דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

שיחה

רה"י הרב יעקב שפירא
ראש השנה

הכנה לראש השנה
'היכון לקראת אלקיך ישראל' (עמוס ד,יב). כך גם במה שקראנו בפרשת השבוע, 'אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם' (דברים כט,ט). וכמו כל דבר של מצווה שצריך הכנה, על אחת כמה וכמה ר'ה. בר'ה יש הלכה מפורשת שלא מצינו במקומות אחרים כותב הרמ'א (תקפא,א) שנהגו להשכים ארבעה ימים לפני ר'ה (לפי מנהג אשכנז) לומר סליחות. כמו דין ביקור בקרבן, שצריך לקחת אותו ארבעה ימים קודם לכן ולבקרו מכל מום, ומביא זאת המשנה ברורה. לא רק בר'ה צריך הכנה, אלא גם בתפילה. כתוב בשו'ע (או'ח צב) שאדם שעומד להתפלל צריך לעשות שתי הכנות, הכנה אחת של הגוף והבגד – כמו כהן שיש לו בגדי כהונה. והכנה שניה יתבונן לפני התפילה – כמו שהנביאים היו צריכים להתרכז לפני שהיו מקבלים נבואה. בר'ה יש עניין נוסף, לא רק הבגד והמחשבה, אלא כמו 'ביקור קרבן', להתנקות מכל מום. בגמרא (פסחים צו.) מובא שדין 'ביקור קרבן' כתוב בקרבן פסח, וממנו לומדים גם לקרבן התמיד. בשאר הקרבנות לא כתוב במפורש שצריך ארבעה ימים ביקור, אלא לפני ששוחטים מבקרים אם אין בו מום. אבל הכנה של ארבעה ימים קודם, זה כתוב רק בקרבן התמיד ובפסח (עיין רמב'ם תמידין, א,ט. מרכבת המשנה קרבן פסח י,טו. רשב'א מנחות מט:, מנ'ח ה', סק'א) אם חז'ל מדריכים אותנו שבערב ר'ה צריך ביקור של לפחות ארבעה ימים כמו בקרבן, אז הכוונה היא לקרבן התמיד ולא לשאר הקרבנות. מה מיוחד בקרבן התמיד שהוא דורש הכנה של ארבעה ימים?
 
'תמיד' מהר סיני
כותב הרב ב'עולת ראיה', בסדר הקרבנות, על הביטוי שכתוב בקרבן התמיד 'עולת תמיד העשויה בהר סיני': הרי הייתה תורה גם אצל אברהם אבינו, שתי כליותיו לימדו אותו תורה. אז מה העניין דווקא מהר סיני? בהר סיני כל המתנות, כל התורות, וכל העולם החדש שקיבלנו בהר סיני, נהפך לא סתם לקרבן עולה אלא לקרבן עולת תמיד. זה נהפך למשהו שהוא תמידי, שהוא קבוע, שאין בו הפסקות. ע'ז אומרים לנו חז'ל בערב ר'ה שצריך מינימום של ארבעה ימים, להיכנס לעולם מתוקן. לר'ה, צריך ביקור שיהיה לא סתם ביקור של ארבעה ימים, אלא שזה יהיה עולה תמידית שמחוברת להר סיני. אבן מהר סיני, שכל המהות שלה תהיה מכאן ולהבא מחוברת למקור, להר סיני. וזה מופיע בעוד כמה עניינים בר'ה.
 
