תוכן:
טעם האיסור
כמי נפסקה ההלכה
האם יש בזה איסור וגדרו
זיווג ראשון וזיווג שני
סיכום בקצרה של שיטות הפוסקים למעשה
פתיחה
במשנה סוף גיטין (צ.) נחלקו התנאים מהם העילות לגירושין:
"בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו שנאמר כי מצא בה ערוות דבר. רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה ממנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו".
והנה הגמרא שם (צ:) הביאה שני פירושים מהאמוראים לפסוק "כי שנא שלח":
"ר' יהודה אומר: אם שנאתה שלח, ר' יוחנן אומר: שנאוי המשלח".
וסיימה ע"ז הגמ':
"ולא פליגי: הא בזוג ראשון, הא בזוג שני; דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר: זאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה מאין [עוד] פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם, ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך".
ומעתה צריך בירור באיזה זיווג נחלקו התנאים זוו"ר זוו"ש או שניהם, ומה הדין בזיווג עליו הם לא נחלקו. ואי"ה לקמן יתבאר.
טעם האיסור
והנה יש לעיין בגוף איסור זה, מה טעמו ומאיזה הלכות הוא? ויש בזה כמה דרכים:
1. ההבנה הפשוטה היא שזו הלכה של "בין אדם לחבירו"- לא "לפגוע" באישה. ולענ"ד כך עולה מפסק הרמ"א:
השו"ע (קיט, ג) פסק: "לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערוות דבר", וכתב ע"ז הרמ"א: "ודווקא בימיהם שהיו מגרשים אישה בעל כרחה אבל אם מגרשה מדעתה מותר".
והסברא נותנת שטעם ההיתר בכה"ג הוא שהיא מתרצה אין בזה איסור של בין אדם לחבירו. אמנם צריך להדגיש שדברים אלו נאמרו ביחס לאיסור המיוחד שבאשתו ראשונה.
כדרך הזו נראה מדוייק גם ברש"י סוף גיטין, רש"י פירש את חילוק הגמרא בין זיווג ראשון לשני שלא כפשט המילים:
"זווג ראשון- אשת נעורים ובה משתעי קרא כדכתיב בתריה אשת נעוריך, וכתיב ונשמרתם ברוחכם ובאשת נעוריך אל יבגוד".
פשט לשון הגמרא הוא שזיווג ראשון הוא האישה הראשונה שנישא לה. אך רש"י מפרש שהכוונה היא לכל אישה שהיתה לו אישות איתה בתקופת הנעורים. וטעמו נראה שטעם האיסור בכללות הוא פגיעה באישה, ובאשת נעורים שגדל איתה ונבנה איתה, יש יותר פגיעה, ועל-כן יש יותר חומרה בגירושיה. ונראה להוסיף דקדוק בזה, שהרי רש"י לא הסתפק במה שהביא הפסוק ד"אשת נעוריך" הראשון והוסיף עוד הפסוק ד"אל יבגוד" וצ"ע מדוע נצרך לזה? ולמש"כ א"ש, כוונתו לומר שיסוד האיסור הוא הפגיעה באשתו, ה"אל יבגוד" ועל-כן וודאי שאין הכוונה לאשתו ראשונה דווקא אלא לאשת נעורים.
ולענ"ד הדברים אלו כמעט מפורשים בדברי המאירי:
"וכל שכן שהדבר מכוער באישה שנתגדלה עימו ונשקעה באהבתו, שכיוצא בזו בגידה והפרת ברית".
2. והנה, הרמ"א הביא את דין גירושין בהסכמה בב"י אך בשו"ע השמיט דין זה, וצ"ע מ"ט? ולכאורה נראה שחלק על הבנת הרמ"א שאיסור זה יסודו הוא בין אדם לחבירו וסבר שהאיסור הוא מטעם אחר.
והנה מקור דין זה הוא מאגודה (גיטין קסה) והר"ן (תשובה יז, א) והובאו בב"י. ובעצם מה שכתב הבית יוסף והרמ"א להשוות את דעת הר"ן עם האגודה לענ"ד אינו מוכרח כל-כך (ובאמת שהמובאה מהר"ן היא בבדק הבית ולא בב"י עצמו) דלשון האגודה היא כעין לשון הרמ"א- "נראה שהיינו בימיהם שהיה מגרשה בעל כרחה".
