונתתי אותה לכם מורשה', זו פרשת השבוע. והמקום השני על תורה – 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. אומר 'רבנו בחיי' 'מורשה' זה לא 'ירושה'. מורשה הכוונה היא דבר שאתה צריך להוריש הלאה, נתנו לך את א'י את הדרגה הרוחנית כדי שתעביר את זה הלאה, נתנו לך את התורה על מנת שתעביר אותה לדורות הבאים. לכן בשני המקומות האלה התורה משתמשת באותו ביטוי, לא בלשון ירושה שזה רק עניינו של מי שמקבל, אלא בלשון של מוריש, אתה מקבל על מנת להוריש את זה לדורות אחרינו. והגמרא (סוכה מב.) אומרת שילד קטן ברגע שהוא מתחיל לדבר מה הפסוק הראשון שמלמדים אותו? 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'. הפסוק הזה נאמר בסוף ספר דברים, שואל שם ה'שפת אמת'. וככה הוא שואל בפרקי אבות. כתוב בפרקי אבות (ב,יב) שאינה ירושה לך. אז איך אנחנו אומרים 'תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב'? אומר ה'שפת אמת' שזה בכלל לא תרתי דסתרי. הקב'ה נותן לנו את התורה בתורת מורשה, גם את א'י, אבל אנחנו צריכים להכין את הכלי קיבול כדי לקבל. זה שמישהו הבטיח לנו מתנה זה לא אומר שאנחנו צריכים להישאר כפי שאנחנו, זה מה שאומר האוה'ח הקדוש. 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח' לפי שהיו לפני קבלת התורה, מפני שלפני זה לא אמרו להם מה המשמעות האמיתית של כניסה לארץ. אבל ברגע שמשה רבנו אומר להם 'תעבדון את האלוקים על ההר הזה', כמו שהבאתי לכם מהרמב'ן, שהגאולה מסתיימת בשני שלבים: בזה שמגיעים לסיני ויש תורה ויש שכינה, ואח'כ עם זה אנחנו מתלווים ונכנסים לא'י, זה היה קשה להם. מפני שמי שלא חווה את זה, מי שעדיים לא עומד בהר סיני, אז הוא לא יודע איך לאכול את זה, הוא לא יודע איך לקבל את זה. לכן 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.'
אברהם אבינו
ר' חיים מוולאז'ין, בספרו רוח חיים, כותב על מה שכתוב במשנה במסכת אבות עשרה דורות מנח עד אברהם אבינו. למה כתוב אבינו? עשרה דורות מנח עד אברהם. למה פה מוסיפים את התואר אברהם אבינו? הוא אומר שיש מושג של אב שהוא לא רק מלשון אבא, אלא כמו שיש במלאכות שבת, יש אבות ותולדות. מה זה אבות ותולדות? התולדה זה משהו שהוא דומה לאבא, הוא נמשך מכח מלאכה שהיא דומה קצת למה שצורת המלאכה של האבות, ולכן גם היא אסורה בשבת. לכן אברהם אבינו נקרא אב, מלשון אב ותולדה. שכל מה שהאבות עשו זה לא דבר שזה היה קניין עצמי רק להם, אלא שברגע שהם רכשו איזה דרגה רוחנית מסוימת זה דבר שעבר בגנים לכל הדורות. ור' חיים מוולאז'ין בפרקי אבות מביא על זה שתי דוגמאות: א. דוגמא אחת הוא אומר מהחיבה לא'י. זה לא מתחיל רק מכך שכתוב בפרשת מסעי מצוות ישוב הארץ, זה מתחיל עוד קודם. ברגע שהקב'ה אמר לאברהם לך אל הארץ אשר אראך והוא התחיל ללכת, אז אברהם אבינו הטביע בנפש של כל יהודי שיש לו תשוקה לבוא לא'י ולפעמים אפילו לא ידוע מאיפה זה בא לו.
ב. עקידת יצחק. למי היה מסירות נפש יותר גדול? לחנה ושבעת בניה או לאברהם שרק עקד את יצחק? חנה הרי הקריבה בפועל. ובכל זאת אנחנו אומרים על אברהם אבינו שהוא הסמל של מסירות נפש, למה? אומר הר' חיים מוולאז'ין זה אותו עיקרון. ברגע שאברהם הסכים ללכת על קידוש ה', הוא הטביע את הכח לכל הדורות בהמשך שיהיה להם יכולת לעשות את זה. אז הכל התחיל בעצם מהמסירות הנפש הראשונית של אברהם אבינו. על זה אומרת המשנה באבות עשרה דורות מנח עד אברהם. לא סתם עד איזה יהודי שקראו לו אברהם, אלא עד אברהם שהוא היה אבינו, שכל מה שהוא עסק בו, הוא הנחיל לדורות אחריו.
מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי
ולכן כשחז'ל אומרים חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי שואל ה'שפת אמת' (במדבר תרלא) לכאורה זה שיא החוצפה עלי אדמות, אנחנו יכולים להשוות את מה שאנחנו נעשה, אחרי כל המעשים שלנו, למה שעשו אברהם יצחק ויעקב? אומר ה'שפת אמת' יגיעו הכוונה היא לשון מגע. לא צריך שזה יהיה בדיוק אותו דבר. אם נעשה משהו שהוא במשהו מן המשהו מן המשהו יגיע למגע, נרגיש שמה שאנחנו עושים, זה מכח האבות, זה גם כן יהיה מספיק. על זה צריך אדם להגיד מתי יגיעו מעשה למעשה אבותי. הכל כתוב במילה אחת ברש'י. 'וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב' אומר רש'י אל האבות. וכל מי שקורא את הרש'י לא מבין מה רש'י רוצה. כתוב 'וארא אל אברה אל יצחק ואל יעקב', אז מה רש'י מוסיף נראתי אל האבות. רש'י בא להגיד לנו בדיוק את מה שר' חיים מוולאז'ין אומר. מה שה' אמר למשה, זה לא סיפור היסטורי, אני התגלתי לאברהם, ליצחק וליעקב. אני התגלתי אל אותם אנשים שהם היו אבות האומה, וממילא מה שהם לא הרהרו אחרי מידותי אז זה היה צריך להיות כמו אב ותולדה, זה היה צריך לעבור בגנים לכל הדורות. לא להרהר, בפרט על מה שנוגע לא'י וכל מה שנעשה בה. אז לכן הוא בא בטענה למשה רבנו, ואתה כן מערער? הרי ההתגלות שלי הייתה אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב לא בגלל שהם היו צדיקים, אלא  הם היו אבות. מה שהם עשו כמו שהבאתי מר' חיים זה בגנים של כל יהודי. אז איך יכול להיות שמשה רבנו לא מחובר לזה? על זה הקב'ה כעס.
ולכן, גם כאשר לצערנו טרגדיות נוראות לעם הקדוש, אנו צריכים ללמוד ממה שהפרשה אומרת. זה קל אמנם לדבר, אבל זה נכון, לא להרהר אחרי מעשיו של הקב'ה, בפרט בדברים הכי גדולים שיש. אם זה בענייני תורה ואם זה בענייני א'י, לא לחפש כל מיני תחזיות חדשות ומחשבות חדשות, ו'בוא נחשב חשבונו של עולם'. אולי אנחנו צריכים לחשוב אחרת, ואולי הקב'ה מראה לנו כל מיני עיכובים בדרך, שזה חלילה אולי מאותת שלא צריכים לעשות כך וכך וכך. כבר דברנו על זה כמה פעמים שבד'כ מחסומים שבאים לבן אדם וכש'כ כשבאים לאומה שלמה, זה לא נועד על מנת לעצור תהליכים אלא על מנת שאנחנו נתגבר ונדלג עליהם. להמשיך הלאה על אף המחסומים.
בת קול מהר סיני
שהקב'ה יעשה הטוב בעיניו. וכמו שאמרתי בשם הפלא יועץ, שגם כל הפרשיות של יציאת מצרים הם לא מדברות רק על מה שהיה בעבר בעמ'י, אלא זה מדבר גם על כל יהודי ויהודי במצרים הפרטיים האישיים שלו. גם על זה הקב'ה מראה לנו את התמרור את הדרך, לא להרהר. כל אחד יש לו את הניסיונות שלו, לי וודאי, מסתמא גם לכם. צריך ללמוד למצוא תמיד את הדרך. איך להיאחז במה שאפשר להיאחז, כדי שאנחנו, כל אחד מאיתנו, יוכל לקיים את מה שאנחנו אומרים בר'ה מעשי איש ופקודתו. ופקודתו הכוונה היא כל פקודה שניתנה לו, כל תפקיד שניתן לו, כל ייעוד בחיים שהקב'ה מצפה מכל יהודי כל אחד והדרך כמובן המיוחדת שלו. וככה בע'ה נוכל לשמוע אע'פ שאין לנו היום לויים ואין לנו היום את משה רבנו, אבל הגמרא אומרת (סוטה מח) שמשפסקה נבואה מישראל היו משתמשים בבת קול, מה הפירוש היו משתמשים בבת קול? איך משתמשים בבת קול? מה זה הבת קול הזו? קול יוצא מהר סיני ואומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. מי שומע את הבת קול הזו? בשביל מה הגמרא אומרת לנו שיוצאת בת קול? אומר ב'ספר חרדים', בן דורו של הבית יוסף, הפירוש של המשנה הוא כך. כל תשוקה, כל רגע שבא לבן אדם איזשהו התעוררות נפשית להיות קצת יותר מ-ד' אמות הרגילות שלו, זה ביטוי לבת קול שיוצאת מהר סיני. זה שלא שומעים זה עניין אחד, לא שומעים אותה, אבל היא משפיעה במציאות. אומר בעל ספר חרדים מתי אנחנו רואים את זה? מתי אדם יכול להרגיש את זה? כשיש לו איזה שעה, שעה או דקה או רבע דקה של איזה התעלות הרצון. על זה אומרים חז'ל גם אחרי שפסקו הנביאים היו משתמשים בבת קול, הכוונה אותו בת קול שיוצאת מהר סיני שהיא נותנת דחף לכל יהודי לכל אותם הדברים שאילו היו לנו נביאים היינו יודעים מה לעשות. להשתמש בבת קול, זו שמכריזה ואומרת לשמוע למה שהתורה אומרת. ואותם המדרגות שהנביאים היו יכולים להביא אותנו, תביא אותנו הבת קול.
 
שיהיה שבת שלום, ובשורות טובות לכולם.