שופר של חירות
'כשופר הרם קולך' (ישעיהו נח,א), הגמרא (ר'ה לג:) אומרת שאנחנו לומדים שאת מצוות שופר בר'ה לומדים משופר של שנת היובל. ביובל כתוב: 'והעברת שופר תרועה וקראתם דרור בארץ' (ויקרא כה,ט), ולומדת הגמרא מהיקש הפסוקים שגם בר'ה המצווה היא דווקא בשופר ולא במשהו אחר, כמו ביובל. היובל כידוע הוא רק אחת לחמישים שנה, וגם זה רק בזמן שרוב יושביה עליה, ורק כשאין עלינו שעבוד מלכויות. בהיסטוריה של עם ישראל יובל דאורייתא היה רק בימי בית ראשון – שאז היו רוב יושביה עליה ולא היה שעבוד מלכויות. בבית שני כבר לא היו רוב יושביה עליה, ובבית שני הירושלמי כותב שהיה שעבוד מלכויות. אז, כבר לא היה יובל מדאורייתא. אנחנו תוקעים בשופר מדי שנה בר'ה. הגמרא אומרת שמצוות שופר נלמדת מיובל שהיה רק בזמן בית ראשון ואחת לחמשים שנה, ומשם לומדים על התקיעה שתהיה דווקא בשופר? כוונת הגמרא אינה רק ללמוד שבכלי שנקרא שופר תוקעים, אלא כנראה כוונת הגמרא ללמוד מיובל את המהות של השופר. מה פירוש 'תקע בשופר גדול לחירותנו'? (תפילת שמונה עשרה) 'לחירותנו' זה המהות של השופר. שופר נלמד מיובל. כמו שהתקיעה ביובל היא תקיעה שמסמלת את שחרור העבדים. (לכן כתוב שהיו תוקעים במוצאי יוה'כ, זה היה סמל לשחרור מעבדות.) על זה אומרת הגמרא: אנחנו לומדים את השופר בר'ה מאותו שופר של חירות, שנצטווינו עליו אחת לחמישים שנה בשנת היובל. וזה אולי נכנס במילים הידועות של הרמב'ם שאומר  'שאע'פ שתקיעת שופר זה מצווה אבל יש בו גם רמז לאלו השוכחים את האמת בגלל הבלי הזמן'. כמו שריה'ל כותב 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם'. מטרת השופר זה לעורר כנגד הבלי הזמן, כנגד העבדות האנושית והשעבוד לדברים שאינם חלק מהמהות שלנו. זה כוונת הגמרא שלומדים את השופר בר'ה מהשופר של היובל.
 
ר'ה – זכר ליצאת מצרים?
בספר 'שבולי הלקט', שואל מדוע אנחנו אומרים שר'ה – 'יום הזכרון הזה', הוא זכר ליצי'מ. פסח הוא זכר ליצי'מ. את התורה קיבלנו אחרי יצי'מ, ואז נצטווינו גם על חג הסוכות. אבל מה הקשר בין ר'ה ליצי'מ? הפירוש הוא כפי שאמרנו, וכמו שאנחנו אומרים בתפילה 'ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם'. כל המהות של השופר זה לצאת לחירות עולם. שאותה חירות עולם של יציאת ממצרים תימשך הלאה. שיהיה 'קול גדול ולא יסף' (דברים ה,יט), כמו הקול שהיה במתן תורה. 'אין לך בן חורין אמיתי אלא מי שעוסק בתורה' (כלה רבה ה,ג). וזה אותו שופר שהיה במתן תורה, הוא לא היה איזו תפאורה. זה היה קול השופר שהיה קול של חירות, שעליו אומרת הגמרא שגם את הקול של ר'ה לומדים אותו מאותו שופר של היובל.
 
הגלות משכחת את השופר
'וקראתם דרור בארץ', מביא הרמב'ן (פרשת בהר) בשם הקדמונים שזה 'יומא כולא דחירותא' – זה זמן של חירות. יש ביטוי ברמב'ם בהלכות שופר (ג,ב): 'התרועה האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק מה צורת התרועה, לפי אורך השנים ורוב הגלויות'. מדוע הרמב'ם צריך לציין פה שהספק שהיה בתרועה זה בגלל אורך השנים ורוב הגלויות? מה נפק'מ לי למה? הגאונים כבר שואלים איך יכול להיות שתוקעים כ'כ הרבה דורות ונשתכח מאיתנו צורת התרועה. הרמב'ם אומר 'אורך השנים ורוב הגלויות', מה הפירוש? המציאות של גלות ושעבוד, שאנחנו לא בא'י ואין רוב יושביה עליה, כשיש שעבוד מלכויות – כל זה סותר את כל מהות השופר. מהות השופר היא לצאת לחירות עולם. שופר של יובל מעיד על שחרור העבדות, שחרור העבדים. על זה אומר הרמב'ם: השכחה של התרועה באה לפי רוב הגלויות. כשנמצאים בגלות לא באמת יודעים איך לשמוע את המהות של קול השופר.
 
