דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
ויקהל פרשת השבוע רה"י הרב יעקב שפירא
 
 
'יום הקהל'
'ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם, אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם'. אומר רש'י, 'למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידיים, אלא הן נאספים על פי דבורו'. משה רבינו לא חיפש עשירי למניין בידיים, אלא כולם נאספו לשמוע את דבריו לאחר שקרא להם. יום מתן תורה נקרא 'יום הקהל', 'ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתבים באצבע אלקים ועליהם ככל הדברים אשר דבר ה' עמכם בהר מתוך האש ביום הקהל' (דברים ט, י). מצינו במקום נוסף את הלשון המיוחדת הזו, בסוף שנת השמיטה במוצאי חג הסוכות עושים מעמד הקהל, 'הקהל את העם האנשים הנשים והטף'.
הרמב'ם אומר (הלכות חגיגה ג, ו) שמעמד הקהל הוא ההמשך של מעמד הר סיני. יש מאורעות שלא יכולים לקרות לפרטים, ליחידים מהעם. אפילו ציבור שהוא חלקי ולא כולל את כל עם ישראל לא יכול להיות הקהל של אירוע כזה. צריך שכולם יהיו ביחידה אחת, כמו שהיה בהר סיני. משה רבינו בפרשתנו מקהיל את העם, הוא ממשיך את מעמד הר סיני. הוא עומד לצוות את העם על השבת ועל המשכן, והמשכן לא דוחה את השבת. עד עכשיו התורה מספרת מה הקב'ה ציווה אותו בנוגע למשכן, ואילו בפרשות הקרובות התורה מספרת את דברי משה רבינו אל העם, ואת עשייתם.
היות והרמב'ן כותב בפתיחה לספר שמות שהמשכן הוא המשך מעמד הר סיני, הכל צריך להיות אותו דבר. 'ויקהל', לא רק שהם היו בקהילה אחת, אלא כפי שרש'י אומר, משה רבינו לא אסף את האנשים אלא הם באו על פי דבורו. המדרש בקהלת אומר על המילה 'קהלת', 'דברי קהלת בן דוד מלך בירושלים', שגם שלמה המלך אמר תמיד את דבריו לפני קהל. אומר המדרש שהיה משמר יוצא ומשמר נכנס לפני שלמה. שלמה היה חכם מכל אדם, וכתוב בגמרא בר'ה (כא:) שהייתה חכמתו קרובה לחכמה של משה רבינו. שלמה רצה לדון דינים ע'פ חוש הריח, שהרי כתוב 'והריחו ביראת ה'', עד שיצתה בת קול ואמרה שהוא לא יכול לפסוק כך. גם אצל משה וגם אצל שלמה כתוב שהדברים נאמרו ב'הקהל', כמו במתן תורה, כמו במעמד הקהל שאחרי סוכות.
 
 
'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה'
כך גם בבניית המשכן, שהוא המשכו של מעמד הר סיני. וכפי שאומר רש'י, ההקהלה היא בלשון 'הפעיל', משה לא אוסף אנשים, היה לו כוח משיכה. ידעו שמשה רבינו מדבר, לא אוספים את האנשים בידיים. הכוח האמתי של המנהיג מתבטא בעובדה שהוא אהוד על הציבור עד כדי כך שאי אפשר לפספס אותו. מייד לאחר דברי משה רבינו לעם אומרת התורה: 'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה'. דברנו בשנים עברו על הפסוק הזה. ודאי שלאחר שמשה סיים את דבריו הם יצאו, מדוע להם להישאר? התורה אומרת 'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה', היא מחדשת שהם לא נשארו שם. לכאורה זהו סתם תיאור מיותר! אומר החת'ס על התורה, היה ניכר על הפנים שלהם שהם יצאו משיחתו של משה רבינו. אם מישהו נכנס חלילה לבית מרזח או אם מישהו ח'ו מעשן נרגילה, ניתן לראות על הפנים שלו מהיכן הוא מגיע. הוא לא צריך לדבר בכלל. אומרת התורה, כאשר שמעו את משה רבינו, הדברים הופנמו עד כדי כך שהיה ניכר על פניהם מאיפה הם יצאו. התורה לא באה לספר שאחרי שמשה גמר את השיעור כולם יצאו החוצה, היא באה לומר שהדברים של משה רבינו השפיעו עליהם, השפיעו על הפנים שלהם. 'חכמת אדם תאיר פניו'.
