היתר דבר האבד בחול המועד

ראשי פרקים:

• פתיחה
• טעם ההיתר
• מה נקרא דבר האבד
• טרחה גדולה עבור דבר האבד
• שינוי וצנעה בדבר האבד
• ספק דבר האבד
• כיון מלאכתו למועד
• סיכום

• פתיחה

ההיתר של "דבר האבד בחול המועד" הוא אחד ההיתרים המרכזיים במלאכת חול המועד. היתר זה הוא גם שאלה עיונית ולימודית (ומחמת היתר זה הסיקו התוס' בחגיגה שמלאכת חול המועד אסורה מדרבנן), וגם מזמן שאלות והכרעות הלכתיות רבות בפני מורי הוראה. במאמר שלפנינו נעסוק בע"ה בכמה מהן, ונראה בהן מספר דרכים ואת טעמיהם.

• טעם ההיתר

כשאנו באים לדון בטעם ההיתר של דבר האבד בחול המועד יש לבחון זאת לפי שתי שיטות הראשונים בדין איסור המלאכה בחול המועד. לשיטת האוסרים את המלאכה בחול המועד מדרבנן (תוס' חגיגה יח. ד"ה חולו, הרמב"ם הל' יו"ט פ"ז ה"א להבנת רבים, כגון הביאור הלכה ריש סי' תק"ל ור' כבר במגיד משנה ואחרים) יש מקום להסביר שהטעם הוא שחכמים כשאסרו את המלאכה בחול המועד חשו להפסד, ובמקום הפסד לא גזרו. באופן שונה במקצת יש לבאר שחכמים מלכתחילה לא היו צריכים לגזור אלא על מקצת המלאכות כדי שתהא משמעות להיותו "מקרא קודש", כמו שניתן להבין מדברי הרמב"ם "אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל …ולא כל מלאכת עבודה אסורה בו כיו"ט, שסוף הענין בדברים שנאסרו בו כדי שלא יהיה כיום חול לכל דבר, לפיכך יש מלאכות אסורות בו ויש מלאכות מותרות בו". לדרך זו אחד הדברים שלא רצו לגזור עליו היה מלאכת דבר האבד. וראה גם בדברי רבי לוי יצחק מברדיטשב המובאים בתוס' חדשים למשניות ריש המסכת. היתר דבר האבד בחול המועד מהווה הוכחה לשיטה זו (כ"כ תוס' חגיגה יח.).

לשיטת האוסרים את המלאכה בחול המועד מדאורייתא, ומסרן הכתוב לחכמים לומר איזו מלאכה אסורה ואיזו מלאכה מותרת (הגמ' בחגיגה יח.) כגון הרמב"ן (בחידושים למועד קטן בסופם, ור' עוד פוסקים רבים שהביא בביאור הלכה סי' תקל) יסוד הדברים הוא שאין חול המועד כיום חול, והמלאכה אסורה בו, אך המלאכות שיש סיבה מיוחדת לעשייתן דווקא עכשיו אינן נחשבות כחילול המועד. לכן מדאורייתא כל מלאכת דבר האבד מותרת. "מן התורה מלאכת אוכל נפש לצורך היום מותרת ביום טוב, וכן מכשירין, ובחולו של מועד הותר יותר כל מלאכה שהוא לצורך". נוסף על כך ישנו הטעם של שמחת המועד, כמו שכתב הריטב"א (יג.) שאם לא יוכל להציל את הדבר האבד יהא טרוד בהפסדו ותתבטל ממנו שמחת המועד.