קול השופר – תיקון מהשורש
אותו קול שופר שמשחרר ביוה'כ את העבדים זה אותו קול השופר שהופך אותנו לעבדי ה'. 'אוזן זו ששמעה בהר סיני 'עבדי הם' ולא עבדים לעבדים' (סנהדרין פו.). כל העבדות שבעולם מכל סוג שהוא זה באה בגלל שהאדם לא שמע את קול ה' שמדבר אליו – 'אוזן זו ששמעה בהר סיני עבדי הם'. ר'ה זה התיקון מהשורש של אותה שמיעה שהייתה חסרה בזמן שהעולם הוביל את עצמו לעבדות, ששוכחים את האמת, כלשונו של הרמב'ם, 'מפני הבלי הזמן'.
 
'רצוננו לעשות רצונך'
הגמרא בברכות (יז.) אומרת: רצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב, שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות. זאת אומרת, שזמן תקיעת שופר זה הזמן האמיתי, שאז מתגלה מה שחז'ל אומרים על עמ'י שרצוננו לעשות רצונך. כפי שאמרנו שהשופר שנלמד מיובל הוא ה'איפכא מסתברא' לשעבוד מלכויות, ה'איפכא מסתברא' לשאור שבעיסה ולעבדות. אז מתגלה הרצון האמיתי של ישראל שרצוננו לעשות רצונך.
 
'שום תשים עליך מלך'
'שום תשים עליך מלך' (דברים יז,טו) - 'שתהא אימתו עליך' (סנהדרין יט:). באותו מובן שכתוב בפרקי אבות להיזהר במוראה של מלכות, אפילו מלכות בשר ודם. שאילולי מוראה של מלכות אז אין גם שלומה של מלכות. כשאדם מקבל על עצמו מלכות שמים אמיתית, זה תמיד יבוא ואמור לבוא, עם 'שום תשים עליך מלך' – מלך מלכי המלכים – שתהא אימתו עליך. וזה השופר הגדול, 'קול גדול ולא יסף' (דברים ה,יט), ולא פסק (אונקלוס), שהיה בהר סיני.
 
שמיעה פנימית
ספר חרדים, בן דורו של הבית יוסף שואל: מה הפירוש של מה שכתוב באבות שבכל יום יוצאת בת קול ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה? מי שומע את הבת קול, שחז'ל מציינים לנו שבכל יום יוצאת בת קול? אומר בעל ספר חרדים: 'כל התעוררות נפשית שמגיעה לאדם בזמן מן הזמנים זה הפועל היוצא מבת קול שיוצאת מהר סיני'. על זה אמרו לנו חז'ל שיש בת קול שיוצאת בכל יום מהר סיני. מפני שאנחנו במהות מתקנים את אותו חוסר שמיעה שהיה החטא של אדם הראשון. 'כי שמעת לקול' וכו' (בראשית ג,יז) – שמיעה שלא במקומה. שמיעה שהקב'ה ידע שהיא השורש של כל הנפילות. אחרי שאדם הראשון חטא, כתוב 'וישמע את קול ה' אלוקים מתהלך בגן' (בראשית ג,ח). שואל הרמ'ע מפאנו, אחרי שאדם נפל והפיל את כל העולם אתו, הוא זוכה לשמוע 'קול אלוקים מתהלך בגן'?! אומר הרמ'ע מפאנו: השמיעה האמתית שהייתה לאדם הראשון קודם שחטא, הייתה שמיעה פנימית של האדם, 'מבשרי אחזה אלוק' (איוב יט,כו). אחרי החטא של אדם הראשון, כל השמיעה שלו נהפכה לשמיעה חיצונית, לא למשהו פנימי. וזה תפקידו של השופר, לגלות את 'רצוננו לעשות רצונך'. איננו באים לרכוש רצונות חדשים מבחוץ, אלא שאדם יגלה את עצמו.
 
