ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל
נערך מתוך שיחת יום העצמאות תשס""ד
דוד המלך אומר בספר תהלים (ב, יא): "עבדו את ד" ביראה וגילו ברעדה". האבן עזרא מפרש "גילו ברעדה" בשני אופנים. "גילו" זו שמחה. זה אחד הדברים שצריך לדבר עליהם. כבר נדברנו מה נעשה עם סליחות ביוםֿהעצמאות, שהוא יום ראשון של בה"ב. מה צריכים לעשות, יש ניגוד. זה חג – ובחג לא אומרים סליחות, ולא אומרים תחנון.
צריך לדעת, שבישיבה הרב צביֿ יהודה זצ"ל אמר שצריך להגיד את שניהם – גם הלל וגם סליחות. התלמידים טענו: מה זה הלל ביחד עם סליחות, שהן תחנונים גדולים?! הם לא יכלו לקלוט את זה שביום של שמחה יש סליחות. ולי היה מקור לדברי הרב צבי יהודה, שכתוב בתשובות הגאונים ומובא בטור, שבפורים – חצי היום הראשון אמרו תחנונים, ושאר היום עסקו בשמחה ובמצוות היום. רואים שלמרות שזה יום של שמחה אמרו סליחות. יש מקום לסליחות, יש מקור לזה בהלכה. בעת רצון אמרו סליחות.
בסופו של דבר לא כך היה, משום שראיתי שאין לומר כך. בירושלים היה ספק כשחל פסח שני בבה"ב [זה חל לעיתים רחוקות]. פסח שני זה פסח שני, ומצד שני צריכים להגיד סליחות. מה עושים עם סליחות ביום חג? שמעתי מר" יעקבֿמשה, שבחורבה דר" יהודה החסיד היה מעשה שחל פסח שני בבה"ב ולא אמרו סליחות, כי זה חג – משמע שאם זה חג לא אומרים סליחות. והסברתי שלא תהיה קושיא מהראיה הראשונה שהבאתי מתשובות הגאונים, שבפורים אמרו סליחות, שכן פורים אמנם זה חג. יש חגים שעיקר חג שלהם הוא חג של תפילה – כמו יום הכיפורים, לא נוכל להגיד שעיקר היום הוא להסתובב ברחובות. כל החג של יום הכיפורים הוא לשטוח את הבקשות שלנו לפני הרבש"ע. זה חלק מהחג. אותו דבר בפורים, כיון שקרה הנס הזה זהו סימן שזה עת רצון, פורים הוא חג שעומד לקבל תפילות. החג מיועד לכתחילה לכך. חלק מהחג – נכון, צריכים לשמוח, אבל הוא מסוגל לתפילות שלנו שיתקבלו בשמיים. לכן זה מוכרח שיש הבדל ביניהם ולכן בפורים כתבו הגאונים לומר סליחות. גם בקומרנא בפורים היה המנהג להתפלל חצי יום, ובחצי השני של היום היו מקיימים את מצוות היום.
ממילא אנו ביוםֿהעצמאות לא אומרים סליחות. זה חג ולא אומרים סליחות. וכך נהגנו אתמול בישיבה.
ב"ה אנו זוכים להודות שוב, יודו לד" חסדו ונפלאותיו לבני אדם. לא להיות כפויי טובה.
השנה הזו שונה משאר ימים, דחו את היום הזה ביום אחד. אמנם אמרו שהייתה סיבה, בכדי למנוע חילול שבת, אבל עדיין צ"ב אם אפשר לדחות את מה שתיקנו הרבנים במועצת הרה"ר בהקמת המדינה, ליום אחר. היו אמנם פעמים שהקדימו את היום בכדי שלא לפגוע בשבת, זה היה כלול בתקנה הראשונה, אבל לדחות ליום אחר בגלל יום הזיכרון, זה הפעם הראשונה. לדידי צ"ע, אבל עכ"פ הרי אנו לא פורשים מכלל ישראל שהשנה נוהג את היום ביום הזה, יום שלישי.
יש לי ספק לגבי אלו האומרים ברכה על ההלל, אם יאמרוהו ביום שהוא לא ה" באייר אלא ו" באייר. לגבי אמירת סליחות בה"ב, בישיבה הרי לא אמרנו אתמול סליחות של שני, כיון שהעיד הגאון ר" יעקבֿמשה זצ"ל, שבחורבת ר" יהודה החסיד נהגו שבזמן שחל בה"ב ביום פסח שני, באותו יום לא אומרים בה"ב. וכך אמרתי לגבי יום ה" באייר, שלא לומר בו סליחות, ועל אף שאת אמירת ההלל, הרה"ר אמרה לדחותה ליום אחר. אבל ה" באייר הוא ה" באייר, סגולת היום נשארת כפי שהיא, גם אם אמירת ההלל נדחתה ליום המחרת.