• מה נקרא דבר האבד

מניעת רווח ומניעת הזדמנות

בדברי הראשונים גבי איסור סחורה, בעניין היתר השיירה המובא בירושלמי מצאנו כמה דרכים בעניין הגדרת "דבר האבד". באופן פשוט יש להבדיל בין מניעת רווח לבין הפסד. כך כתבו למשל תוס' (י: ד"ה ובדבר). בדברי הרא"ש (פ"א סי' כ"ג) נראה שמניעת הזדמנות עסקית היא גם כן סוג של דבר האבד, ולכן אם ישנה שיירה שגורמת למחירים שאינם רגילים (נמוכים לקנייה או גבוהים למכירה) מותר המסחר בחול המועד. בשונה מדברי הראב"ד (המובא בנמוק"י ה.) שהיתר זה מבוסס על כך שאיסור הסחורה קל יותר מאיסור המלאכה, בדברי הרא"ש נראה שזו הגדרה ב"דבר האבד". ההבנה היא לכאורה שיש כאן הפסד הזדמנות ואת ההזדמנות גם כן יש לראות כאבדה. ברור הדבר שאם זו אפשרות רווח רגילה אין זה נחשב כדבר האבד, שכל מי שנמנע ממלאכתו בחול המועד יש לו מניעת רווח, אלא הכוונה לאפשרות שאינה מצויה. בשו"ע נראה שנקט את שיטת הרא"ש, שכתב (סי' תקלט ה): "אם הוא דבר שאינו מצוי תמיד לאחר המועד, כגון ספינות או שיירות שבאו, או שהם מבקשים לצאת, ומכרו בזול או לקחו ביוקר, מותר לקנות ולמכור אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה ולהשתכר; והוא הדין לירידים הקבועים מזמן לזמן".

הפסד רוחני – שכחת חידושי תורה

ידועים דברי הראשונים שהובאו להלכה בשו"ע (סי' תקמה ט) בעניין כתיבת חידושי תורה: "ואם שמע דבר חידוש, מותר לכתבו כדי שלא ישכח; וכן אם ראה ספר מחודש, מותר להעתיקו אם לא ימצא להעתיקו לאחר המועד". ויש לבחון זאת לשתי הדרכים דלעיל לעניין הפסד הזדמנות. לסוברים שהפסד הזדמנות הוא כהפסד ממון יש לראות גם הפסד מופשט אחר כהפסד, ובכלל זה הפסד החידושים. לעומת זאת לאוסרים בהפסד הזדמנות יש לומר שחידוש שהיה בידו הוא הפסד גמור ולא מניעת רווח, ואילו הזדמנות היא אפשרות להרוויח, אך לא דבר שבידו.

שאלה מצויה כיום – שכר פועלים שמשולם באופן חודשי

בילקוט יוסף (מועדים, חול המועד יד) כתב על פי תשובה של אביו: "בעל עסק או דפוס או בית חרושת שיש לו פועלים קבועים שעובדים אצלו, ומקבלים משכורתם מדי חודש בחדשו, ויש לחוש שאם יסגור את העסק שלו במועד, יתחייב לשלם להם משכורתם שלמה, על ידי ההסתדרות והשלטונות, אין לך דבר האבד גדול מזה, ולכן רשאי להעסיק את הפועלים במלאכתם. ורק ישתדלו לעשות זאת בצינעא כל כמה שאפשר". כך נראה גם מדברי ערוך השלחן (תקלג ג): "כל שיש הפסד מכיסו מותר, כמ"ש שם, ואצלנו הוי הפסד מכיסו, שהרי משלם שכירות בעד הריחים ומחזיק אנשים בשכירות ומשלם בעד כל יום". על סברה זו, שימי השכירות של המקום והפועלים נחשבים דבר האבד, חלק הרב אוירבך (בהערות לשמירת שבת כהלכתה פרק סז הערה מ): "דאף אם ננקוט דשרי בכהאי גוונא באבילות, מ"מ שאני הכא שימי חול המועד האסורים בעבודה אינם באים במפתיע, שהרי הם קבועים וידועים מראש, ולכן כמו שבית החרושת סגור בשבתות וימים טובים וכדומה, כך גם במועד… נראה שבעל הבית צריך לכתחילה ליקח בחשבון את השכר שצריך לשלם במועד…". בכל אופן, גם לדעת הרב אוירבך, במקומות שישנו קנס על סגירת עסק (כגון בקניונים מסוימים) ברור שהדבר נחשב דבר האבד. יש לבחון דין זה לפי ההגדרה של היתר דבר האבד משום שאינו משתמש בימי המועד אלא עושה בהם מלאכה שנקלעה לימים אלה, האם הוצאות שמתוכננות מראש נחשבות למלאכה גמורה או שכיון שהן מזמנות אמצעי ייצור וריווח שיורדים לטמיון דינן כדבר האבד.