אך בר"ן המכוון אחר. הר"ן מדבר באישה שרוצה לצאת מתחת בעלה ולא רק נתרצתה עפ"י בקשתו, והראיה- טעמו של הר"ן להתיר לגרש הוא משום "גרש ללץ ויצא מדון", וזה וודאי לא שייך בסתם אישה שנתרצתה להתגרש. וז"ל הר"ן שם:
"דמאי דאמרינן גיטין (צ:) כל המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד עליו דמעות ה"מ ברוצה לעמוד תחתיו והוא משלחה בעל כרחה כמו שאמר הכתוב מלאכי (ב, יד) על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך אבל בנדון שלפנינו שהיא אינה רוצה לעמוד תחתיו בקשוה למתקה ולשוא צרף צרוף אין נדנוד עברה בגרושיה דכל כה"ג גרש לץ יצא מדון והכי אמרו (כתובות סג:) אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה ויש מי שסובר דאדרבא כייפינן ליה".
ומעתה י"ל שעל-כן השמיט מרן את דברי האגודה, שהרי מרן לא ראה את דברי האגודה במקורם אלא רק מה שהביאו בשמו, ועל-כן אחרי שראה בבדק הבית שהר"ן גם הוא הזכיר דבר זה והר"ן דיבר באישה המבקשת להתגרש הסיע גם את דברי האגודה לאופן זה.
ולשון מרן (קיט, ג) היא:
"לא יגרש אדם אשתו ראשונה, אלא אם כן מצא בה ערות דבר ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שניה, אם שנאה, ישלחנה".
וראוי לעמוד על מה שכתב "אין ראוי" מהי כוונתו בזה (ולשון הרמ"א אבל אם מגרשה מדעתה מותר משמע שבעל כרחה- אסור, והשו"ע ערוך כתב אין ראוי) גם מהו ראוי "לו", משמע שמצד עצמו הדבר ראוי רק "לו" אין הדבר ראוי. ולשון זו מקורה ברמב"ם, והרמב"ם הביא הלכה זו יחד עם ההלכה שאין לישא אישה על מנת לגרשה או לחשוב לגרש אישתו ולא להודיעה:
"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ולא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר וגו' ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שנייה אם שנאה ישלחנה".
ולענ"ד נראה שדין זה הוא מהלכות האישות שכך הוא גדרו של הקשר בין בני הזוג, שמהות הנישואין הוא קשר וברית בין בני הזוג וצריכה הברית להיות חזקה באופן שלא תיבטל בנקל. וסברא מעין זו עולה מדברי האחרונים שתלו את דין "אשתו ראשונה" במה שאמרה הגמ' "אין אישה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי", ונציין עתה לחת"ס בתשובה (ז, לד) שהזכיר שאשתו ראשונה הרי עשאה כלי, וא"כ הוא דווקא שלאישה הוא זיווג ראשון, והקדימם בזה הפר"ח (סוף ס"ק ב) וכ"כ המהרם שי"ף (בדעת רש"י!). וע' בבית מאיר (סעיף ג) כתב אף יותר מזה שזווג ראשון קרי דווקא אם הוא זיווג הראשון לשני צדדי הזיווג. ובאמת שכ"כ הרקנטי פרשת כי תצא. וכריתת ברית וודאי שהיא טעם "רוחני" ונראה שדעתם היא כמש"כ.
3. הבנת הרמב"ם והרשב"ש- לקמיה נבאר בדעת הרמב"ם באופן אחר שזו "המלצה מחייבת" לאיש שלא כדאי לו לגרש אשתו ראשונה כיוון שהקשר הזה הוא מיוחד ואין לו תחליף, ובזה מדוייק יותר הלשון "לו" וגם הלשון "ראוי" (וכך מצאתי ברשב"ש יובא לקמן אי"ה).
4. טעם נוסף שלא לגרש, דהשלכה ישירה מהגירושין הוא מצב הילדים, פעמים שדווקא הגירושין יועילו להם כיוון שלא בריא לגדול בין מריבות תמידיות, אך אי"ז מציאות שולטת. פעמים שמדובר במריבה חד פעמית שיצאה משליטה, יתכן שלדבר זה רמזו הרי"ף והרא"ש בהביאם את הגמרא פרק החולץ לאחר דיני הגירושין:
"ת"ר האוהב את אתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו בדרך ישרה והמשיאן נשים סמוך לפרקן עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא".