כתוב בתהלים (קיא, ד): "זכר עשה לנפלאותיו". כל החגים הם זכר למה שהיה. יש שני פירושים בראשונים. אם ""זכר עשה"" לנפלאות שעשה כדי שיזכרו את זה, או ש""זכר לנפלאותיו"" כיון שרואים נפלאות שהיו פעם, רואים שלהבא יהיו תשועות. ישועה לעתיד. זה מחלוקת ראשונים. האבן עזרא מביא שעניין של ישועה הוא, שכיון שהיתה אי פעם ישועה, ישועה מושכת ישועה.
כל העניין של חג זה הוא "ציפית לישועה" – ציפייה לישועה. מהו המקור למה שאומרים חז"ל בגמרא בשבת (לא.) ששואלים את האדם ביום הדין ציפית לישועה? אומר הסמ"ק, שהוא מה שכתוב בפסוק (שמות כ, ב) "אנכי ד" אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". זו הכוונה בציווי, אין הכוונה לספר את הסיפור, שרבש"ע הוציא אותנו. זה לא סיפור – זו מצווה. כל מה שכתוב בעשרת הדברות זה מצווה. זה ציווי, שתדע שמי שהוציא אותך ממצרים, הוא יושיע אותך, מכאן מה שאמרו חז"ל "ציפית לישועה". זה מה שהסמ"ק אמר, שכיון שהייתה ישועה במצרים, צריך אתה להאמין שבכל רגע ורגע רבש"ע יכול להושיע אותך.
[אנו חייבים להודות על ישועת ד", וכמו בפסח אנו קוראים פרשת ביכורים (דברים כו, ג): "ואמרת אליו הגדתי היום לד"…", ופרש"י שם: שאינך כפוי טובה. והסמ"ק כותב, שיש מצווה אחת של ציפייה לישועה, והשניה להודות לד". והכל נלמד מהפסוק: "אנכי ד" אלוקיך". זאת אומרת זה חיוב מהתורה, שנלמד מעשרת הדברות.]
בגמ" בסוטה (מ.) שאלו, בזמן ששליח ציבור אומר מודים, מה הציבור אומר? ואמרו שם, שאומרים מודים דרבנן. וצ"ב מהי שאלת הגמ", למה באמירת מודים לא ננהג כשאר ברכות הי"ח שהש"צ מברך והציבור שותק? ראיתי ב"אבודרהם" שאומר דבר חידוש, וזה לשונו: "וכשיגיע הש"ץ למודים וכורע, כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים, שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו "אדוני אתה" על ידי שליח – אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמיים; ואם יקבל על ידי שליח – אינה קבלה גמורה, שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה, שהיא בקשה – יוכל לתבוע צרכיו על ידי שליח, שכל אדם חפץ בטובתו, ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו. וזה שאמר דוד (תהלים קמ, ז) "אמרתי לד" ד" אתה" – אני בעצמי אמרתי לו, ולא על ידי שליח". אי אפשר להודות ע"י אחר, ההודיה של האדם צריכה להיות שלו, מדיליה, לפי רוחו של כל אחד, וע"כ פשוט לגמ" שגם הציבור חייב כל אחד להודות בעצמו. והוסיף שם ה"אבודרהם" שזה כמו עול מלכות שמיים שכל אחד צריך לקבל עליו, ולא ע"י אחרים. ההשוואה כמו קבלת עומ"ש היא לא סתם "כמו", אלא שבהודאה עצמה יש בעצם קבלת עומ"ש.
המשנה בברכות (לג:) אומרת: "האומר מודים מודים משתקין אותו", ובגמ" שם: "האומר שמע שמע, כאומר מודים מודים דמי". שמע ומודים הם עניין אחד, להודות לד" זה לקבל עלינו את עול מלכותו בעצם ההודאה [ויש דיון באחרונים (משפט כהן ועוד) לגבי וידוי ביכורים, האם יש שם דין של שומע כעונה].