• טרחה גדולה עבור דבר האבד

מצאנו (במשנה בריש המסכת ועוד) שנאסרה טרחה מרובה בחול המועד גם עבור דבר האבד. כך מובא גם בשו"ע (תקלז ב, ע"פ המשנה הנ"ל): "אפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא, כגון מן המעיין… שהוא ממשיכו ומשקה; אבל לא ידלה וישקה…". ונחלקו אמוראים איזה כלי התירו לזפת במועד, ולעומת זאת יש היתר לטרוח טרחה מרובה עבור דבר האבד לגבי חבית. הראב"ד (מובא גם בנמוק"י א:) הקשה קושייה זו ומכוחה חידש: "ותירץ ז"ל דכל ענין זה נמסר לחכמים והם ראו שלא כל הפנים שוים אלא לפי אבידתו התירו את טרחו". כלומר לפי גודל ההפסד כך גודל היתר הטרחה לצורך דבר האבד. הריטב"א חילק באופן שונה. ההבדל לדבריו הוא בין הפסד של דבר שעדיין לא בידו, שזה אין לטרוח עבורו אלא מעט, לבין הפסד של דבר שבידו שיש לטרוח עבורו הרבה: "דהתם הוא במחובר שלא הגיע לכתפים, ומי יימר דאתי כדי שנטרח בו הרבה, אבל בתלוש שהוא ברשותו, אי נמי לקצור או לבצור, כגדור דמי ופסידתו בריא ממש, הילכך מותר".

• שינוי וצנעה בדבר האבד

לגבי הצורך בשינוי במלאכה הנעשית משום דבר האבד נחלקו התנאים במשנה (בריש פרק שני) ההלכה נפסקה בגמ' כדעת רבי יוסי שאין צריך לשנות. כך פסק גם השו"ע (תקלז א): "דבר האבד מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי".

צנעה בדבר האבד

לגבי צנעה מובאת ברייתא (בגמ' יב:): "תנא: ובלבד שיכניסם בצנעא לתוך ביתו". התנאי לעשות בצנעה מובא בהקשר של "מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים", ונפסק להלכה ברמב"ם (פ"ז ה"ג) ובשו"ע (תקלח, ב). לתנאי זה כמה מגבלות: הרמב"ן המובא במ"מ (על הרמב"ם שם) כתב שלא נאמר התנאי הזה אלא במקרה שההפסד אינו ודאי: "שמה שהצריכו בהכנסת פירות בצנעה לפי שאינו ודאי ההפסד אלא ספק וחשש הוא שמא יגנבו וכן בכיוצא בזה". דברים אלה קשורים לנושא של ספק דבר האבד, שידון להלן. הסבר שונה מעט מופיע בריטב"א מופיע באופן שונה מעט: "דבכל דבר שגופו ממש נפסד ואבד כיון שהפסידו ניכר, לא הצריכו צינעא כי אולי מפני כן יבוא עצלות ועכוב בדבר, אבל בשהפסד הוא חוץ לגופו ממש כגון חשש גנבים ואפשר לעשותו בצינעא בלא שום עיכוב הצריכו צינעא כגון זה וכגון המוליך ומביא כלים מבית האומן (י"ג ב')". להסבר זה טעם הצורך בצנעה הוא כשההפסד אינו ניכר ולא ברור לרואה טעם עשיית המלאכה.

בגמ' מובא שאע"פ שלעשות דברים בלילה נחשב יותר צנעה, יש דברים שעשייתם בלילה מצריכה אור ואנשים רבים ויוצרת רעש גדול, כך ש"צנעא דהני יממא הוא". הרמ"א (בשו"ע תקלח, ב) כותב שהיכא שאי אפשר לעשות בצנעה מותר לעשות דבר האבד שלא בצנעה. מקור דברי הרמ"א הוא במרדכי (סי' תתנה): "ומעשה בא לפני ר"י בשעורים של ישראל שהיו בבית עכו"ם והיו אוכלין אותם סוסים ושאר בהמות. ואמר העכו"ם לישראל בעל השעורים שאם לא יוליכם לביתו יאכלום … והיה ירא שאם לא יוליכם בביתו יאכלום, והתיר להביאם בעגלות בחוה"מ משום דבר האבד". ניתן לסייע לכך ממה שכתוב בירושלמי (פ"ב ה"ד, ונפסק בשו"ע תקלז, טו) לגבי ההיתר של צורך המועד: "הרי שאין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש, ובלבד שלא ידוש בפרה. במספק ליחיד, אבל במספק לרבים דש ואפילו בפרה". כלומר: היכן שצורך המועד מכריח לעשות באופן שנראה לרבים וכו', מותר.