(וע' במאירי שגם הוא הביא מימרא זו אך השמיט את עניין בניו).
ולענ"ד לבד מהנ"מ האם מותר לגרש בנתרצית ישנם עוד כמה נ"מ: הא' האם דין זה הוא איסור (שכך נצטרך לומר על כרחנו לדעת הרמ"א, שהרי יש דין "ואהבת", ושכך היא גם משמעות לשונו ואי"ה נציין עליו במקומו) ונדון בדבר בהמשך. ונ"מ נוספת תהיה למה שדנו האחרונים בגוסס שרוצה להציל אשתו מנפילה ליבום וכדו' שלדעת הרמ"א בלא הסכמתה יהיה אסור לגרשה וכך גם למש"כ בשם האחרונים דטעם הדין הוא שאי"ז "ברית" אך לסברא שכתבנו בדעת הרמב"ם שזו המלצה מחייבת ומשום שלא ימצא קורת רוח באישה אחרת שרי לגרשה, ואפילו בעל-כרחה, שכן בין כה לא ימשיך לחיות איתה. וכן הדין בהיא גוססת, וע' מהר"ש ענגיל (ד,יד). והכנסת הגדולה דן בזה מצד דיני היבום והביא בשם ראנ"ח להתיר.
כמי נפסקה ההלכה
הנה פשטות הדברים היא שהלכה כדעת בית הלל וכמו שקיימ"ל בכל הש"ס שהלכה כב"ה לגבי ב"ש כ"כ הטור להדיא, וכך כתב גם במפורש רמב"ם בפירוש המשניות. אמנם בדברי הרי"ף והרא"ש לא מצאנו הכרעה ברורה שכן הם הביאו את כל שלוש השיטות אך כבר כתב הב"י שהם סמכו על הפשטות בזה שלעולם הלכה כב"ה.
אמנם בבואנו לברר שיטת הרמב"ם נראה שהוא פסק כדעת ב"ש:
"ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה ערות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר וגו' ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שנייה אם שנאה ישלחנה".
וממש"כ אלא אם כן מצא בה ערוות דבר נראה פשוט שדעתו כב"ש שהרי לב"ה אפילו הקדיחה תבשילו יכול לגרשה. והפליאה על הב"י שכתב שנראה שהרמב"ם פסק כב"ה (וכבר נתעורר בזה הב"ש וישב עפ"י דרכו) ואחריו כתבו כן כל הפוסקים. והנה הב"י סמך על מה שכתב הרמב"ם דבשניה יגרש אפילו רק שנאה אך לענ"ד י"ל שלרמב"ם מחלוקת התנאים היא דווקא בזיווג ראשון אך בזיווג שני אם שנאה ישלחנה, וכך הוא גם לשון הכתוב שאם אחר ששלחה בעלה הראשון מחמת שמצא בה ערות דבר, "ושנאה האיש האחרון לא יוכל" ומשמע שבשנאה לבד הוא מגרשה.
על קושי זה יש להוסיף קושי נוסף, דהילוך הסוגיא מוכיח לכאורה כב"ה, דז"ל הגמ' שם (צ.):
"אמר ליה רב פפא לרבא: לא מצא בה לא ערוה ולא דבר, מהו? א"ל, מדגלי רחמנא גבי אונס: לא יוכל לשלחה כל ימיו – כל ימיו בעמוד והחזיר קאי, התם הוא דגלי רחמנא, אבל הכא מאי דעבד עבד".
ולכאו' "לא ערווה" היינו שלא זינתה ו"לא דבר" היינו הקדיחה תבשילו וכב"ה, וכך פירש רש"י שם וא"כ מפורש שהילוך הסוגיא כב"ה, וכ"כ להוכיח גם הב"ח בראש הסימן.
אך דבר זה יש ליישב אל נכון עפ"י דברי הרשב"א בתשובה (א, תקנז)[1] , דהנה לכאורה דברי ב"ש מוקשים מאוד שהרי אם זינתה לא רק שמותר לגרשה אלא חובה לגרשה שהרי היא סוטה ואסורה עליו! ונתקשו בזה האחרונים, אולם הירושלמי והרשב"א ביארו שכוונת ב"ש ב"ערוות דבר" שאפילו לא זינתה ממש אלא נהגה מנהגי פריצות וכדו' שאינה אסורה עליו ועכ"פ מותר לגרשה, ומעתה כך יש לפרש את ספיקו של רב פפא, לא ערווה היינו זנות גמורה ולא דבר היינו "אביזרייהו" של ערווה. ואם כנים אנחנו הילוך הסוגיא הוא דווקא כבית שמאי!
