בס"ד
חיים בחור מהישיבה חילק קרמבו בסדר צהריים. הוא נתן לכל בחור קרמבו לכבוד יום ההולדת שלו. מנחם קיבל את הקרמבו קילף את העטיפה ודחף לחבירו יהודה בפרצוף. יהודה שנפגע לקח את הקרמבו שלו וזרק למנחם על הגב ולכלך לו את הבגדים.
לאחר המעשה באו שני בחורים לתבוע את מנחם. הגיע יהודה שנפגע מהבושה שנגרמה לו בכך שנמרח לו הפרצוף בקרמבו, והגיע חיים שחילק את הקרמבו, הוא טען הבאתי לך לאכול ולא לפגוע בחבר, לכן עליך לשלם על הקרמבו.
מנחם טען, לגבי טענת יהודה הרי אתה החזרת לי ולכלכת לי את הבגד ולכן אני פטור.
לגבי טענת חיים הוא טען, אני קיבלתי וזה שלי. וזה לא עניינך אם אני מועך את הקרמבו בשיניים שלי או במעיכה על הפרצוף של יהודה.
הלכו אל הראש ישיבה שיפסוק להם הלכה, מה הדין ?
ההלכה בקיצור : מנחם פטור מכל התביעות. על יהודה לשלם למנחם אם הוא גרם לו נזק.
ההלכה ממקורה :
- ביחס לטענת חיים שעליו לשלם על הקרמבו – הרמ"א[1] כתב
אורח שיושב אצל בעה"ב, ונוטל חלקו וקידש בו, הוי מקודשת (הגהות אלפסי).
משתמע מהרמ"א שהאוכל שהאורח מקבל הוא שלו ואין לבעל הסעודה שייכות בו. לכן הוא יכול לא לאכול אותו אלא לקדש בו אשה, ולפ"ז הוא יכול גם למעוך את האוכל.
אמנם יש להעיר שיש פוס' שחלקו על פסק הרמ"א, עיין ט"ז וב"ח (שם) שכתבו שיש בגמרא ראיה נגד דין זה, ולכן נקטו שהאשה רק ספק מקודשת. אמנם בממון הלכה היא שאין מוציאים ממון מספק, ולכן מנחם פטור מלשלם.
- ביחס לטענת מנחם שיהודה הזיק לו בחזרה שהרי זרק על הבגדים שלו קרמבו. ולכן הוא פטור מהבושת. הרא"ש[2] כתב:
משנה – שני שוורים תמין שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק. – ונראה לי דמיירי שהתחילו בבת אחת. או חבל השני גם בראשון לאחר זמן. אבל אם האחד התחיל המתחיל משלם חצי נזק והשני פטור. דכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור…הכא יש רשות לשני לחבול בראשון כיון שהתחיל בו. דאפי' באדם אית ליה רשות.
הרא"ש פוטר את מי שהגיב והזיק את חבירו כדי להגן על עצמו מחמת מכות הראשון, כיוון שהוא מגן על עצמו מותר לו להזיק.
ואולי היה מקום לומר שאם הוא רק מבייש אותו אין רשות להגן על עצמו ע"י שיפגע בחבירו , שהרי לא עלול להנזק בגופו. אמנם בדברי המהרש"ל[3] רואים שגם בזה פטור:
ואם אחד הכה את חבירו, ושני חירף אותו בשם רע, אפילו נוגע זה השם רע אף בכבוד אבותיו שוכני עפר, לית עליו דינא כלל. אף שיהיה זה הבושת של שם רע הרבה יותר מן בושת של החבלה. אפ"ה פטור, כי אין האדם עומד על צערו, שנאמר (דברים י"ט, ו') והיה כי יחם לבבו והשיגו וגו'.
רואים בדברי המהרש"ל סברא חדשה הנפגע פטור כי אין הוא יכול לעמוד בזה מרוב כעס, ומותר לו להחזיר אע"פ שזה לא יציל אותו.
וכך פסק בשו"ע והרמ"א[4]
שנים שחבלו זה בזה, אם חבל האחר בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא, משלם לו במותר נזק שלם. ודוקא שהתחילו שניהם כאחד, או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו;
אבל אם התחיל האחד, השני פטור, שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו. הגה וכן הוא לענין גידופים וביושים, המתחיל פורע הקנס.
א"כ לכאורה יש לחייב (כשיש בי"ד סמוכים[5]) את מנחם על הבושת, ולפטור את יהודה על הנזק.
אמנם כתב ערוך השולחן:
'כתב המהרש"ל [החובל סי' מ"ב] אם אחד חירף את חבירו בשם רע וחזר זה והכהו, אף שעבר בלאו וצריך כפרה, מ"מ אין עליו דין רשע כלל אלא אמרינן לבו רתח ואין אדם נתפס על צערו. ואינו משלם (המכה – במקרה שלנו יהודה) אלא נזק וצער וריפוי ושבת. וזה המוציא שם רע (המבייש – במקרה שלנו מנחם) פטור מהבושת שהרי קבל דינו'
רואים שני דברים בדברי המהרש"ל א. ההיתר להכות בגלל שביישו אותו, הוא היתר שלא נקרא רשע בהכאה כי כביכול הוא אנוס בכעסו, אבל ממון הוא חייב לשלם[6]. ב. המבייש הראשון פטור כי כאשר השני הכהו הוא כבר קיבל בזה את עונשו!
- ולפ"ז יש לשנות את הפסק ולהופכו – על יהודה לשלם על הנזק (במידה ואכן הבגד ניזוק ללא תקנה) ואילו מנחם פטור מהבושת שהרי קיבל את דינו בכך שיהודה בייש אותו (בנזק היה כלול גם בושת, ועל הבושת יהודה פטור. כך משמע מדברי המהרש"ל[7]).
[1] שולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן כח סעיף יז בהגה
[2] מסכת בבא קמא פרק ג סימן יג
[3] ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ח סימן מב
[4] שולחן ערוך חושן משפט הלכות חובל בחבירו סימן תכא סעיף יג
[5] עין שו"ע חו"מ א סעיף ב
[6] אמנם בפתחי חושן הבין אחרת וצ"ב – עיין פתחי חושן חלק ו (נזיקין) -הערות פרק ב נזקי גוף ונפש הערה לב
[7] ערוך השולחן כתב 2 נימוקים לפטור – (חושן משפט סימן תכא סעיף יט)
"ומה שפטרו להמכה מבושת דכיון שעשה מפני צערו אינו דומה לכוונת נזק, וגם מפני שזה ביישו בהשם רע יצא בושת בבושת"