קדושת השבת מאירה על האדם. כתוב שלא דומה זיו פניו של האדם בשבת לזיו פניו של האדם בחול. הרמח'ל בדעת תבונות אומר ש'זיו הפנים' של האדם הוא עניין רוחני, אולם הוא ניכר רק כאשר האדם חי. רק כשיש שילוב של רוחניות, של קדושה, עם חיי הגוף של האדם- רק אז ניכר על הפנים שלו ה'זיו'. מסופר שגוי אחד ראה את רבי יהודה ושאלו מדוע צהבו פניך, הוא חשב שר' יהודה אכל חזיר. היו צריכים להסביר לו שהוא למד תורה. אצל משה רבינו עצמו כתוב ש'קרן עור פניו'. יש מציאות כזו, ישנם צדיקים שרואים על פניהם שהם כמו פנים של ילד, פנים טהורות.
'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה', משה רבינו לא צריך לאסוף את האנשים, שלמה המלך לא צריך לאסוף את האנשים, אלא כולם נקהלים. 'דברי קהלת', לכן הוא נקרא קהלת. כאשר שומעים אנשים ברמה רוחנית גבוהה כל כך, המבחן הוא האם גם כשיוצאים מלפני משה ניכר עליהם רושם הדברים, ניכר עליהם שהם יצאו מלפני משה רבינו. 'חכמת אדם תאיר פניו', 'הכרת פניהם ענתה בם'. תלוי מהיכן האדם בא, היכן הוא צמח, מאיזה מקום הוא הגיע, תלוי את מי הוא שמע. לשון הפעיל, הדברים משפיעים על האדם מצד התוכן הפנימי שלהם, בלי צורך לפעול את זה בידיים.
'ראו קרא ה' בשם'
'ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה'. משה רבינו משתמש כאן בלשון מיוחדת, 'ראו'. מה משה דורש מהם לראות? הפסוק אומר 'וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר'. ר' חיים מוולוז'ין שואל כיצד ניתן לראות את הדיבור, 'וראו... כי פי ה' דיבר'. גם בקדושה בשבת אומרים דבר דומה, 'והוא ישמיענו ברחמיו שנית לעיני כל חי', 'ישמיענו', או 'לעיניו'? אלו שני חושים שונים! אומר ר' חיים מוולוז'ין, זו הכוונה 'נעשה ונשמע', הדברים מופנמים היטב בתוך האדם, יש כאן כבר שמיעה שהיא בגדר של ראייה, וכך כתוב במתן תורה: 'רואים את הקולות'.
'וראו כל עמי ארץ כי שם ה' נקרא עליך', אומרת הגמרא במגילה (טז:), אלו תפילין שבראש. הגמרא בברכות מספרת שראו את אביי פעם אחת שהיה 'בדח טובא', הוא שמח בצורה לא שגרתית. אמרו לו, הרי אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה? אמר להם אביי, 'אנא תפילין קא מנחנא'. אומר שם רש'י, 'והם עדות שממשלת קוני ומשרתו עלי'. התפילין על הראש הן ביטוי לקבלת עול מלכות שמיים, יראת שמיים עליו. החיוך של אביי לא בעייתי. [ספרתי לכם פעם, שבא בחור לאבי זצ'ל ואמר לו שרואים על התמונה של החזו'א שהוא היה ירא שמיים. אבי שאל אותו, כיצד רואים על תמונה של אדם שהוא ירא שמיים? אמר הבחור לאבי, רואים שהוא הצטלם ככה בכובד ראש, רציני כזה. אבי אמר לו, אני הכרתי את החזו'א, הוא תמיד היה עם חיוך בפה. אדם שתמיד הבעות הפנים שלו רציניות, כבדות, אין בכך עדות על יראת השמיים שלו. יראת שמיים יש גם אם האדם מחייך. 'אנא תפילין קא מנחנא', אע'פ שהוא חייך היה ירא שמיים].