ונראה שכך מדוייקים גם דברי הרמב"ם עצמו, שהרי מתחילה כתב הרמב"ם בהחלטיות "לא יגרש אדם אשתו ראשונה" ואח"כ סיים "ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה" והוציא בלשון "אין ראוי" ו"למהר" וצ"ע. ומה שנראה בביאור כוונת הרמב"ם הוא שבתחילת דבריו כתב שאין לגרש כלל אם לא מצא ערווה גמורה שאז יכול לגרש, ואפילו מצא "דבר" דהיינו פריצות וכדו' מ"מ לא ימהר לגרש אלא ינסה להתרות בה ולהחזירה למוטב שכן "אין כדאי לו להפסיד אשתו ראשונה" וכמו שביארנו בדבריו לעיל.
ולענ"ד דין ההתראה הזה כמעט מפורש בדברי הרי"ף והרא"ש שסיימו את המימרא דרבי מאיר ב"דעות בנשים" שמידת אדם רע שרואה אשתו יוצאת וראשה פרוע וכו' ואינו חושש", והיינו שראוי קודם לחשוש ולהזהירה על-זה. ויותר מזה מפורש בקיצור פסקי הרא"ש בסוף גיטין "גם לא יהיה כגון שאינם מקפידין עליה כלל אפילו אם רואים בה דבר פריצות".
וככל דברינו מצאתי מפורש בשו"ת הרשב"ש (תיא):
"האחת היא שאסור לגרשה כאותה ששנינו בפרק בתרא דגיטין ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר וב"ה אומרים אפילו הקדיחה את תבשילו רבי עקיבא אומר אפילו מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו וגו' ואע"ג דב"ש וב"ה הלכה כב"ה משמע הכא דהלכה כב"ש משום דבגמרא אמרינן אמר רב פפא לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו אמר ליה מדגלי רחמנא באונס לא יוכל לשלחה כל ימיו ובעמוד ובהחזר קאי מכלל דהכא דאי עבד עבד ומהכא משמע דרב פפא ורבא דאינהו אמוראי בתראי סבירא להו דלא יגרש אדם אלא אם כן מצא בה ערוה או דבר וערוה הוא חושש זנות ודבר הוא דבר מכוער כדאיתא בפ"ב דיבמות או דבר פרצות כגון שתהא יוצאה וראשה פרוע ופרומה משני צדדה ורוחצת פניה במקום שבני אדם רוחצין כדאיתא בגמרא בפרק המדיר אלא מיהו דוקא באשתו ראשונה הוא שאינו מוציאה אלא משום ערוה או דבר דאמרינן התם בגמרא כי שנא שלח אמר רב יהודה שנאת שלח ורבי יוחנן אמר שנוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני דא"ר אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך ואשת נעוריך משמע אשתו ראשונה וכן נמי אמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו ובסנהדרין פרק כהן גדול אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה שנאמר יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך ומשמע מהכא דאסור לגרש אשתו ראשונה אלא אם כן מצא בה חשש זנות או דבר פריצות".
ומבואר מדבריו ככל דברינו דהלכה כב"ש, ואשתו ראשונה היינו ראשונה ממש ולא אשת נעורים דרש"י. ויסוד הדבר הוא שאיסור זה אינו משום משום "ואהבת" אלא עצה טובה אך מחייבת שמאישה זו דווקא ימצא קורת רוח, ונראה שרק על פי דרך זו י"ל שיש עצה עכ"פ לא לגרש אשתו ראשונה אפילו מצא בה פריצות שכן אם איסור זה הוא משום ואהבת, בכה"ג שהאי פושעת כנגדו בפריצותה לא יצטרך מהלכות בין אדם לחבירו להמשיך לקיימה תחתיו.