במדרש (שה"ש רבה א, לב): ""זה היום עשה ד" נגילה ונשמחה בו" – א"ר אבין: אין אנו יודעים במה לשמוח אם ביום, אם בקב"ה, בא שלמה ופירש "נגילה ונשמחה בך". בך – בקב"ה; בך – בישועתך; בך – בתורתך; בך – ביראתך". ולכאורה אין מובן מהי כוונת המדרש באומרו "בך בתורתך"? אלא כוונת הדברים היא שיש תורה של ישועה. לכל ישועה יש תורה של ישועה, וכאשר הקב"ה עושה ניסים וישועותינו מתגלות, יש ללמוד את התורה השייכת לישועה הזו. יש צורך להסתכל ולהביט בישועה ולהבין את משמעותה, ועל ידי זה לחזק את האמונה.
בשם חידושי הרי"ם מובא, שאת פרשת גאולת מצרים וחסדי ד" שבה, יש ללמוד כפי שלומדים גפ"ת. הגאולה היא סוגיה מורכבת, שפעמים רבות קשה להבינה, יותר מאשר קשה להבין סוגיה למדנית. צריך סייעתא דשמיא מיוחדת להבנת דרכי ד", וצריך לשם כך תבונה מיוחדת.
[כתוב בתהלים (קז, מג): "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ד"". יש כאן יסוד, שיש חכם ושצריך לשמור. (שם, ב) "יאמרו גאולי ד" אשר גאלם מיד צר", אמרו חז"ל שהפסוק הזה מדבר על הגאולה העתידה, תחילת החלק החמישי שבספר תהלים, לעומת ספר הרביעי שמדבר על גלות מצרים, ועל מזמור זה שמדבר על העתיד לבוא נאמר "מי חכם…". צריך חכם, וצריך שמירה, וצריך להתבונן. "ויתבוננו" בלשון רבים, בשביל שהרבים יתבוננו צריך את החכם, ומבלי החכם לא מתבוננים ולא יודעים.
"ויתבוננו חסדי ד"", יש שני פירושים, האחד להתבונן בחסדי ד", והשני מובא באבן עזרא בשם ר" משה וז"ל, "ור" משה אמר כי חסדי השם יהיו מתבוננים". וכוונתו לומר שיש חסד מיוחד מד" בשביל לזכות להתבונן במה שיש לפנינו ישועות, שכן הפרק הקודם, שהוא סוף החלק הרביעי בתהלים, מדבר על כך שישנה ישועה, לא מתבוננים בה ולא רוצים בה (תהלים קו, ז): "אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך". למה אבותינו לא הבינו נפלאותיך? מה שראו ארבעים שנה במדבר, ניסים ומופתים, ולא השכילו!? וזה פסוק בתורה (דברים כט, ג): "ולא נתן לכם ד" לב לדעת… עד היום הזה". היו חסרי לב, ורואים שבשביל להבין ישועה צריך לב, ולב לא ניתן להם.
כל העניין הזה של הסתכלות, למרות שהעיניים רואות, צריך חסד מיוחד, כוח מיוחד של ראייה. אברהם אבינו הכיר את בוראו מאז שראה את השמש זורחת בבוקר ובערב שוקעת והבין מיהו בעל הבירה. כולם רואים זאת אך לא מכירים, אבל צריך חסדי ד" – כי בלי חסדי ד" לא יבינו אפילו דברים פשוטים, ובלי חכם, לא יתבוננו ולא יתפסו.
באמונה, על פי חז"ל, יש גדלות וקטנות, והם עניינים שונים לגמרי. יש מושג של קטנות אמונה, וזהו מה שאנו רואים היום, שעל דברים פשוטים, שראינו ישועות ד", דבר שאלפיים שנה לא היה, עניין של עצמאות ישראל – אנשים לא מודים. עצמאות ישראל יש בה שני דברים. הראשון, שחזרה לנו מצוות עשה של ישוב הארץ, העלייה, וההתיישבות והכיבוש, כדעת הרמב"ן. והוסיף הרמב"ן, שמה שאמר משה ליהושע "עלה רש" זה מצווה לדורות, ולא רק לאותו הזמן. לא רק לעלות ולשבת, אלא "עלה רש". וזה חזר אלינו בבת אחת, לאחר אלפיים שנה. ובנוסף לכך, עצם ביטול הגלות. גלות היא אסון – קטסטרופה – כלל ישראל שינה את פרצופו, לא היה עם ישראל שלם, אין תורה שלמה בגולה, הקב"ה מתחרט על כך שיצר את הגלות. אנו מתפללים כל יום בברכת אהבה רבה: "ושבור עולנו מעל צווארנו, ותוליכנו קוממיות לארצנו", וזה שייך אחד לשני ביחד עם הבקשה לתורה. וכ"ז קיבלנו חזרה, ובכ"ז ואף על פי כן – מבלי חסד ד", לא מתבוננים ולא מבינים.