עמ'י – גילוי מלכות ה'
ר'ה הוא זמן בריאת האדם. לכן הוא נחשב לר'ה, מפני שאילולי בריאת האדם, אין מלך בלא עם. אומרים חז'ל (ר'ה לא.) שלכן ה'שיר של יום' ביום שישי זה 'ה' מלך גאות לבש' (תהילים צג). כי רק כשנברא אדם הראשון שמכיר במלכות ה' יש ביטוי מעשי למלכות הקב'ה. יש ביטוי בגמרא במגילה (יד:) שדוד המלך רצה להשתמש בסמכות המלכות שלו כדי להרוג, אמרה לו אביגיל: עדיין לא יצא טבעך בעולם. מלכות זה לא סתם מינוי, מלכות צריך שתצא טבעה בעולם. וזה מה שאנחנו עושים בר'ה. אנחנו לא רק אלו שמקבלים את העול מבחינת 'מצווים ועושים'. זה עושים בכל השנה. קבלת מלכות ה' של ר'ה זה שנהיה חלק מן המלכות, שנדע איך להעביר את כוחה של מלכות ה' בעולם גם החוצה. בזה שונה ה'קבלת עול מלכות' שיש בר'ה משאר ימות השנה. וזה דווקא ביום בריאת האדם, בזמן הראשוני שהיה העולם מי שהכיר במלכותו של הקב'ה.
 
היפוך הדין לרחמים
חז'ל אומרים (ילקוט שמעוני אמור תרמה) שבזמן שתוקעים בשופר הקב'ה עובר מכיסא דין לכיסא רחמים. איפה זה רמוז בתורה? יש תורה שבכתב, יש תורה שבעל פה, אבל זה גם רמוז בכתובים. 'והאלוקים נסה את אברהם' (בראשית כב,א), אומר המהר'ל בדרך החיים בפרקי אבות: 'והאלוקים' זה מדת הדין. 'נסה את אברהם', רצה להראות לעולם כולו מי זה אברהם אבינו. לא רק שעומד בניסיון, אלא 'אתה הוא ה' האלוקים אשר בחרת באברם' (נחמיה ט,ז) במידת הדין -  ע'פ דין, ולא מצד החסד לפנים משורת הדין. ומי שמתבונן בפסוקים רואה שלכל אורך פסוקי העקדה יש רק ביטוי 'אלוקים'. מתי נשתנה הביטוי לה', שזה מדת הרחמים? רק אחרי שאברהם אבינו לקח את האיל והקריב אותו תחת יצחק בנו. שם כתוב 'ויקרא מלאך ה' אל אברהם'. וכבר עמד על כך ה'משך חכמה' שם. זה מה שאומרים חז'ל. ברגע שיש לנו את האיל אז הקב'ה יורד מכסא דין ודן את העולם כולו במידת הרחמים, כפי שהיה באיל הראשון שהקריב אברהם אבינו.
 