אך גם אחר כל זה לא נתיישבה דעתי, דסו"ס מנה ליה לרב פפא לפסוק כב"ש? ואם אין השאלה על הרמב"ם עדיין תסתער הקושיא על רב פפא. ובישוב דבר זה מצאתי ביאור נפלא בתפארת יעקב (גיטין צ.):
"אי נימא דבהכרח סובר ר"ע כב"ש א"כ כיון דמחלוקת ב"ש וב"ה בפירוש הכתוב תלוי הוי ליה ר"ע וב"ש תרי לגבי ב"ה לית הלכתא כב"ה בהא, וכמו כן לית הלכתא כר"ע דבהא ב"ש וב"ה הוי להו תרי לגבי ר"ע, רק הלכה כב"ש דמודה לו ר"ע בפירוש הכתוב, וכה"ג כתב הכסף משנה פ"ה מהלכות סנהדרין על מה שפסק הרמב"ם שם כר"ע בנחש, ואף דבעלמא הלכה כב"ה כיוון דנחלקו עליו ב"ש ור"ע בפירוש הכתוב לית הלכתא כוותיהו, רק כב"ש, וכן נראה מדברי הרמב"ם דפסק כב"ש שכתב בפירוש שלא יגרש אדם את אשתו רק בערוות דבר".
ובאמת עפ"י הבנת הב"י ברמב"ם קשה לשון הרמב"ם, ולחומר הקושיה, נראה ליישב שאם דעת הרמב"ם כב"ש, א"כ מדוע שינה מלשונם במשנה שהרי לשון ב"ש הוא "אא"כ מצא בה דבר ערווה" והרמב"ם כתב כלשון הפסוק "ערוות דבר".[2]
האם יש בזה איסור וגדרו
בעניין זה נחלקו המשנה למלך והכנה"ג.
וז"ל המשנה למלך (גירושין י, כב) בהביאו להכנסת הגדולה:
"דין זה דלא יגרש אדם את אשתו וכו' מצאתי להרב כנה"ג י"ד סי' רל"ט שכתב דאין כאן שום מצוה לא מדאורייתא ולא מדרבנן דאפילו לב"ש דאמרי לא יגרש וכו' עצה טובה קמ"ל ולא שהוא מוזהר על זה דלא מצינו בשום מקום שיהא מוזהר האדם שלא לגרש אשתו אפי' מדרבנן וראיה לדבר מדהוצרך רגמ"ה לתקן שלא לגרש אשה שלא מרצונה ועוד ראיה ממה שאנו נוהגין להתיר למגרש אם נשבע לגרש זהו ת"ד ז"ל יע"ש באורך
וכ"כ בתשובה הרב מאיר עיני חכמים דף פ"א ועיין מ"ץ ח"א דף ר"נ מהרח"ש בשאלה סימן ג' מהר"א ששון סימן ס"ד פ"מ ח"ג סימן ג' ופני יהושע דמשמע מדבריהם דקיימי בשיטתו של הרב כנה"ג דאין כאן אלא עצה טובה".
והמשנה למלך עצמו הוכיח לא כן:
"ודבר תימה הוא לומר כן דהדבר ברור דאיכא איסורא מדאורייתא מדגרסינן שלהי המגרש א"ל רב פפא לאביי לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מהו וכו' וכמו שהביא מהרימ"ט שם ועוד ראיה ממ"ש התוס' ריש פ"ק דסוטה דאמרינן בירושלמי דלב"ש חובה הוא לקנאה משום דלגרשה אינו יכול וכיון דמדאורייתא חייב לקנאה משום דאינו יכול לגרשה אלמא דמן התורה אסור לגרשה בע"כ. וכן מבואר מתשובת הר"ן סי' י"ז במי שנשבע שלא לגרש הביאה מרן הב"י י"ד סי' רכ"ח. גם הרשב"א ז"ל בתשובה סי' י"ח כתב דלא תיקנו ברכה על הגט משום דיש מקצת גירושין שהן בעבירה כגון דלא מצא בה ערות דבר ומגרשה גם הריב"ש סי' קכ"ז כתב דאם א"ל אביו שיגרש אשתו אינו חייב לקיים מצות אביו בזה שהרי אם יאמר לו עבור על דברי תורה וכו' מכל הני רבוותא מוכח דס"ל דאיכא איסורא דאורייתא ועוד ראיה מהירושלמי שהביאו התוס' והרשב"א בשלהי גיטין דפריך לב"ש ל"ל קרא דלא יוכל בעלה וכו' תיפוק לי דאסור להחזיר סוטתו וכו' אלמא דלב"ש אינו יכול לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ומינה נשמע לב"ה דאיסור נמי איכא לגרשה על לא חמס".