סט"א לא מנהלת את העולם, ודעה כזו חלילה היא ע"ז. הקב"ה מנהל את העולם, ודעה כזו של הסט"א היא פגיעה באמונה. כשחסר חסד ד" לא מתבוננים, והכל יכול להסתלף, כשיש אמונה בקטנות יש סילופים.
צריך תבונה מיוחדת להבין מה הם חסדי ד", וכיצד הם פועלים. הפסוק הראשון שמביא רבינו יונה לחיוב זה, הוא הפסוק (במדבר ח, ח) "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד" אלוקיך זה ארבעים שנה במדבר". א"כ מצוות העשה היא לזכור את "כל הדרך אשר הוליכך". לא מספיק לזכור את הישועה עצמה, אלא צריך להתבונן בכל הדרך המוליכה לישועה, ולהבין כיצד הגענו לכך. יש כאן הכוונה כיצד עלינו ללמוד את מעשי ד" וחסדיו. זוהי ההקדמה לפרשת התוכחה המתחילה בפרשת "עקב" ומסתיימת בפרשת "ראה", בפסוק (דברים יא, לב) "ושמרתם את כל החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי נותן לפניכם היום". זהו ציווי על חיוב האמונה בהנהגת הקב"ה את עולמו. ותורת הישועה, הרי היא ככל שאר חלקי התורה – לא רק עניין שכלי גרידא, אלא דבקות בקב"ה – וכפי שכותב המהר"ל (תפארת ישראל פרק ט) – ועל ידה ניתן להגיע לאמונה גדולה.
יש כיום בלבול, ושאלות, שאין זו הפעם הראשונה ששואלים אותן. האם כך גאולתם של ישראל? כבר דיברנו על כך בשנים קודמות. בתהלים כתוב (עח, מא) "וקדוש ישראל התוו", מה פירוש "התוו"?! וביארתי: ישנם כאלו שעושים תוואי ודרך לקב"ה, כיצד הוא צריך לנהל את העולם. ואם משהו לא כפי התכנית שלהם, אז כבר יש להם קושיות.
הקב"ה לא עביד ניסא לשיקרא. הכל נעשה בידי שמיים, ובחסדי שמיים, ועל אף כל הנגלה והנסתר, הרי עלינו לצפות לישועה. התורה אומרת (דברים כח, לד): "והיית משוגע ממראה עיניך". יש מפרשים, "עיניך" מלשון "עיני העדה". אנחנו לא מבינים ולא מסכימים עם כל הרעיונות הלאֿנורמליים, המנוגדים לתורה ולמוסר. אבל כבר כתב בעל "מסילת ישרים" בביאור מדת הענווה: "ותראה כי רוב השרים והמלכים או בעלי היכולת, יהיו באיזו דרגא שיהיו, נכשלים הם ונשחתים בעבור חנופת משרתיהם; ע"כ, מי שעיניו בראשו, יזהר ויעיין במעשי מי שרוצה לקנותו לו לחבר או ליועץ או לפקיד על ביתו, ממה שיזהר ויעיין במאכלו ובמשתהו, כי המאכל והמשתה יוכל להזיק לגופו בלבד, והחברים או הפקידים יוכלו להשחית נפשו ומאודו וכל כבודו".
ולתלמידים הצעירים (תהלים כז, יד): "קוה אל ד" חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד"". ככל שנרבה בעיסוק בתורה, ובתפילה, ולצפות לישועה, להתפלל ולצפות לישועה כל אחד גם על עניניו האישיים, הפרטיים, הספיקות וההתלבטויות. לא להיסחף אחרי כל מיני "רעבאלאך". לפעמים אני רואה, שככל שהם קטנים יותר, רוצים להיות "רעבאלאך" גדולים יותר. עלינו ללמוד גם את ענייני השעה ובפרט בבית המדרש הזה, ובספריו של הרב זצ"ל, והפוך בה דכולה בה. כפי שהזכרנו, שישועה צריכה לימוד ועיון, והתורה היא היא שתתן את הכוחות הנכונים לכל אחד ואחד, לפעול עם הקב"ה, ולראות עין בעין בשוב ד" ציון, ולהחזיק בעוז ובתוקף בכל מרחבי ארצנו הקדושה, לגאולת ישראל השלמה בב"א.
