דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
משפטים שיחת פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
'אוזן זו ששמעה בהר סיני'

'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי תקנה עבד עברי' וכו', אחר כך כתוב שבמידה והוא רוצה להמשיך להיות עבד אז 'והגישו אדניו אל הדלת או אל המזוזה ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם'. אומר רש'י: 'אמר ריב'ז: אוזן זו את ששמעה על הר סיני לא תגנוב והלכה וגנבה תרצע. אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים והלכה וקנתה אדון לעצמה תירצע'. בירושלמי במסכת קידושין הגרסה היא אחרת: 'אוזן זו ששמעה לא יהיה אלהים אחרים על פני תירצע שהולכת למכור את עצמה לעבדות'. זאת אומרת, השאלה אם הדגש הוא בגלל ששמעו 'לא תגנוב' ועברו על זה, או בגלל ששמעו 'כי לי בני ישראל עבדים', או יותר חמור, שמה שהאדם הזה מוכר את עצמו, וממשיך לעבוד, זה כנגד האוזן ששמעה 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'.

יש פה כמה ששאלות. למה הדגש כנגד אוזן ששמעה 'לא תגנב'? רש'י במפורש כותב שה'לא תגנב' שנאמר בסיני בעשרת הדברות - 'בגונב נפשות הכתוב מדבר', לא מדובר שם על גונב ממון. המפרשים על רש'י שואלים את זה, הט'ז ועוד, לא כתוב 'לא תגנוב ממון' בעשרת הדברות, שם כתוב גונב נפשות. ולמה כתוב אוזן זו ששמעה בהר סיני? הרי אנחנו כל הזמן מדגישים את דברי חז'ל שאומרים שכל העם רואים את הקולות, זו דרגה הרבה יותר עמוקה מהשמיעה כמו שאמרנו שבוע שעבר. היה צריך להיות כתוב אוזן או עין זו שראתה את הקולות. שלישית, מה זה הלך וקנה אדון לעצמו? הגמרא בקידושין אומרת: 'כי טוב לו עמך', שאם לאדון יש רק כרית אחת ושמיכה אחת ומיטה אחת ויין טוב אחד, יין ישן, אומרת הגמרא שהאדון חייב קודם כל לתת את זה לעבד. עמך במאכל, עמך במשתה. אז אדם שאין לו ממה לחיות היה מחפש הזדמנות כזו, שיהיה לו אדון כזה שנותן לו מה שאינו לוקח לעצמו. ועוד, כתוב שהאדון הזה הוא חייב במזונות אשתו ובניו. והרמב'ן על התורה כותב שזה כמו מזונות של האדם כלפי אשתו, רק פה                                                                                  החיוב מוטל על האדון. אז מה הפשט?

חוסר עצמאות רוחנית
הפרוש הוא כך: החטא שלו זה לא היה סתם גניבה ועכשיו אתה הולך לעבוד אצל מישהו. הרי 'לא תגנוב' מדובר בגונב נפשות, זה הפירוש פה בפסוקים. אדם שאין לו את הכסף להמשיך לחיות הוא מאבד את העצמאות הרוחנית שלו. להיות משועבד למישהו אחר – זה לא סתם לא תגנוב, זה 'לא תגנוב' כמו שרש'י אומר 'בגונב נפשות הכתוב מדבר', הוא גונב את הנפש של עצמו, הוא גונב את החירות שלו. יכול להיות שיש לו טובות הנאה גשמיות, אבל את הייעוד האמיתי שלו הוא שוכח. לכן אומרים חז'ל: אתה שמעת בהר סיני לא תגנוב, נכון שזה כתוב על גונב נפשות אבל זה בעצם מה שאתה עושה פה. ידוע מה שריה'ל כותב: 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה' הוא לבדו החופשי'. ומי שמעיין בכוזרי במאמר חמישי, שם כתוב שכשכוזרי שמע מהחבר שהוא מתכנן לעלות לארץ ישראל, אז הוא אמר לו: אני לא מבין אותך, הרי אתה רוצה להיות אדם חופשי, למה אתה הולך לא'י, ששם תרבה עליך העבודה במצוות התלויות בארץ. ועונה לו הכוזרי: עבודתו של ה' זו החירות שלנו. ולא במקרה זה בא ביחס לעלייה שלו לא'י, מפני ששם זה המקום הטבעי של עבודת ה'. 'כל הדר בחו'ל דומה כאילו עובד ע'ז', נדמה לו שהוא בן חורין אבל הוא לא בן חורין. העצמאות הרוחנית האמיתית של בן אדם זה כשהוא נמצא במקום הטבעי שלו, ולכן דווקא בשאלה ליחס למה אתה עולה לא'י, אז הוא ענה לו: שזה עבודתו, במקום הזה, זה בעצם החירות האמיתית של בן אדם. התורה מדייקת בכל מילה. החטא של האדם הזה היה בזה שהוא רק שמע 'לא תגנוב', לא היה לו מבט אמיתי של ראייה, של רואים את הקולות. הוא לא הפנים, לכן הוא הגיע לתקלה הזו.