כוחה של ההכנה
כתוב בחז'ל שבכל הקרבנות נאמר 'והקרבתם', ואילו בר'ה כתוב 'ועשיתם'. אומר על זה המדרש (ירושלמי): 'כיוון שעמדתם בדין מעלה אני עליכם כאילו נעשיתם בריה חדשה'. אם כוונת חז'ל הייתה על תהליך התשובה של האדם, לכאורה זה שייך יותר ליוה'כ. אבל חז'ל דורשים את זה על ר'ה, אז על מה הם התכוונו שבגלל שבכל הקרבנות כתוב 'והקרבתם' ופה כתוב רק 'ועשיתם', שבר'ה כאילו נעשיתם בריה חדשה? הפירוש הוא כפי שהזכרנו בתחילת הדברים. יש דין של ביקור ארבעה ימים לפני ר'ה ממום, כמו 'ביקור קרבנות'. והזכרנו שאין דין 'ביקור קרבנות' ארבעה ימים קודם, רק בפסח ורק בקרבן התמיד. והדגש של חז'ל היה שהכנת האדם תהיה כמו בקרבן התמיד שעליו יש ביטוי 'עולת תמיד העשויה בהר סיני', בתמידות, בלי שינוי, בעקביות, בלי נפילות. על זה אומרים חז'ל: ה'ועשיתם' של ר'ה בשונה מיוה'כ זה בעצם ההכנה, זה שאדם עומד בדין. לא מדברים אפילו על השלב לְמה נחרץ גורלו. נכונות האדם והכנתו לבוא לפני המלך בדין, 'אין מלך בלא עם', זה מה שהופך את הדין של הקב'ה למידת הרחמים. וכך ראיתי שכותב מעין זה בשל'ה הק'. הקב'ה ביקש לברוא את העולם כולו במידת הדין וראה שאין העולם עומד, לכן הוא שיתף את מדת הרחמים. (רש'י בתחילת בראשית) אומר השל'ה הק': כך בכל שנה, מדי שנה בשנה, עולה הרצון מלפניו לברוא את העולם מחדש במידת הדין. ועל ידי השופר אנחנו הופכים את המידה של מידת הדין למידת הרחמים, כי אין קיום לעולם בלי מידת הרחמים.
 
יום טוב של ר'ה
ורק ביום הזה שנברא האדם כתוב בתורה 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' (בראשית א,לא). זה אותו ביטוי שאומרים חז'ל על ר'ה, מה שלא כתוב על המועדים האחרים. על ר'ה כתוב בלשון המשנה ומופיע ברמב'ם 'יום טוב של ר'ה'. לא כתוב יום טוב של פסח או סוכות, כי יום טוב של ר'ה יש לו משמעות אחרת. לא מדברים על החג, שיש מחלוקת ראשונים אם חייבים בשמחה, אלא הכוונה ב'יום טוב' של ר'ה היא שאז נברא האדם שהכיר במלכותו של הקב'ה, ועל זה נאמר 'וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד'. בגלל שיש אדם שמכיר במלכות ה'. וזו הבחינה המיוחדת שיש ביום ר'ה ולא בשאר החגים. ואולי על זה הגמרא אומרת בפסחים (ב.) 'לעולם יכנס אדם בכי טוב', שתחילת השנה תהיה כמו הבריאה הראשונית בעולם, ש'וירא אלוקים כי טוב'.
 
'נעשה אדם'
היה משהו מיוחד בתהליך של היום הזה, של ר'ה, שבו נברא האדם. בתורה כתוב שהקב'ה אמר 'נעשה אדם' (בראשית א,כו) בלשון רבים. אומר שם רש'י: מכאן שצריך להתייעץ עם אחרים. ואע'פ שיהיה פתחון פה למינים - לכופרים שיגידו שלא הקב'ה לבדו ברא, כי כתוב בלשון רבים, נעשה. בכל זאת הביטוי בתורה הוא 'נעשה אדם'. אומר מרן הרב חרל'פ זצ'ל: אין הכוונה שאע'פ שיש חשש מתרעומת המינים הקב'ה אמר 'נעשה אדם'. אלא אם יש דבר שמלמד משהו בישרות, שהגדול יכול להתייעץ גם עם אחרים, אזי במקום שיש ישרות זה לא יביא לפגם. גם לא באמונה, אין מה לחשוש מתרעומת המינים. במבט חיצוני, ע'פ הביטוי בפסוק, אולי יש חשש. אבל אליבא דאמת, הרי האדם נברא ע'י הקב'ה בצורה ישרה - 'עשה האלוקים את האדם ישר' (קהלת ז,כט), וכך רצה הקב'ה ב'נעשה אדם' – ללמד שהגדול נמלך עם אחרים. וכך, בכל ר'ה, אנחנו אמורים להיות שותפים ל'נעשה אדם' הראשון, שהאדם בעצם בורא את עצמו. בריאת האדם הראשונית - כפי שאומרים חז'ל - הייתה ע'פ מדת ה'דרך ארץ', ע'פ מידת הישרות. כמו שכתוב 'עשה האלוקים את האדם ישר'. ככל שאדם יותר ישר הוא יותר אדם. 'לעולם יהא אדם ירא שמיים בסתר ובגלוי' (סדר התפילה), כתוב בשם ר' בונים מפשיסחא, 'לעולם יהא אדם,' פסיק, ואח'כ 'ירא שמים בסתר ובגלוי'. זו בריאת האדם שהייתה בר'ה, וזו בריאת האדם שבכל שנה ושנה מחדש.
 