'בנה של מרים היה'
אומרת התורה, 'ראו קרא ה' בשם בצלאל'. אפשר לראות על בצלאל מדוע בחרתי בו, זהו לא דבר נסתר. אין כאן סתם הכרזה מי האדריכל שיבנה את המשכן, מי המהנדס שיבנה את המשכן, 'ראו', הכוונה היא שזה ניכר. כמדומני ששלוש פעמים בספר שמות רש'י מבאר שחור היה בנה של מרים. במלחמת עמלק מסופר שכבדו ידי משה 'ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד', רש'י שם מבאר שחור הוא הבן של מרים. בסוף פרשת משפטים כתוב, 'ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם, הנה אהרן וחור עמכם מי בעל דברים יגש אליהם'. גם שם אומר רש'י, חור בנה של מרים היה. גם פה, בפרשת ויקהל, כתוב שחור היה בנה של מרים. ג' מצוות הוטלו על ישראל בכניסה לארץ, למחות את עמלק, להעמיד מלך שישפוט- 'מלך במשפט יעמיד ארץ', ולבנות את בית המקדש. שלושת הפעמים בהם רש'י מדבר על חור מדברות על ג' העניינים הללו: מלחמה בעמלק- 'תמכו בידיו', שפיטה- 'מי בעל דברים יגש אליהם', והקמת בית המקדש- 'בצלאל בן אורי בן חור'. אומר רש'י, בצלאל זכה לכל מה שזכה כיוון שהיה 'בן אורי בן חור', וחור היה בנה של מרים.
למרים הייתה מסירות נפש להציל את משה רבינו. בזכות מסירות הנפש של מרים יש לנו את משה רבינו, והקב'ה גמל לה. על כך שלא הלכה אחרי גזירת פרעה גמל לה הקב'ה- 'ויעש ה' להם בתים'. אומר רש'י, 'בתי כהונה ולוייה, ובתי מלכות'. כאן פרע הקב'ה למרים, בתי מלכות. כל התפקידים של מלך באו לידי ביטוי אצל בצלאל, בגלל שהוא היה נכדו של חור, וחור הוא בנה של מרים. במקום שיש מסירות נפש בו הקב'ה נותן כוחות בלי הפסק. זו כוונת רש'י, לכן הוא מדגיש שחור הוא בנה של מרים.
אומרת התורה, 'ראו קראתי בשם בצלאל'. כשם שאצל משה רבינו היה ניכר בפני המדברים אתו שהם יוצאים מלפניו, 'ויצאו כל עדת ישראל מלפני משה', שהיה ניכר עליהם מאיפה הם באו, כך היה גם אצל בצלאל. ולא רק אצל בצלאל, אלא אצל כל מי שהתעסק במלאכת המשכן. 'וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו', לכאורה לא ברור מה הכוונה 'חכם לב', הרי החכמה היא עניין שכלי, לכאורה היה צריך לומר 'חכם ראש'! מה הכוונה 'כל חכם לב בכם יבואו ויעשו'? בצלאל הוא בעצם היה חכם לב. כשיצאו ישראל ממצרים כתוב, 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', אומרים חז'ל, כל ישראל עסקו בביזה ורק משה רבינו לקח את ארונו של יוסף, ועל זה נאמר הפסוק 'חכם לב יקח מצוות'. כולם עסקו במצווה, גם הביזה הייתה מצווה. אולם יש אנשים שהמצוות שלהם מתבטאות בביזה, זו מצווה אבל מצווה שהיא ביזה. אולם משה רבינו עשה מצווה, הוא לקח את עצמות יוסף עמו, ועל זה נאמר 'חכם לב יקח מצוות'. חכם לב לא פועל רק ע'פ השכל, אלא כשהוא פועל הוא פועל גם ע'פ מה שהלב אומר לו. הגמרא בברכות (נ''ה:) אומרת, 'אמר רבי יוחנן, אין הקב'ה נותן חכמה אלא למי שיש בו בינה. ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (שמות לא, ב) חכמה מיוחדת שנתנה לאדם ע'י הקב'ה. ומה הכוונה למי שיש בו חכמה? בדיוק הפסוק ממנו נלמד עניין זה מודגש, ובלב כל חכם לב. הכוונה לכאורה על מי שמשתוקק לחכמה. איזהו חכם הלומד מכל אדם. עצם הבקשה, וכמ'ש ר' יונה באבות בפרק ד' שהכוונה על המשתוקק ומתאוה אליה. ובר' חיים מוולוז'ין בביאורו לפרקי אבות פרק ד' מבאר אחרת, שהכוונה ליראת ה'. הן יראת ה' היא חכמה, והיא התשתית לשאר החכמות של התורה. ראשית חכמה יראת ה', והיא החכמה המודגשת כאן על 'חכם לב'. ויסוד בעניין ברמב'ן כאן שביאר: כל אשר נשאו לבו, שגבה לבו בדרכי ה', שמצא בטבעו שידע לעשות כן ע'ש, וזה נובע מיראה. וכך אמרו על משה שלקח עצמות יוסף עמו, 'חכם לב יקח מצוות' (משלי י, ח) וכך אמרו על יוסף 'אחרי הודיע אלוקים אותך' – אין חכם ונבון כמוך. ע'ש בתרגום וברש'י. וכך אמרו על שלמה המלך, שבשעה שתיקן עירובין ונטילת ידיים, יצתה בת קול ואמרה, 'בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני'. (משלי כג, טו)
וע'ע בסנהדרין (לא:), שגם מי שעמד בניסיון זוכה לזיו אור פנים מיוחד כמו הענין עם נתן צוציתא, ע'ש בפרש'י.
'איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם... לב טוב'
המשנה במסכת אבות שואלת, 'איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם'? 'רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם'. 'לב טוב', מובן שלב טוב כולל עין טובה, חבר טוב, שכן טוב. אולם מה הקשר בין 'לב טוב' לבין 'הרואה את הנולד'? לכאורה הרואה את הנולד זו החכמה. 'איזהו חכם, הרואה את הנולד'. אומר החת'ס במסכת נדרים, חכם רואה את העבר, 'נולד'- את מה שכבר נולד, ועל פי העבר הוא לומד מה צריך לעשות בעתיד. מוכח מכאן שהחכמה האמתית היא לא חכמה רק של השכל. חכמה אמתית היא חכמה שבאה עם מידות טובות. אדם שיש לו מידות טובות הוא יותר חכם, זה משפיע על החכמה שלו. הוא לא סתם בעל מידות, לב טוב, הוא כולל בתוכו גם את ראיית הנולד, גם זה תלוי במידות.
כמדומני שאמרתי לכם את דברי הרב חרל'פ במי מרום. כאשר הקב'ה ברא את אדם, הוא אמר 'נעשה אדם' בלשון רבים, שהוא הלך להימלך עם המלאכים. אומר רש'י בשם חז'ל, אולי יגידו ח'ו שיש שתי רשויות, שהקב'ה לא לבד והולך להימלך עם אחרים? אלא ש'למדך תורה דרך ארץ' אומר רש'י, 'שיהיה הגדול נמלך עם הקטן'. אף פעם אי אפשר לדעת ממי תשמע סברה טובה, עצה טובה. גם מישהו שנראה לך בשוליים, גם הוא לפעמים יכול להגיד דבר מצוין. 'שיהיה הגדול נמלך בקטן'. אולם מה התשובה על החשש שמא יגידו שיש שתי רשויות? אומר הרב חרל'פ במי מרום על התורה, במקום שיש מידות טובות, שהגדול נמלך בקטן, אין פגם באמונה. השחתה במידות מביאה פגם באמונה, מי שנקי במידות לא יהיה בו פגם באמונה. אם הגדול נמלך בקטן, 'למדך תורה דרך ארץ', אין מקום לחשש שיגידו שיש שתי רשויות. אם אתה עושה הכל לפי השכל של התורה, לפי הלב טוב שכולל גם את ראיית הנולד, אין מקום לחשש באמונה.