ש'אין על גביו אלא ה' אלוקיו'
בבבלי כתוב שעבד פטור מקריאת שמע - הוקש לאישה, אולי זה הזמן גרמא, יש דינים על זה. הירושלמי אומר, עבד לא יכול לקבל עול מלכות שמיים, מפני שעול מלכות שמיים במילואה יכול לקבל רק מי ש'אין על גביו אלא ה' אלוקיו'. אבל מי שיש לו עוד אדון מלבד הקב'ה, אף על פי שזה ודאי לא דומה, הוא כבר לא יכול לקבל עול מלכות שמים שלמה. זו משנה מפורשת במסכת הוריות. מה ההגדרה של נשיא בישראל? מה ההגדרה של מלך בישראל? מי שאין על גביו אלא ה' אלוקיו. אז, הוא יכול לקבל עול מלכות שמיים. אבל עבד שהעמיס על עצמו אדון, אף על פי שמצד האדון הוא נותן לו מה שצריך אפילו על חשבונו הפרטי, אבל הוא כבר לא בין חורין, אז עול מלכות שמיים הוא כבר לא יכול לקבל. אין לו את 'אין על גביו אלא ה' אלוקיו'. [פעם הסברתי שלכן חתן דומה למלך. במה הוא דומה למלך, שרוקדים לפניו? זה יפה מאוד, אבל זה רק שבעה ימים. הוא דומה למלך לא בשם התואר, הוא דומה למלך בשם העצם, למה? מפני ששלושה שותפים באדם, אביו ואמו והקב'ה. ברגע שאדם מתחתן - 'על כן יעזוב אש את אביו ואת אמו' - הוא נשאר רק עם השותף השלישי, הקב'ה. 'אין על גביו אלא רק ה' אלוקיו'. לכן מכאן ואילך הוא דומה למלך. אז זה לא שבעה ימים, זה לכל החיים.] לכן יש ספרים שכותבים שמלך זה ראשי תיבות 'לית מגרמיה כלום'. הכול משמיים. מלך זה אחד שכמה שהוא עולה יותר לגדולה הוא יודע יותר שהכול לא מעצמו. כשאדם נמצא בסתם איזה תפקיד, שיהיה חשוב ככל שזה יהיה, אין לו את ההרגשה הזאת. אדם שעולה לגדולה, אז יש לו את כל הנתונים כדי להיות בעל גאווה הכי גדול, אין אני והוא יכולים לדור בכפיפה אחת. אבל אם הוא יודע שגם מלך זה ר'ת של לית מגרמיה כלום, זה המלכות האמיתית, 'אין על גביו אלא ה' אלקיו'. כשאין את הגאווה הזאת אלא הוא יודע שרק 'בלתי לה' לבדו' אז באמת הקב'ה קרוב אליו, 'אין על גביו אלא ה' אלקיו'.
