ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל
שיחה משנת תשיא
ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה
תשי"א
רישומי שמחת בית השואבה, בצורה שעליה אמרו חז"ל (סוכה פ"ה מ"א), שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו, נמסרו לנו בפרטי עניניהם מזמן בית שני. הצהלה שהיתה מסביב לשאיבה, שהנה בעצם אחת מעשרות דרכי העבודה שבבית המקדש, ודאי שחלק חשוב מגורמיה היה המחלוקת שמסביב לה בין הפרושים והצדוקים. אולם מנהגי הערב הכרוכים בשאיבה מגלים לנו תוכן רוחני רב משמעות בענין זה ששאיבת המים שמשה לו ביטוי. לא בזמן אחר ולא במקום אחר אנו מוצאים את אותה הסתייגות ממעשי אבות ראשונים ששגו בחטאם: "אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל היכל ה" ופניהם קדמה, והם משתחוים קדמה לשמש… " (שם מ"ד). באותו מעמד היה גם השבח מהחסידים ואנשי המעשה, אשר ביניהם גם בעלי תשובה, שהיו אומרים: "אשרי זקנותנו שכפרה על ילדותנו" (סוכה נ"ג א). ברור הדבר, שהם ראו את שינוי העמדה הכללית, בהבדל מדורות ראשונים עובדי ע"ז, כשם שחזרה בתשובה ע"י הציבור של בעלי התשובה, כקשור עם ענין השאיבה הזאת.
אכן מתקשרים הדברים יפה גם עם מחלוקת הצדוקים, שהתנגדו בעקשנות לניסוך המים.
ההבדל שבין מים ליין הוא לא רק במהותם, אלא במקור נביעתם: "ושאבתם מים… ממעיני הישועה" (ישעיה י"ב ג). שאיבת מים באה ממעין, וכשאתה מסתכל בטבעו של מעין אתה עומד מיד על הערך הניתן לכוחות הגנוזים, הבלתי מוערכים, הנמצאים עמוק בבטן האדמה, אשר יש ולמראית עין הרי זה מאכזב, ורק לבסוף אתה עומד על טעותך. המעין, יש והוא נשאב ומימיו מתרדדים, ויש והם יבשים ונעלמים לשעה לגמרי, והמסתכל השטחי עלול להוציא משפט מוטעה כי אין בו מים. אולם, יש לחכות בסבלנות איזה זמן, והעורקים הנסתרים אשר אליהם המעין מקושר יביאו אליו שוב מים חיים, ושוב יפכו המים במעין זה. כוחו של מעין הוא, שאינו תלוי בדבר מדוד ומוגבל, שכוחותיו סמויים ומקורותיו מתברכים מתוכם.
הוא הדבר אשר היה ענין לסַמלו ביחס לעם המופלא הזה. יש ויש אומרים: "אבדה תקוותינו, יבשו עצמותינו". יש ויש גורמי יאוש, לפעמים במובן גשמי, ולפעמים במובן רוחני. מה מיואש היה הנביא בראותו את העם ברע, והוא צועק: "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי… " (ירמיה ט" א). ובצאתם לגולה, בהפגשם שוב ושוב עם תרבויות של עובדי ע"ז עץ ואבן, האם היה אפשר לקוות לשיפור? ואכן רואים אנו את הציבור העולה שנית ארצה ע"י רשיון כורש, והם לא נבדלו מטומאת הגויים, והם מעלים אפילו את נשותיהם הנכריות, ודומה מי יודע מה יצמח כאן. אולם רק תקופה קצרה עוברת, והעם היושב על אדמתו מתנער ושב לאיתנו, ובסופו של דבר עובר היצרא דע"ז, ומתגברים על החולשות, וקמים בתי מדרש לתורה, ומתרבה הדעת בישראל, וקמים חסידים ואנשי מעשה, ומתרבים גם בעלי תשובה. כן, אלה הם המאוכזבים מתרבויות הנכר, אלה הם אשר הציצו בשעתם ונפגעו, אולם עכשו נתברר שהם חזרו, בבושת פנים וברגשי חרטה חזרו. חזרו מתוך גילוי המקורות העצמיים המפכים בקרבם. לא רק לתורה, אל עצמם הם חזרו.
זהו שהתגלם במצות ניסוך המים, וזהו שנבחר דוקא המעמד הזה לשם מתן ביטוי לו, ומשום זה היה באמת קרב עקשני בין הפרושים לצדוקים בענין זה. במקום שהצדוקים לא ראו שום אפשרות של פירוש ושל תוספת וראו את התורה שבכתב כמוגמרת, הטילו הפרושים דגש גדול על "לא תסור", על הסמכות הגדולה שמסרה תורה לחכמים לפרש ולהרחיב, לעשות סייגים ולתקן תקנות. הצדוקים החזיקו בשיטת ניסוך היין, כלומר דבר קצוב וגמור, בו בזמן שהפרושים ראו את הדבר כמעין המתגבר.
*
היין והמים מהוים שני יסודות שונים וסמלים שונים בזה שהיין הוא מעשה אדם, אולם המים הם הדבר הטבעי.
אומות העולם לא יכלו לקבל את מצות סוכה משום ה"בעוטי למה להו" (עי" ע"ז ג" ב), כי לא היה זה נובע מעומק הלב, אלא דבר חיצוני המוטל ממרום ע"י צו. אבל לא זאת המטרה, כי המטרה היא רק לגלות את הפנימיות של האדם ע"י הצו הזה המכוין את האדם לאפיק נכון ועל ידי זה ניתנת הפנימיות להתגלות.
וכח זה של הטבעיות הישראלית, אשר רק הצלחה ארעית יכולה לקרות בה בהשפעות זרות אולם בסופו של דבר הכל חוזר למקום טהרה, זה התגלה בחזרה המלאה למקורות ישראל אחרי זמן רב של תעיה בהתחלה והמשך הבית השני.
הסוכה מגלה את הארעיות, ולכאורה זה סותר לרעיון הקבע, לרעיון ההאחזות הלאומית בקרקע. אבל בשים לב שהארעיות הזאת מגלה על ידי זה את הקשר לבורא העולמים, בזמן שאין נגדך מחיצת קירות הבית, בזמן שאתה רואה מעליך את הכוכבים, ואתה תופס את כל המציאות כולה רק כדבר ארעי, זמני, מסמא את העינים, ורואה לפניך את אדון העולמים כולם – זהו כח הסוכה. ועל כן רק ישראל מסוגלים לה. כי באלה, שהנתקות ממקום קביעותם הם, ומגילוי לאומיותם במובנה החמרי פוגע בעצם מהותם – בהם לא יתכן דבר זה.
(מתוך החוברת ושמחת בחגיך- אסופת מאמרים לחג הסוכות למרן הרב שאול ישראלי זצ"ל, בעריכת הרב ישראל שריר)