ה'לב טוב' משפיע על החכמה של האדם. לכן הלב הטוב כולל בתוכו גם את ראיית הנולד. מי שיש לו לב יותר טוב זוכה יותר לראות את הנולד, הוא יותר חכם. זו הדרגה של 'כל חכם לב בכם יבואו ויעשו'. זה מה שחז'ל אומרים על משה רבינו, 'חכם לב יקח מצוות'. החכמה שלו היא לא סתם 'חוכמה', הרי גם אומנות היא חכמה. לא מדובר כאן על אומנותו של בצלאל, בית ספר לאומנות, מדובר פה על הלב הטוב של בצלאל, הלב שגרם לחוכמתו של בצלאל להשתבח.
'אל יתהלל חכם בחכמתו'
וזהו רש'י מפורש. מילה אחת ברש'י שווה את כל המחקרים שיש בעולם. כמה מאות ואלפי חיבורים חוברו כדי לתרץ מילה אחת ברש'י. כל אחד אומר פשט אחר, והכל כתוב במילה אחת ברש'י. חוקרים שלומדים את רש'י לא בדיוק מעניין אותם מה רש'י כותב, יותר מעניין אותם אלו גרביים הוא לבש כשהוא כתב דברי תורה, על איזה כיסא הוא ישב. לרש'י גם היה יקב, איזה יין הוא שתה. יש רש'י מפורש במסכת ערכין שמבאר את דברינו.
הגמרא במסכת ערכין (י.) אומרת: 'אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה. אין פוחתין משני נבלים, ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר. ובשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח... ולא היה מכה באבוב של נחשת אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב'. במקדש גם הכלים היו צריכים להיות מדוייקים, גם מקהלת הלווים הייתה דבר הכי מאורגן. הגמרא אומרת שהיה שם מספר מסוים של לווים ששרו, וחוץ מהם היו מוסיפים גם לווים קטנים, ילדים, משום שכאשר שרים עם ילדים קטנים ביחד 'בשומי קלא', הצליל הרבה יותר יפה. 'ולא היה מחלק אלא באבוב יחידי, מפני שהוא מחליק יפה'. אומרת הגמרא לגבי הכלים, 'ת'ר: אבוב היה במקדש. חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה. צוה המלך וציפוהו זהב, ולא היה קולו ערב. נטלו את צפויו, והיה קולו ערב כמות שהיה. צלצול היה במקדש. של נחושת היה, והיה קולו ערב, ונפגם. ושלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב. נטלו את תיקונו, והיה קולו ערב כמות שהיה'. הגמרא מספרת על כל מיני כלים שכשרצו לתקן אותם, והכניסו בהם כל מיני שיפורים- הם נפגמו. 'תני רשב'ג: שילוח היה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו. וחזרו ומיעטוהו, והיה מקלח מים. לקיים מה שנאמר 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו''. אומר רש'י, ' שחכמתו אינה אלא מקלקלת לפי שכלי מקדש ראשון ע''פ הגבורה נעשו דכתיב (ד''ה א כח) הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכת התבנית'. דהיינו, לא שייך לעבוד בדברים שבקדושה ע'פ החכמה האנושית הרגילה. אומר רש'י, על זה הגמרא דורשת 'אל יתהלל חכם בחכמתו', חכמתו רק מקלקלת. כלי המקדש נעשו על פי הדרך בה הקב'ה אמר לעשות אותם. כאשר מישהו רוצה לעשות קצת יותר טוב ממה שכתוב בתורה, בנביאים, החכמה שלו מקלקלת, ועל זה נאמר 'אל יתהלל חכם בחכמתו'.