'כל ישראל בני מלכים הם', במהות הם בני חורין. לא יכול להיות שהם יהיו משועבדים למשהו שהוא מחוץ למה שה' מבקש. מתי שאול איבד את המלוכה? כשהוא אמר 'כי יראתי את העם'. הוא כבר לא היה בדרגה של 'אין על גביו אלא ה' אלוקיו'. מה הקב'ה בירך את יעקב אבינו כשהוא נשאר לבדו? ו'לבדו' אין הכוונה נעבעך, מסכן, לבד. המדרש אומר לבדו שכתוב אצל יעקב אבינו הכוונה היא 'הדא הוא דכתיב 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא'', הוא הגיע לשיא המעלה שלו. אז הקב'ה בירך אותו 'ומלכים מחלציך יצאו'. מלכות מבטאה עצמאות של יהודי. כשיעקב אבינו הגיע לדרגה של 'לבדו', אז הוא זכה לברכה של המלכות. אומר שם רש'י על התורה איפה זה התקיים הברכה הזאת, אצל שאול משבט בנימין, אף על פי שהוא לא היה מיהודה, זה היה הוראת שעה, ולכן מרגע ששאול משבט בנימין אמר 'כי יראתי את העם' אז הוא כבר לא לבדו, אז הוא כבר לא יכול להיות מלך.
'עבד עברי'
זה מה שאומרת הפרשה, 'כי תקנה עבד' לא סתם עבד, אלא עבד עברי. איפה כתובה בתורה בפעם הראשונה המילה עברי? אברהם העברי. דורשים על זה חז'ל שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני. זה ההגדרה של אברהם אבינו, וזה ההגדרה של כל הצאצאים של אברהם אבינו. 'כי תקנה עבד עברי' יש פה תרתי דסתרי, אדם מוכר את עצמו לרשות אחרת והוא שוכח שהוא עברי, שיש מציאות כזאת של מישהו מלבד הקב'ה?! 'עבד ה' הוא לבדו חופשי'. לכן מדגישים פה כמה פעמים את העבד העברי ולא סתם עבד. וגם כשמשה בא לפרעה (שמות, ג) מה הוא הצטווה לומר לפרעה? 'אלוקי העבריים נקרה עלינו'. אתה פרעה תפנים מיד מלכתחילה שיש לך פה עסק עם עבריים, עם אברהם העברי שכל העולם מעבר אחד והם מעבר השני, ולא שייך בכלל לשעבד אותם גם אם הם ישבו אצלך במצרים מאתיים ועשר שנים.
עבד ה'
'ושבתם וראיתם בין עובד אלוקים לבין מי שלא עבדו', אומרים חז'ל שאין דומה השונה פרקו מאה פעמים למי ששונה מאה ואחד פעמים. הוא נקרא 'עובד אלוקים', או אולי בהדגש אחר – במלעיל – הוא נקרא 'עויבד אלוקים'. כתוב בתהלים 'הנה ברכו ה' כל עבדי ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות'. אומרת הגמרא (מנחות דף קי) שהפסוק הזה נדרש על אלה שעוסקים בתורה בלילה, מעבר לנורמה, הם נקראים 'עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות'. דוד המלך הוא אחד מהיחידים בתנ'ך שקוראים לו עבד ה', פסוק מפורש בספר תהלים בפרק טו. השני שקראו לו עבד, זה יהושע בן נון. הראשון שקראו לו עבד, זה משה רבנו, 'וימת שם משה עבד ה'', וכך בתחילת ספר יהושע 'משה עבדי מת'. בסוף מלאכי כתוב 'זכרו תורת משה עבדי'. מה הפשט עבדי? כל כולו 'בלתי לה' לבדו'. לכן דוד המלך העיד על עצמו 'ואני תפילה'. מה זה 'ואני תפילה'? למה לא כתוב 'ואני מתפלל', מה זה ואני תפילה? אומר הרמב'ן על התורה (על הפסוק איש יודע ציד איש שדה