ועל ראיות הכנסת הגדולה כתב המשנה למלך לדחות ולא ביאר:
"והראיה דמייתי הרב ז"ל מחרם רגמ"ה ומהשבועה יש ליישבם בנקל כמו שיראה המעיין".
אך הוא מסייג דבריו:
"איברא דלכאורה היה מקום לומר דלא אסירא אלא מדרבנן מדאמרינן בסנהדרין דף כב בוא וראה כמה קשים גירושין שהרי דוד התירו לו לייחד ולא התירו לו לגרש ואי אמרת דגירושין אסירי מן התורה היכי מוכח דקשים גירושין והלא איסור יחוד אינו אלא מדרבנן ודוד וב"ד גזרו על יחוד דפנויה ויש ליישב וק"ל".
והוסיף שיש עוד מהאחרונים שכתבו כדבריו:
"גם מהרימ"ט בתשובה הנזכרת והרמ"ז במקום הנזכר פשיטא להו דאיכא איסורא יע"ש ובס' פר"ח ועיין מ"ש מהר"ש יפה בב"ר פי"ח סי' ט'".
והנה מה שכתב המשנה למלך להוכיח מאיבעית רב פפא ותשובת רב, כל זה נכון רק לפירוש רש"י בסוגיא זו שהאיבעיא היא האם נחייב אותו להחזירה, אולם פירושו של רש"י קשה מכמה טעמים: הא' מניין כלל ההוא אמינא שיצטרך להחזיר את האישה, והב' גם לשון הגמ' "מאי דעבד עבד" משמע שהדיון הוא האם הגט תופס. והג' גם ראיית רבא ממגרש אנוסתו שדווקא שם נאמר לא יוכל לשלחה לכאו' אינה כ"כ מוכרחת לשיטת רש"י שהרי יתכן שנצרך הפסוק המיוחד באנוסתו שאפילו גירשה מחמת "דבר" חייב להחזירה.
(ובדעת רש"י י"ל שהוא לשיטתו שאין איסור זה מהלכות גירושין אלא מהלכות אדם לחבירו ועל-כן לקושיא הא' י"ל שכל זמן שיכול להחזירה יהיה חייב מאותו טעם שאסור לו לגרש, ולקושיא הב' י"ל שאין תקנה לפגיעה שפגע ועל-כן מאי דעבד עבד, ולקושיא הג' י"ל שא"כ לבית שמאי אכתי צ"ע למה נצרך הפסוק באנוסתו, ודוחק לחלק בין ב"ש לב"ה בזה.)
ועל-כן הבין הכנה"ג את הגמרא כפשוטה- השאלה היא האם מחלוקת התנאים הם "תנאים" בגירושין ובגט, שבלא התקיימות תנאים אלו אי"ז גט, וע"ז באה תשובת הגמ' שאי"ז איסור אלא "מאי דעבד עבד" וכך נראה גם מהרשב"א (צ.) בהביאו לדברי הירושלמי:
"מתני' ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערוה שנאמר כי מצא בה ערות דבר. ירושלמי אמר ר' שילא איש כפר תמרתא קרייה מקשי על דב"ש לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה מה אנן קיימין אם לאוסרה עליו כבר היא אסורה לו אלא כן אנן קיימין ליתן עליו בלא תעשה
ולפום מאי דאסיקנא בגמרין הכא דלא מצא בה לא ערוה ולא דבר וגרשה מאי דעבד עבד נראה דלא צריכינן לאוקומה בלאו ועשה אלא דאם עבר וגרשה תהא אסורה לחזור לו, ומיהו לא מחוור דבהאי לא משתעי קרא".
וממה שכתב שקושיית הירושלמי מיושבת רק לפום מאי דמסקינן מבואר שבהוו"א דגמרא למד שהפסוק מלמד שהוא תנאי בגרושין, ובלא "ערוות דבר" אין גירושין ועל כן לא תיתכן מציאות שגרושתו לא אסורה עליו רק משום "מחזיר גרושתו" ולפי פירוש רש"י גם לפי ההו"א דגמרא מיושבת קושיית הירושלמי שכן יכול עכ"פ לגרש ויועילו הגירושין גם להוו"א דגמ' אף אם לא מצא בה ערוות דבר.