התורה רוצה ש'חכם לב יבואו ויעשו'. 'חכם לב' הוא החכם שהחוכמה שלו בנויה גם מהלב, שאין סתירה בין החכמה שלו לבין המידות שלו. פרופסור להנדסה לא חייב להיות משולש, כידוע. אולם בתורה אין דבר כזה, הכל צריך להיות 'תפוחי זהב' ב'משכיות כסף', שהכל צריך להיות ברמה גבוהה. ולכן התורה כל הזמן חוזרת אומרת 'וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו', 'ראו כי קרא ה' בשם בצלאל בן אורי'.
וכך אנחנו אומרים בר'ה, 'ושמך נורא על כל מה שבראת'. שיהיה ניכר על כל מה שהקב'ה בורא שהוא יצירה של הבורא. אחרת- 'אל יתהלל חכם בחכמתו', בחוכמה האנושית שלו. ולא שהחכמה האנושית לא נצרכת, הכל תלוי כיצד משתמשים בה. אם אתה משתמש בה על מנת ליצור כלים שהקב'ה ציווה לעשות אותם, היא חוכמה משובחת. הרמב'ן כותב בהקדמה לספר מלחמות ה', שחכמת התורה היא לא כמו חכמת התשבורת. היא לא תרגיל מתמטי של אחד ועוד אחד. 'שכל של תורה' הוא עניין אחר. [היה פעם סיפור על תלמיד שלמד בישיבה, ת'ח. ובזמנו הוא למד במקום אחר, והוא דיבר בלימוד באיזו סוגיה מסוימת והתווכח עם החברותא. ותוך כדי לימוד הגיע האבא של אותו חברותא שגם היה ת'ח והוא ג'כ הצטרף לוויכוח. אותו תלמיד לא הסכים עם דברי האבא, הם התווכחו. אמר לו אותו האבא, אני למדתי אצל גדול פלוני, וגם למדתי אצל גדול פלוני אחר. ולפי מה שלמדתי משניהם הפשט הוא כמו שאני אומר. אותו תלמיד לא ויתר, הייתה לו סברה טובה. אמרנו פעם שעל סברה טובה לא מוותרים בקלות, זהו ממש פיקוח נפש של הסברה. אמר לו הבחור, התלמידים של אותו גדול ראשון שלמדת אצלו אומרים על תלמידי הגדול השני שהם לא יודעים ללמוד. והתלמידים של הגדול השני אומרים על התלמידים של הגדול הראשון שהם לא יודעים ללמוד. ועכשיו אני רואה ששניהם צודקים...] לא מדובר פה בפסוקים על החכמה הרגילה, מדברים על חכמה שאדם שואב מהתורה, שיש לו יותר סייעתא דשמיא לכוון לאמת.
בניין המשכן לא דוחה שבת
התורה אומרת שאין בניין המקדש דוחה את השבת. יש פה לכאורה משהו לא ברור. 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת', לא עושים מלאכה בשבת כלל, אולם במקדש כתוב להפך- 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', מותר להקריב בשבת. מה ההבדל שבין בניין הבית לעבודת הקרבנות? מדוע העבודה דוחה את השבת ואילו בניית הבית לא דוחה את השבת? אומר השפ'א (ר'ה בפרק רביעי), הבאנו אותו בשבוע שעבר, אין בניין בית המקדש דוחה שבת לא בגלל שאין כוח במצוות בניין המקדש לדחות את השבת. אלא השבת היא כזו קדושה שהיא לא צריכה כביכול את הקדושה של המקדש. הרמב'ן אומר אפילו יותר מזה. 'את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'', אומר הרמב'ן השבת היא מקדשי. כפי שהזכרנו, שורש הקדושה הוא השבת. כמו שיש קדושה בזמן יש גם קדושה במקום, אולם שורש הקדושה הוא השבת, קדושת השבת שהיא קדושת הזמן היא קודמת לקדושת המקום. לכן בניין בית המקדש לא דוחה את שורש הקדושה שמתבטא בזמן- את השבת, מפני שהיא שורש הקדושה. כל זה נכון ושייך לומר רק לגבי בית המקדש, שבניין בית המקדש הוא חובה על הציבור, חובה על הכלל. צריך 'ויקהל משה' כדי לבנות את בית המקדש. אולם עבודת הקרבנות היא עבודה של יחידים, לכפר על חטאים, לתת שבח והודיה וכדו'. עבודת הקרבנות נצרכת גם בשבת, היא לא נלמדת מהנקודה הזאת שאין בניין בית המקדש דוחה שבת. כך אומר השפ'א. רמב'ן פרשת קדושים (יט, ל) את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו. ועל דרך האמת יצוה בשבת בגדול ובשבת שהוא מקדשו. ע'ש ז'א השבת היא מקדש בזמן. וע'י שמתדבק בשבת ממשיך ממנה את הקדושה. כמו המקדש. וע'כ אין דומה מאור פניו של אדם בשבת קודש – לשאר הימים. כי קירון פנים כמו אצל משה, בא מאמת הזיכוך שבו. ושבת גם היא מעין עוה'ב. [וע'ע בדעת תבונות אות פ'ו] וכ'כ רמב'ן בשער הגמול פרק חמישי, ששבת מעין קדושת עוה'ב.