עיי'ש), כל המהות של דוד המלך זה היה תפילה. יש אנשים שאתה רואה על ההתנהגות שלהם מה הם בדיוק, להבדיל, שיכור, לא צריכים להגיד שהוא משתכר, הוא שיכור. אדם שמתפלל אז בזמן שהוא מתפלל הוא מתפלל. אבל יש אנשים ש'כל עצמותי תאמרנה', כל מהלך החיים שלהם זה תפילה אחת מתמשכת. בתחילת ב'ק הגמרא אומרת למה יש ארבעה אבות נזיקין, השור והבור והמבעה וההבער? שואלת הגמרא: מה זה מבעה? מבעה הכוונה על אדם, 'אם תבעיון בעיו' הכוונה היא מלשון דיבור. אדם במהות שלו דיבור - 'מדבר' - הכוונה על התפילה, דוד המלך שהיה עבד ה', זה היה הנוסח האמיתי של תפילה. תפילה זה במקום שאדם יודע שרק הקב'ה בלי אף אחד יעזור לו. [שמעתי מאיזה נכד של איזה רבי צדיק גדול מאוד שהיה בירושלים, שהייתה אישה שהיה ספק על העובר מה יהיה איתו. והוא הלך לשאול את הרבי מגור, ואמר לו הרבי מגור: זה שאלה הלכתית, לך לאחד הפוסקים בירושלים. אמר אותו פוסק, אני כרגע לא בסוגיה הזו, זו שאלה של נפשות, אני לא יכול לענות. חזר לרבי מגור אז הרבי מגור אמר לו: אין לך ברירה, תלך לרבי מביאלא זצ'ל. היה יהודי צדיק וקדוש עליון. אני מדבר על סיפור מלפני שלושים-ארבעים שנה. הרבי מביאלא אמר לו: אני לא יכול להגיד לך. אמר לו: צדיק גוזר והקב'ה מקיים! אז הרבי מביאלא התחיל לצעוק עליו: אתה באמת מאמין שאני צדיק?! הוא אמר לו בתמימות: כן. אז הוא שוב צעק עליו, ושוב אמר לו כן, ושוב צעק עליו, ושוב אמר לו כן, הרבי נכנע ואמר לו: לא יהיה שום דבר, הכול יהיה בסדר. הוא חזר לספר את זה לרבי מגור, ה'בית ישראל'. הוא אמר לו: הרבי מביאלא בירך אותי, אני רוצה שגם אתה תברך אותי. הרבי מגור זרק אותו מהבית: הרבה מביאלא הוציא מהפה שלו דברים כאלה, ואתה עוד בא לבקש ממני ברכה?! הרי כל מה שהוא נתן לך זה בגלל שהוא שאל אותך שלוש פעמים אם אתה מאמין בדיבור שלו, ואתה עכשיו הולך לבקש גם ממני?!]
'תפילה לעני'
תפילה אמיתית זה שאדם יודע שאין מי שיעזור לו, רק הקב'ה. זה עבד ה'. תחילת ספר יהושע: 'עבד ה'', אומר הרד'ק, 'מי ששם כל כחו וכוונתו וכל השגחותיו לה' יתברך, ואף בהתעסקו בעניני העולם מתכוין לעבודת הא-ל יתברך הוא יקרא עבד ה' כמו אברהם עבדי, דוד עבדי ועבדי הנביאים שהם כמו העבד לאדון'. זה אומר הרד'ק בתחילת ספר יהושע, וזה פסוק מפורש בפרשה שלנו. מה כתוב בפרשה? שאסור לצער יתום ואלמנה - 'כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו' (שמות כב, כא-כב). אומר הרמב'ן על התורה: 'כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך, והנה הוא נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו והצל לא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה''. מה הפשט, מה רומז פה רמב'ן? הרמב'ן רומז: אדם רגיל – יש לו פה חבר, אז גם כשהוא צועק, אבל הוא יודע שיש עוד מישהו מהצד שיעזור לו. יש אנשים שאין להם את זה. 