ולקבוצת אחרונים זו יש להוסיף את הרמ"א: הרמ"א (הובא לעיל) כתב ש"אם מגרשה מדעתה מותר" משמע שבלא דעתה אסור ולפמש"כ בדעתו שזהו סעיף מהלכות בין אדן לחבירו ומצוות ו"אהבת" א"כ נראה שזהו איסור גמור. מה שאין כן למש"כ בדעת מרן שלשונו "אין ראוי לו" וודאי שאיסור גמור אין בזה.
והנה על האיבעיא דרב פפא ותשובת רבא הקשה הפנ"י שהרי דעת רבא התמורה היא דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ותירץ:
"ולפי"ז נהי דלא קשיא לן בעיקר מימרא דרבא דהתם אמר אי עביד לא מהני והכא קאמר מאי דעבד עבד דהתם איירי דוקא היכא דאמר רחמנא לא תעביד בלשון לאו מה שאין כן בלא מצא בה לא ערוה ולא דבר אין כאן לאו".
והחת"ס והנו"ב הקשו עליו שהרי בתמורה מפורש שגם היכא דליכא לאו מ"מ אמר רבא שלא מהני:
"והרי תורם מן הרעה על היפה דרחמנא אמר מכל חלבו חלבו אין גירועין לא ותנן אין תורמין מן הרעה על היפה ואם תרם תרומתו תרומה אלמא מהני תיובתא דרבא. אמר לך רבא שאני התם כדרבי אלעאי דא"ר אלעאי מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה וכו'".
הרי לפנינו שאע"פ שאין לאו מ"מ אמרינן שלרבא אי עביד לא מהני.
והנראה בדעת הפנ"י הוא שכאן אי"ז בגדר "איסור" אלא גילוי דעת של "רוח" ההלכה שהוא גם-כן מחייב, אך סו"ס אין בזה לאו. כך נראה גם לדקדק מדברי הרי"ף, שכן הרי"ף לאחר שהביא את האיבעיא הנ"ל סיים (ובאמת קצ"ע מדוע נצרך דווקא לאיבעיא לזה וע' גם בב"ח):
"לא דבר ולא ערוה מהו אמר ליה מדגלי רחמנא גבי לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי מכלל דהכא מאי דעבד עבד שמע מינה דהיכא דלא מצא בה לא דבר ולא ערוה לכתחילה לא יגרש".
ומבואר שאי"ז איסור גמור אלא גדרו הוא "איסור לכתחילה", וכעי"ז ראינו ברשב"ש שזו "המלצה מחייבת" ובזה א"ש דברי הפנ"י וכמש"כ.
חיזוק נוסף לזה עולה מעצם המחלוקת, קצת צ"ע לומר שנחלקו התנאים ב"המלצות" וביותר צ"ע לומר שרבי עקיבא "ימליץ" לגרש אם מצא אחרת נאה הימנה. וכ"כ הפר"ח והרב משאש בהרחבה (בתבואות שמש אהע"ז קכד).
זיווג ראשון וזיווג שני
לאחר שדנה הגמרא במחלוקת התנאים הזו הביאה הגמרא את המימרא שאין לאדם לגרש אשתו ראשונה והמגרש שנוא ומזבח מוריד עליו דמעות.
וצ"ע באיזה מציאות עסקה מחלוקת התנאים, ובפשטות י"ל בג' אופנים: הא' התנאים נחלקו דווקא בזיווג ראשון, הב' התנאים נחלקו דווקא בזיווג שני, הג' התנאים נחלקו בין בזה ובין בזה, ודבריהם אמורים מצד הדין, ולעומתם המימרא דמזבח מוריד דמעות ו"אם שנא שלח" דשנוא המשלח בזיווג ראשון הם המלצה בלבד.
כפי שהסברנו בדעת הרמב"ם מחלוקת התנאים היא דווקא בזיווג ראשון, ומקורו נראה מהפסוקים עצמם, שהרי התורה עסקה בזיווג ראשון "אם לא תמצא חן כי מצא" ובזיווג שני ג"כ "ושנאה האיש האחרון" וא"כ כל דברי התנאים אמורים כלפי זיווג ראשון אך בזיווג שני די ב"שנא" כדי לגרש וכמו שכתבנו לעיל.