'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם'
כאשר שמשה רבינו אומר 'אלה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם', על מה הוא מדבר? לכאורה על מה שכתוב בהמשך, 'ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש'. אם כך, נראה שלא שייך להגיד 'לעשות אותם', הרי השבת היא אנטי עשייה. שבת עניינה לשבות מהמלאכה. מדוע התורה אומרת 'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם'? כך מקשה הרמב'ן. אומר השפ'א, דברי הפסוק 'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם' נסובים על 'ויקהל משה'. משה רבינו אמר להם, דעו שהדברים שאני עכשיו עושה איתכם אלו הדברים אותם ציווה ה' לעשות, וציווה ה' שגם אתם תעשו בדיוק כמוני. כאשר צריך לעשות משהו גדול צריך לעשות אותו בקהילה אחת, ב'הקהל'. וצריך לחיות כמו למחרת יו'כ, שאין חציצה, וכולם נחשבים כל עדת בני ישראל. וכמו שרש'י אומר, לא צריך להביא את האנשים בידיים, הם באים לבד. אומר השפ'א, על זה אמר משה 'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות'. 'ויקהל משה', שהדברים יהיו נשמעים מאליהם. שתמיד נאמר דברים כאלה שיהיה ניכר על השומעים שבאמת הם הפנימו. שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב.
הרצי'ה הסביר פעם, ש'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב' הכוונה גם אל הלב של האדם שאמר את הדברים. הדברים היוצאים מן הלב לא משפיעים רק החוצה, אדרבה, אם הם לא משפיעים על האדם שמדבר ודאי שהם לא ישפיעו על אנשים אחרים. אומר השפ'א, זה מה שכתוב 'אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם',  ויקהל. שכל דבר צריך לעשות בקהילה אחת, יום הקהל. 'בקהלם אל תחד כבודי', יש אנשים שמסוגלים להשתמש ב'הקהל' בשביל לעשות מחלוקת. 'בקהלם אל תחד כבודי', יעקב אבינו לא רצה שהשם שלו יוזכר במקהלה כזאת.
'במקהלות רבבות עמך בית ישראל'
אמר הרצי'ה, כתוב בתפילה בשבת 'בפי ישרים תתרומם, ובשפתי צדיקים וכו''. יש כאן ארבע דרגות: ישרים, צדיקים, חסידים וקדושים. אמר הרצי'ה, יש גם דרגה חמישית שהיא יותר גדולה מכל הארבע הללו: ההמשך, 'במקהלות רבבות עמך בית ישראל'. זו דרגה יותר גדולה מדרגות פרטיות של צדיקות וחסידות וכו'. הדרגה של הציבור היא דרגה יותר גדולה מהדרגות פרטיות. כותב בעל התניא באגרות, שאם יבוא מלאך אחד משמיים למקום שיש בו עשרה יהודים, ספק האם המלאך יוכל להחזיק מעמד מרוב הקדושה שיש בכל מקום כזה. 'במקהלות רבבות' היא דרגה הרבה יותר גדולה, לא סתם ככה חיים בשלום אחד עם השני, זה הופך את כל הרמה הרוחנית לדרגה לגמרי שונה. 'במקהלות רבבות עמך בית ישראל'.