'רבנו בחיי' מביא את זה בצורה יותר רחבה: 'כי דרך בני העולם שהם עלובים, באיזה דבר שיהיה שיטרחו אחרי מושיעים ועוזרים. ויתום ואלמנה שהם חלושי הכח אין להם עוזרים ולכך לא יבטחו באדם כי אם בקב'ה שהוא עוזר ומושיע ומגן, ובעבור זה מודיע הכתוב כי הם נעזרים יותר מכל אדם', למה? מפני שהם יודעים שיש אחד שיעזור להם. זה היה דוד המלך. 'בך ה' בטחתי אל אבושה לעולם'. 'תפילה לעני כי יעטוף' - כתוב שזה דרגת תפילה יותר גדולה מ'תפילה למשה איש האלוקים', ומ'תפילה לדוד', למה? כמו שאומר פה הרמב'ן ורבנו בחיי: כי הוא סומך על הקב'ה באופן ישיר, אז הוא נקרא מלך, והתפילה שלו תפילה, וזה ביטוי של מידת המלכות ש'לית מגרמיה כלום', הכול מהקב'ה. וכ'כ בספר 'תומר דבורה' בפרק ט': 'איך ירגיל אדם את עצמו במידת המלכות? ראשונה לכולם שלא יתגאה לבו בכל אשר לו, וישים עצמו תמיד כעני ויעמיד עצמו לפני קונו כדל ששואל ומתחנן, ולהרגיל את עצמו במידה זו שאפילו שיהיה עשיר יחשוב שאין דבק עמו מכל אשר לו מאומה, ומה גם בעת תפילותיו זו סגולה נפלאה. ודוד שהיה מלך התנהג במידה זו הרבה, שאמר 'כי יחיד ועני אני', שכל אנשי ביתו כל אחד ואחד צריך להיעזר לעצמו, ולכן ישפיל ויתקן עצמו בסוד המידה הזו'. מה אומר התומר דבורה? מידת המלכות זה ההיפך ממה שהעולם חושב, שכולם משרתים אותו, 'מלך פורץ דרך לעשות לו גדר ואין מונע בידו' וכו', אומר ה'תומר דבורה': המלכות האמיתית של האדם זה לית מגרמיה כלום, זה היה דוד המלך. ולכן כשאדם מגיע ל'כי תקנה עבד עברי', אדם שמהותו ש'כל העולם מעבר אחד הוא מעבר שני' כמו אברהם אבינו, והוא הולך להימכר לעבד, קונה אדון לעצמו, אע'פ שמבחינה גשמית יש לו את הכול, אבל הוא עבר על ה'לא תגנוב' של 'בגונב נפשות הכתוב מדבר'. הוא גונב את עצמו, הוא אינו גונב נפשות אחרים ב'גונב איש ומכרו'.
בית המקדש
בפרשת שקלים אנחנו מתחילים ב'כי תשא את ראש בני ישראל'. 'כי תשא' זה לשון התנשאות, מתי בני ישראל יכולים לבנות מחדש ולהתכונן לבניית המקדש? כשיש להם נשיאות ראש, שהם יודעים מה המעמד שלהם, מה באמת נדרש מהם. גם נישואים זה מלשון 'כי תישא את ראש בנ'י'. 'לשאת' הכוונה היא לעלות בדרגה. 'כי תשא את ראש בני ישראל'. זה הכנה, לכן את הפסוקים האלה קוראים בפרשת שקלים, במחצית השקל, לעשות את ההכנה למקדש. 'הוא אחשוורוש', הוא ברשעתו מתחילה ועד סוף. אבל זה לא נכון, הרי הוא ביטל את הגזרות, אז למה ברשעתו עד סופו? מפני שעיקר הגזרה של אחשוורוש היא לא התבטאה רק ב'להשמיד להרוג ולאבד', אלא במה שהוא נכנע להמן ולעשרת בניו שהם הרי כמו שהזכרנו שהם היו צרי יהודה וביטלו באותה תקופה את בניית ירושלים והמקדש. אז מה שאחשוורוש חזר בו, זה היה רק מהגזרה להשמיד להרוג ולאבד, אבל את הגזרה להפסיק את הבנייה בירושלים ולבנות את המקדש זה לא כתוב בחז'ל שהוא חזר בו, לכן אומרים חז'ל: 'הוא ברשעתו מתחילה ועד סוף'.