החיבור אל הזמן הזה
הרב זצ'ל כותב 'ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת הקץ המגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתתה של תורת אמת כי כל זמן מאיר בתכונתו' (אגרת שע'ח). אני חושב שאין הדברים אמורים רק למי שבא לחדש דברים עליונים בעלמא. גם כשמגיע הזמן שהאדם עצמו צריך להתחדש, עליו להיות מחובר לכל הסובב אותו, לראות מה הקב'ה עשה איתו במשך השנה האחרונה. צריך להתחבר לאותו זמן שמאיר בתכונתו כדי שנהיה טובים יותר, כדי שנהיה אמיתיים יותר, כדי שנהיה ישרים יותר. ובוודאי ובוודאי שביחד עם קול השופר, שכפי שהסברנו הוא הקול שנותן לנו את היכולת לגלות את כך ש'רצוננו לעושת רצונך', ודאי שאז האדם בורא את עצמו בצורה הגונה וישרה יותר.
 
התפילה הופכת נס למציאות
כתוב בטור בהלכות ר'ה בשם המדרש (תקפא), שעמ'י מתנהג שלא כמו כל אומות העולם. בכל אומות העולם, כשאדם הולך למשפט הוא לובש שחורים ומתעטף שחורים, ואינו יודע מה שיהיה. אבל עמ'י, בערב ר'ה שנכנסים לדין, הם לובשים לבנים ומתכסים לבנים מפני שבטוחים שייעשה להם נס ויצאו זכאים בדין. והשאלה הנשאלת מאיפה הביטחון הזה? אמנם אם האדם לובש בגדי לבן, הוא מבטא את האמונה שלו שהקב'ה גוזר עלינו בע'ה חיים טובים. אבל מאיפה הביטחון שיעשה לנו נס? אחד הפירושים, אמרנו בעבר, המהרש'א (סוף פרק ראשון בקידושין) כותב: התפילה גורמת ומשפיעה, שגם דבר שאולי לולי התפילה היה נחשב לנס, למעלה הטבע. אם האדם מקבל אותו בגלל התפילה שלו, זה כבר מוריד את הגדר של נס למשהו שקשור יותר לטבע. וזה מה שכותב הטור, ישראל בטוחים שייעשה להם נס, מפני שר'ה זה 'יומא דצלותא' (מהזוהר הקדוש), הכול הוא מערכת שלמה אחת של תפילה. תפילה במה שכתוב במחזור, וגם השופר עצמו כידוע הוא תפילה של דברים שאדם אינו יכול לבטאם במילים בפה. ישראל בטוחים שייעשה להם נס כי יש להם את כוח התפילה. הקב'ה הבטיח לאברהם אבינו 'ואעשך לגוי גדול' (בראשית יב,ב). איפה היה הקיום של ההבטחה? במה שכתוב ב'ואתחנן' 'ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו' (דברים ד,ז). והמדרש שמביא הטור מדבר על הפסוק הזה - 'ומי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו'. ע'ז אומר המדרש: ישראל בר'ה לובשים לבנים והם בטוחים שייעשה להם נס, למה, מפני שהם 'גוי גדול אשר לו אלוקים קרבים אליו'. זה היה ההבטחה לאברהם אבינו 'ואעשך לגוי גדול', וזה בא לידי ביטוי בעיקר ביום ר'ה שהוא 'יומא דצלותא'.
'הלבושים – המידות'
יש פה עוד עניין. הגר'א כותב באבן שלמה, שלבוש זה לא תמיד ביטוי רק למה שהאדם עוטף את עצמו. לבוש הרבה פעמים בחז'ל זה ביטוי למידות של האדם. 'יהושע היה לבוש בגדים צואים' (זכריה ג,ג), אומרים חז'ל מה שהם אומרים על יהושע. אותו דבר, אומר הגר'א, על הגמרא שאומרת: איזהו תלמיד חכם, שיודע להפוך לבושו. הכוונה שהוא יודע תמיד לנווט את המידות שלו: מתי באהבה, מתי ביראה, מתי בנחת, מתי בכעס. הגמרא (ב'מ נח:) הרי אומרת שמי שמבייש את חברו ברבים כאילו שופך דמים. למה, אומרת הגמרא מפני ש'אזיל סומקא ואתי חיוורא'. הלובן, החיוורון של האדם הוא ביטוי למידת הבושה שנגרמת לאדם. 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו' (שמות כ,יז) אומרת הגמרא (יבמות עט.) זו מידת הבושה. ישראל במהותם ביישנים. ייתכן שאולי גם זה נכנס במה שחז'ל אומרים, ישראל לובשים לבנים ומתעטפים לבנים. הם באים בר'ה לפני הקב'ה עם מידת הבושה. עם 'בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'. שיודעים להפוך את המידות לקראת ר'ה. 'ועשיתם את עצמכם', לברוא את עצמנו מחדש לפי המתכונת האמתית שהתורה מעידה עלינו - 'ביישנים הם'. 'אזיל סומקא ואתי חיוורא', הלבן הוא סימן לטהרה, טהרת הלב. ישראל לובשים לבנים ובזכות זה הם סומכים ובטוחים שהקב'ה יעשה להם נס.
 