מאידך מלשון הטור נראה שהבין שהמחלוקת היא בזיווג שני אך בזיווג ראשון אין לגרש כלל, אפילו "פשעה כנגדו"
ובעניין מהו זיווג ראשון ומהו זיווג שני לעיל הבאנו מרש"י והמאירי והרקנטי והחתס והפר"ח והבית מאיר מחלוקת בזה האם הוא "אשת נעורים" (כדעת רש"י והמאירי) או אשתו ראשונה ממש (וכ"כ הרקנטי והאחרונים. ודברי האחרונים הללו קשים טובא, דבגמ' סנהדרין (כב.) שנו איסור זה בחדא מחתא עם מה שהתירו לדוד להתייחד עם אבישג ולא לגרש אחת מנשיו, וכלפי דוד וודאי היו שבע עשרה מנשותיו נשים אינן זיווג ראשון שלו, וזה קשה ביותר לדברי הבית מאיר שכתב שהאיסור הוא דווקא בזיווג ראשון לשניהם, וגם לשאר אחרונים הנ"ל קשה, שהרי אחת מנשותיו היתה אביגיל שקודם לכן היתה נשואה לנבל הכרמלי וא"כ היה יכול לגרש אותה? ושמא לדבריהם י"ל שנבל בא עליה שלא כדרכה, ועל כן דוד הוא שעשאה כלי. וצ"ע בזה (דלא מצאתי מקור מפורש לזה). ולדברי הבית מאיר על כרחנו לומר שהמימרא של רבי אלעזר ש"כל המגרש אשתו ראשונה" עומדת לעצמה, ובאה להוסיף חומרא בגירושין ראשונים, מה שלא דיברה בו קודם לכן כלל. אך לענ"ד הילוך הסוגיא בסנהדרין ל"מ כן (וכך הבין גם המשנה למלך את המהלך הסוגיא, ע"ש שהוכיח מגמרא זו שהאיסור לגרש הוא מדרבנן ומירי באשתו ראשונה ע"ש ודו"ק).
סיכום בקצרה של שיטות הפוסקים למעשה
באישה ראשונה- אם פשעה כנגדו מותר לגרשה (השו"ע) ועכ"פ גם בזה אין לגרש אם לא ששנאה (ב"ח). ואפילו כה"ג לא מומלץ לגרש משום שמזבח מוריד דמעות (ב"ש) ואפילו נתרצתה (ח"מ).
באישה שנייה – הח"מ כתב שמחלוקת ב"ש וב"ה היא באישה שניה, והב"ש כתב שהמחלוקת היא רק בזיווג ראשון והלכה כר"ע בזוו"ש. ולמעשה הכריע בזה הבאה"ט כב"ש וכך משמע בפסוקים ("ושנאה האיש האחרון" ומשמע שמשלחה משום שנאה), והפר"ח הוסיף ע"ז שיכול להוציא דווקא משום "נאה הימנה" אך לא משום עשירות[3].
[1] ז"ל: "ועוד מסתברא לי דשמעינן לה מדבית שמאי דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה ערות דבר. ואף על גב דיליף לה בגמרא בגזירה שוה. כתיב הכא כי מצא בה ערות דבר (דברים כד) וכתיב הכא על פי שני עדים יקום דבר (שם /דברים/ י"ט). מה להלן בעדים אף כאן בעדים. נראה דלאו בעדים ממש קאמר דאם כן למה הוצרך הכתוב לומר (שם /דברים/ כ"ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה? והלא אסורה היא לו וחייב לגרשה לכתחילה. ועוד דהא קאמרי לא יגרש אלא אם כן מצא בה. ואי בעדים ממש אדרבה בכי הא חייב לגרש על כרחו? אלא ה"ק בית שמאי כל זמן שמצא בה דברים מכוערים בשני עדים מצוה לגרשה ולהוציא רשעה מתוך ביתו".
[2] שו"ר שאין בזה כל קושיא, שכן מהטור נראה שכך גרס בגוף דברי ב"ש, שכתב "ותנן ב"ש אומרים לא יגרש אדם אשתו אלא אם כן מצא בה ערוות דבר" וא"כ שוב צ"ע דברי הב"י וכל הפוסקים.
[3] ולשון רש"י רש"י (צ.) "ר"ע אומר – אפי' לא מצא בה לא ערוה ולא דבר". משמע דלא כפר"ח, ומשמע שמגרשה אפילו בלי סיבה.
(מתוך החוברת פניני העזר – בהוצאת כולל הדיינות בישיבת מרכז הרב, תשעט)