• ספק דבר האבד

ההבנה הפשוטה היא לתלות את דין ספק דבר האבד בשאלה האם מלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא (שאז יש לאסור) או מדרבנן (שאז יש להתיר). כך כתב הפמ"ג (א"א סימן תקלז הקדמה) על דברי המג"א שמביא שמהרש"ך התיר בספק דבר האבד: "לכאורה הטעם דחול המועד מדרבנן, וספק לקולא". אך מעיון בדברי מהרש"ך (שו"ת מהרש"ך חלק א סימן קיג) נראה שהטעם שונה והוא שספק הפסד נחשב גם כן כדבר האבד: "אם יש ספק אם יחזור שמעון לעירו גם אם יברח וירחיק נדוד מאותה העיר שהלך לשם, יראה דשפיר מיקרי דבר האבד, שהרי גבי ההיא דעושה חשבונותיו ומחשב יציאותיו כתב הרשב"א בתשובה [ח"ג סי' רעג] דטעמא דמלתא משום שמא לא יזכור ויאבד ממונו, הא קמן דאפילו במידי דאיכא למיחש להפסד חשיב דבר האבד וכיון שכן מותר…". לפי ההסברים שהבאנו לעיל למ"ד מלאכת חוה"מ דאו', היכא שיש טעם מיוחד מדוע עושה את המלאכה דווקא בחוה"מ (חשש הפסד) אין זה בכלל המלאכות שאסרה התורה, וכן אם יכניס עצמו בסכנת ממון תיפגם שמחת המועד.

גם בדברי תוס' (להלן יח: ד"ה ואלו) נראה שסיכון להפסד נחשב דבר האבד: "ואלו כותבין במועד – נראה דכל הני הוו דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או ילכו למדינת הים". כאמור לעיל, במ"מ בשם הרמב"ן היכן שעושה מלאכה משום ספק דבר האבד עליו לעשותה בצנעה.

בביאור הלכה (ריש סימן תקלז) כתב שהדבר אינו תלוי בשאלה האם מלאכת חוה"מ נאסרה מדאו' או מדרבנן אלא "נראה לענ"ד דעיקר תלוי זה בדבר המצוי, דהיינו אם החשש שיהיה דבר האבד אם לא יעשה בחוה"מ הוא מצוי, מקילינן אפילו למאן דאית ליה דמלאכת חוה"מ עיקרו הוא מן התורה…". והכוונה שצריך גודל מסוים של סיכון כדי להצדיק מלאכה עבורו בחוה"מ. יש לעיין אם גודל הסיכון תלוי גם בסך השווי של הממון והיינו שאם יש סיכון קל על ממון רב שדרכם של בני אדם להיזהר בכך בחול, יותר לו גם לעשות מלאכה עבורו בחול המועד.

• כיון מלאכתו למועד

אע"פ שהתירו לעשות מלאכה בחוה"מ משום דבר האבד, אסרו לכוון מלאכתו למועד, וקנסו את מי שכיון מלאכתו למועד. כך נאמר במשנה (יב:): "ובלבד שלא יכוין את מלאכתו במועד. וכולן, אם כוונו מלאכתן במועד יאבדו". בעניין זה נדון בשאלה מהי ההגדרה של "כיון מלאכתו" וכן מהו הקנס שקנסו אותו.

ההגדרה של כיון מלאכתו

לגבי ההגדרה של כיון מלאכתו כתב רש"י (יב: ד"ה שלא): "שלא יכוין מלאכתו במועד – שיש לו פנאי בשאר ימות השנה, והוא משהה למועד". ויש להסביר מהי ההגדרה של "יש לו פנאי". מסתבר שכל עוד היה היגיון שיספיק לעשות את המלאכה הנצרכת למניעת הפסדים לפני החג למרות עיסוקיו, גם אם בסופו של דבר לא הספיק, אינו נחשב למכוין מלאכתו למועד. מה שיש לשאול הוא עד כמה צריך להימנע ממעשים בערב החג (כגון העיסוק בהידורי מצוות היום – הסוכה וד' המינים, המצות וההישמרות מחמץ) כדי שלא להיזדקק להיתר של דבר האבד בחול המועד. בריטב"א (יב:, מובא גם בנמוקי יוסף ו: בשם "יש מי שכתב") הוסיף: "ודוקא מכוין במזיד כדמשמע לישנא, אבל שוכח או מתעצל אין קונסין אותו בכלום". ההגדרה של "מתעצל", שאינו נחשב כיון מלאכתו, כוללת את התולה שיספיק לעשות, אך הגבול שלה צריך ביאור.