ה' לפני שאדם חטא – ה' אחרי שאדם חטא
לכן, כשהקב'ה לימד את משה רבנו את י'ג מידות ואמר לו 'ה' ה' קל רחום וחנון' (שמות לד,ו), מסבירה הגמרא (ר'ה יז:) את הכפילות של שם ה'. שם ה' זה שם ההוויה. יש הוויה של האדם קודם החטא, ויש הוויה חדשה של האדם אחרי שחטא. מפני שכששאלו את החכמה ואת הנבואה (ירושלמי מכות ב,ו) מה יעשה האדם אחרי שחטא, הן ענו: 'חטאים תרדוף רעה' ו'הנפש החוטאת היא תמות'. רק הקב'ה שהוא מהווה את כל ההוויה כולה הוא שאמר 'יעשה תשובה ויתכפר'. על זה אומרים חז'ל: יש הוויה שלפני החטא, יש הוויה חדשה שאחרי החטא. ויום ר'ה נותן לנו בכוח התפילה את היכולות להיבנות מחדש.
 
'ותרועת מלך בו'
בלעם רצה לקלל. מה הוא רצה לומר? אומרת הגמרא בע'ז (ז.) שבלעם רצה לומר מלה אחת, 'כַּלֵּם'. והקב'ה שם בפיו את המלים ההפוכות, 'ותרועת מלך בו' (במדבר כג,כא). מה הפשט? הפירוש הוא שכליה ח'ו של עמ'י זה כביכול ביטול מלכות שם שמיים בעולם. על זה אמר הקב'ה, ושם לו בפה את המילים 'ותרועת מלך בו'. עם ישראל הם אלה שמפרסמים את מלכותו של הקב'ה בעולם, והם אלו שמקבלים את מלכות ה' מחדש כל שנה. זו התשובה האמתית והבטוחה יותר לאותן קללות של אומות העולם. לכן אומר רש'י: 'ותרועת מלך בו' 'תרועה', זה לא רק לשון שבר ותרועה, אלא גם לשון רעות ואחווה. שהקב'ה אוהב את ישראל מפני שיודע שמלכות ה' בעולם מתבטאת אך ורק ע'י מלכות ישראל, שהיא מפרסמת את האלוקות בעולם. וכן בתפילה בר'ה כשאנחנו מתפללים 'ויאמר כל אשר נשמה באפו' אנו מדגישים 'ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך' (תפילת ר'ה). מפני שאין שום אפשרות להגיע להכרת מלכות ה' בעולם בלי שהאדם יודע שהמלכות הזו באה ע'י ישראל.