'שיבנה בית המקדש'
בסוף תפילת שמונה עשרה, אומרים 'עושה שלום', ואחר כך אומרים יהי רצון שתבנה או שייבנה ביהמ'ק ותן חלקנו בתורתך. למה אחרי שמונה עשרה חוזרים ואומרים את זה עוד פעם? כותב הרב זצ'ל בעולת ראיה בחלק א': כל מה שביקשנו בשמונה עשרה זה מילוי הבקשות שכל אחת היא בקשה פרטית בפני עצמה, אין קשר בין 'השיבה שופטינו' לשאר הצרות שמזכירים בשמונה עשרה. אבל יש דבר אחד שהוא השורש של כל החסרונות בעולם - שאין בית מקדש. לכן אחרי שמונה עשרה, כותב הרב זצ'ל, צריך לבקש על השורש, למה יש כל כך הרבה חסרונות, של רפואה, ושופטים כאלה ואחרים, וכדומה, בגלל שהעולם ירד ממעמדו, מפני שלעולם אין בית מקדש. לכן הגמרא אומרת במסכת חגיגה: מצד אחד כתוב 'עוז וחדווה במקומו', הקב'ה שמח, מצד שני כתוב 'במסתרים תבכה נפשי מפני גוה', מפני ביהמ'ק שלא קיים, ועל זה אומרת הגמרא: הא בבתי בראי הא בבתי גואי, יש מקום ומסתרים שמו, ששם הקב'ה בוכה על חורבן ביהמ'ק, בחוץ הוא לא מראה את זה, אבל זה היסוד של כל החסרונות שבעולם. כשיש מישהו מאומות העולם שמנע את זה בזמנו כמו צרי יהודה ואחשוורוש, אז הוא ברשעתו עד סופו, מפני שאת זה לא תיקנו, וזה מה שהתפילה בסוף שמונה עשרה, תבנה בית המקדש מפני שבלי זה החסרונות כל הזמן ימשיכו. הרב כותב באורות הקודש לגבי הגמרא הזו של מקום יש לו ומסתרים שמו והקב'ה שם במסתרים בוכה על גוה, על גאוותן של ישראל שניטלה מהם הכוונה היא על בית המקדש. (חלק ג' עמוד קפט) 'מיום שחרב ביהמ'ק נוטל כבוד מבית חיינו ונדדה כנסת ישראל התפזרה בין הגויים, נתפרדה ונתרוססה, והחטיבה האלקית בחיי האדם והעולם לא תעשה את המשך פעולותיה, נשמת העולם כהה, אורה כוסה בערפלים, אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות, אשר עין לא ראתה, שזו דוקא מכרת לשחק לעלוז ולהשתעשע יותר ויותר מכל הזמירות החיצוניות, אשר תחת כל השמים. קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה'. וזה מה שמתפללים בסוף שמונה עשרה, להתכונן, נפשית לפחות, ולדעת שיש דבר אחד, שרק כשהוא יהיה אז העולם יהיה מנוחם. לפעמים זה בא בדרך קצרה ולפעמים בא בדרך ארוכה. בספרי החסידות כתוב: 'ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא', האדם לא תמיד יודע מאיפה הקב'ה מושיע אותו, לפעמים דווקא בגלל ש'כי קרוב הוא', זה קל מדי, אז זה לא יהיה משהו אמיתי, לפעמים הקב'ה מסובב אותנו בדרך יותר ארוכה כדי להגיע למשהו קצת יותר חזק וקצת יותר אמיתי. אז בעזרת ה' שההבטחות והברכות של 'כי תשא', לרומם את רוח ישראל, ושל כל אחד בפני עצמו, יתקיים בכולנו.
שבת שלום ומבורך