[החסידים אומרים, 'מקווה ישראל ה'', שאם נמצא במדבר, תעה בדרך ואין לו שמה מקווה. מה הוא יעשה? כשאתה לא מוצא את המים של המקווה, יש גם מקווה ישראל. תכליל את עצמך בכלל ישראל, גם זה מקווה. ויקהל זה אותיות מקוה]. 'אשרי מי שמשים את עצמו שיריים לכנסת ישראל' מה שהרב כותב, זהו ג'כ סוג של טהרה. וכך אומרים ביו'כ, 'מקווה ישראל ה'', ומייד אח'כ מוסיפים: 'מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקב'ה מטהר את ישראל'. ומיד אח'כ כתוב, 'ואומר וזרקתי עליכם מים טהורים'. כתוב פה בעצם שיש שני סוגי טהרה. במקווה צריך להכניס את כל הגוף, שערה אחת בחוץ וכל הטבילה לא שווה כלום. אולם טהרה של 'וזרקתי עליכם מים טהורים'- אפילו טיפה אחת מטהרת את כל האדם. שני סוגי טהרה, טהרה פיזית של המים, לטבול את כל כולו. אולם כאשר אין את הטהרה הזאת, עדיין יש את הטהרה של 'וזרקתי עליכם מים טהורים', אפילו בהזיה אחת, אפילו בטיפה אחת יש כוח לטהר, להפוך את האדם מטמא לטהור. [אבי זצ'ל דיבר פה פעם ביום ירושלים. בדר'כ הוא לא רצה לדבר כשהרצי'ה היה מדבר. פעם אחת הרצי'ה לחץ עליו, אז הוא דיבר ואמר כך. כשטהור נוגע בטמא אז הטהור נטמא, ומדוע לא נאמר הפוך, שכאשר טהור נוגע בטמא הטמא נטהר? הוא אמר בשם הרב'ה מקוצק, שטהרה היא תמיד משהו עמוק בנפש והטומאה היא תמיד חיצונית. כאשר יש מגע בין טהור לטמא אז בדר'כ המגע תמיד מתחיל ממגע חיצוני ולכן הטמא מטמא את הטהור. לו יצויר שהמגע בין הטהור לטמא היה פנימי, אז הטהור באמת היה מטהר את הטמא. אמר אבי זצ'ל, זה מה שהיה בזמן כיבוש הכותל. שהרגשת הטהרה והקרבה לקב'ה לא הייתה רק משהו פנימי, אלא זה הקרין בחוץ. ההרגשה הזו הגיעה לדרגה של 'ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה'. היה ניכר על הפנים הזיו, הטוהר, התמימות, כמו שכתוב אצל בצלאל. 'ראו קראתי בשם'. יש תופעות כאלה. שלפעמים הטהרה ניכרת בחוץ].
'חרס הנשבר'
האדם 'משול כחרס הנשבר'. מדוע דווקא חרס? בפשטות מפני שכלי חרס הטהרה שלו היא ע'י השבירה שלו. אולם השפ'א בליקוטים אומר משהו אחר. כל הכלים נטמאים במגע, אולם כלי חרס לא נטמא אלא רק אם השרץ הוא בתוך הכלי מבפנים. במגע מבחוץ הוא לא נטמא. אומר השפ'א, עמ'י הוא כמו כלי חרס. דברים שנוגעים בו מבחוץ לא מטמאים אותו. רק אם ח'ו יש ריקבון כל כך גדול, שכבר מגיע לפנים- רק אז יש השפעה אמתית על עמ'י. כל מה שיש בנו, דברים ח'ו שליליים- הכל מבחוץ, לא מבפנים. לכן אליבא דאמת הדברים הללו לא מטמאים אותנו. 'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ'.
שתהיה שבת שלום לכולם!