כך אומרים המפרשים לפרש את עלינו לשבח. את 'עלינו לשבח' תיקן יהושע בן נון כשנכנסו ישראל לארץ, ושם נאמר 'שלא שמנו כמשפחות האדמה, שהם משתחווים להבל וריק, ואנחנו' וכו'. ומיד אחר כך ב'על כן נקוה לך', אנחנו אומרים בדיוק הפוך: 'וכל בני בשר יקראו בשמך להפנות אליך כל רשעי ארץ'. אלא אין זה עומד בסתירה. רק כשאנחנו, כשעמ'י, יודע ש'לא עשנו כגויי הארצות'. רק כשאנחנו יודעים ש'אתה בחרתנו מכל העמים', ושהשגרירים והשלוחים האמיתיים של הקב'ה בעולם זה עמ'י, אז אנחנו יכולים להתפלל 'וכל בני בשר יקראו בשמך'. מפני שהתפילה צריכה להיות בנוסח: 'ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלקי ישראל מלך'.
 
אהבת ה' של אברהם אבינו
כשהרמב'ם בספר המצוות מדגיש מהי מצוות אהבת ה' הוא אומר: כמו אברהם אבינו. שמרוב אהבה לקב'ה הֶאֵהִיב שם שמיים גם על אחרים. זה הביטוי האמיתי לאהבת ה'. עצם הקבלה שהאדם מקבל מלכות שמיים, היא כמו אצל אברהם אבינו שמאהב גם שם שמיים על אחרים ולא משאיר את זה רק לעצמו. לכן יהושע תיקן 'עלינו לשבח' דווקא בכניסה לא'י, 'עלינו לשבח לאדון הכל'. שם אדנות בפעם ראשונה בתורה מופיע כשאברהם אבינו אמר לקב'ה 'ה' במה אדע כי אירשנה' (בראשית טו,ח). אומר המבי'ט בספר בית אלוקים: למה דווקא פה אמר אברהם אבינו את שם אדנות? כי תקפה של מלכות ה' ניכרת בעולם בעיקר בא'י. לכן, כשאברהם קיבל הבטחה מהקב'ה על הארץ הוא שאל את הקב'ה בלשון אדנות. המקום שאתה נותן לי זה המקום ששם יתפרסם שמו של הקב'ה בעולם, 'במה אדע כי אירשנה'. לכן דווקא לפני תקיעת שופר אומרים את הפסוק 'יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה' (תהילים מז,ה). זה קשור במהות לתקיעת שופר. שבזמן שהשופר הוא ביטוי לקבלת מלכות ה', אז יש לדעת שמלכות ה' תהיה ניכרת בעולם כולו בעז'ה, רק כשזה יבוא דרך עמ'י, כשזה יבוא דרך א'י, כשזה יבוא דרך מקום המקדש. זה נקרא 'גאון יעקב', כמו שאומר רש'י ב'בחקותי' 'ושברתי את גאון עזכם' (ויקרא כו,יט) זה בית המקדש.
 
שבעז'ה הקב'ה ייתן לנו את הכוח הרוחני האמיתי לשמוע את דבר ה' בכל מה שאנחנו עושים, ולהתחבר לאותו שופר של הר סיני, ולשמוע במהרה בימינו את קול שופר של משיח, ולהיכתב ולהיחתם לאלתר בספרם של צדיקים גמורים, אמן ואמן.