בשערי תשובה (סי' תקלח) הביא מהברכי יוסף בשם ה"ר אליעזר בן ארחא שלא כלול ב"כיון מלאכתו" מי שעשה מלאכת דבר האבד שהתחדשה בחול המועד אלא שאפשר היה לדחותה לאחר החג. בברכי יוסף נראה שהסכים עם דבריו וכתב שיש ראיות חזקות לדבריו, ובשערי תשובה נשאר על כך בצריך עיון. אם הקנס הוא על כל מלאכה שנעשתה במועד באיסור, קשה להבין ד"ז, אך אם הקנס הוא דווקא בכיון מלאכתו, כאן לא פשע בכך לפני החג.

קנסו אותו ולא את בנו

ההבנה הפשוטה בקנס היא שאוסרים על האדם לעשות את המלאכה בחול המועד. כך נראה בשלטי גיבורים בשם ריא"ז: "ונראה בעיני שאין מאבדין אותה בידים, אלא שלא יתעסק בה במועד ואע"פ שהיא אובדת, אבל לאחר המועד מותר להתעסק בה". לדרך זו הקנס הוא לאחר שהגיע החג ולפני שעשה את המלאכה להינצל מהנזק. ברמב"ם (פ"ז ה"ד) מובא שהקנס הוא הפקר הממון שהרוויח ע"י המלאכה שעשה באיסור בחול המועד: "וכל המכוין מלאכתו והניחה למועד ועשאה במועד בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל". מקורו של הרמב"ם בדברי הגאונים (כמו שהביא המ"מ שם). האחרונים דנו אם יש מקור לכך בגמ', ר' בתוי"ט שרצה להוכיח ד"ז מהמעשה של רבי ינאי שהפקיר את פרדסו, אך השיגו על כך, ר' למשל ביד המלך (ממו"ה פאלומבו), שכתב: "מההיא דרבי ינאי לא מכרעא, דהתם אם לא היה מפקירן לא היה ניכר שבשביל שבאת תקלה ע"י לא קצרם ולהכי הפקירם כדי שיהא ניכר". בחידושי מים חיים (לבעל הפר"ח על הרמב"ם) כתב שהקנס בעבד לשחררו דומה להפקר, ואילו הקנס בבכור לאסרו אינו דומה לכך.

בנמוקי יוסף (ו: ד"ה נדיירה) כתב שמה שלמסקנה לא קנסו את בנו הוא דווקא בדבר האבד, אך אם עשה מלאכה לדבר שאינו אבד קנסו גם את בנו. היה מקום לטענה שבדבר שאינו אבד לא קנסו כלל, שרק בדברים שיש חשש שיגררו אחריהם קנסו, ובכיון מלאכתו למועד בדבר האבד יש חשש שכזה, משא"כ בדברים אחרים. נדון זה קשור עם דברי הברכי יוסף דלעיל.

• סיכום

אחד ההיתרים הידועים והמרכזיים לעשיית מלאכה בחול המועד הוא ההיתר של "דבר האבד". ראינו את טעם ההיתר לשיטות השונות – לסוברים שמלאכת חול המועד אסורה מהתורה ולסוברים שמלאכת חול המועד אסורה מדרבנן. לאחר מכן ראינו שיש הגדרות שונות למושג "דבר האבד", שאף שמניעת רווח לא כלולה בהיתר, מ"מ יש מקום לכך שהפסד הזדמנות יהיה כלול בהיתר. אגב הדברים ראינו את הנדון של שכר פועלים שיש על המעסיק חובה לשלמו האם לראותו כדבר האבד. המגבלות של ההיתר שנפסקו להלכה הן החובה למעט בטרחה ולהצניע את המלאכה, אך כפי שראינו אין אלה גבולות ששייכים בכל מקרה, ויש מקרים בהם התירו לעשות בפרהסיא ובטרחה מרובה. לגבי ספק דבר האבד ראינו שהיו שתלו זאת בשאלת תוקף איסור המלאכה אם הוא איסור תורה או דרבנן, ואילו מדברי פוסקים רבים נראה שגם אם יסוד האיסור הוא מהתורה יש להתיר לעשות מלאכה לספק דבר האבד, שנחשב כדבר האבד (עכ"פ כשהחשש להפסד הוא מצוי). לבסוף ראינו הגדרות וספקות בנושא "כיון מלאכתו למועד", ושני אופנים להבנת הקנס שקנסו אותו (איסור והפקר).