דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
חיפוש שיעורים

פרשת השבוע

רה"י הרב יעקב שפירא
וירא

 
וירא אליו- לבקר את החולה'
'וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום'. אומר רש'י, 'כחום היום- הוציא הקב'ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים (בבא מציעא פו:), ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא מלאכים עליו בדמות אנשים'. ורש'י הראשון בפרשה אומר, 'וירא אליו- לבקר את החולה'.  זהו היום שלישי למילתו של אברהם, ובא הקב'ה לשאול בשלומו. השיטה מקובצת (נדרים ל''ט) כותב שמכאן לומדים שבביקור חולים גם הגדול מחוייב לבקר אצל הקטן, הקב'ה ביקר אצל אברהם אבינו. דהיינו, בביקור חולים אין פטור של 'זקן ואינה לפי כבודו'. בהשבת אבידה זקן ואינה לפי כבודו- פטור. בביקור חולים לא אומרים שזקן ואינה לפי כבודו פטור, גם הגדול חייב לבקר את הקטן.
[אחד מהאחרונים רצה לומר שכשם שזקן ואינה לפי כבודו פטור מהשבת אבידה, אז גם כאשר הוא רואה אדם טובע בנהר ויש עליו חיוב לקיים 'והשבותו לו', להשיב לו את עצמו, גם במקרה כזה שייך 'זקן ואינה לפי כבודו' והוא פטור. האחרונים האחרים חלקו עליו ואמרו שלא כך, כל מה שזקן ואינה לפי כבודו פטור, הוא פטור מלעשות לאחרים דבר שלעצמו הוא לא היה עושה, אבל כל דבר שהוא היה עושה לעצמו- הוא מחוייב לעשות גם לאחרים, וממילא הוא מחוייב להציל אדם שטובע בנהר, כי את עצמו הוא ודאי היה מציל].
מהי המצווה בביקור חולים? לדאוג לצרכיו של החולה. אומר החפץ חיים בספר אהבת חסד (חלק ג'), שגם להתפלל על החולה זהו חלק ממצוות ביקור חולים. המצווה היא לא רק לעודד אותו בדיבורים, לא רק להביא לו כוס תה ולעזור לו לקום, אלא גם להתפלל עליו. הקב'ה בא לבקר את אברהם אבינו, גדול אצל קטן, [יש ביטוי בגמרא על קטן ש'גדול עומד על גביו', מישהו אמר לי שבדורנו יכול להיות גם גדול שקטן עומד על גביו, ומנסה לנווט אותו... בפרט בזמן הבחירות... ועל זה נאמר בקהלת 'זכור את בוראך בימי בחורותיך', בחירותיך... גם אז אסור לשכוח את הקב'ה. לא ללכלך, לא לרמות, לא להשמיץ ולא לגדף] הקב'ה בא לבקר את אברהם אבינו ביקור חולים.
הקב'ה שלח לאברהם שלושה אנשים כדי שהוא יעשה להם שלוש לשונות של חרדל, הרי הקב'ה מכיר את אברהם אבינו. המדרש אומר שהחסד של אברהם אבינו היה גדול פי כמה מהחסד של איוב, למרות שגם לאיוב היה בית פתוח לארבע רוחות השמיים. הקב'ה אמר לאיוב, עדיין לא הגעת לגדולתו של אברהם בהכנסת אורחים. אז לכאורה לא ברור מה הקב'ה עשה. הוא בא לבקר את החולה ותוך כדי הוא שולח לו אורחים? הרי הוא צריך הרי לדאוג לצרכיו! נכון שהוא הוציא חמה מנרתיקה כדי לעזור לו, אבל עדיין לא מתאים לשלוח אורחים אל החולה.
 
'גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה'
כתוב ש'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה', שהרי אברהם היה עסוק בדיבור עם הקב'ה, ומיד כשבאו האורחים הוא אמר לקב'ה שיחכה עד שהוא יטפל באורחים. איך אפשר להגיד דבר כזה? יש משהו יותר גדול מלקבל פני שכינה? ואני לא מדבר על הצד ההלכתי, שגם זה לא פשוט שהרי 'העוסק במצווה פטור מן המצווה', אבל גם בלי זה- יש משהו יותר גדול מלקבל פני שכינה?
אלא, אדם שנוטל לולב, ותוך כדי הנטילה מביאים לו לולב יותר מהודר. ברור שלא נאמר לו שאסור להפסיק את המצווה של נטילת הלולב הפחות מהודר בשביל ליטול לולב יותר מהודר, ודאי שלא. אין שום בעיה להפסיק, יש כאן המשך של אותה מצווה. וזה מה שאומרים חז'ל, יש מצווה להדבק במידותיו של הקב'ה. 'מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא מבקר חולים, אף אתה מבקר חולים, מה הוא מכניס אורחים אף אתה מכניס אורחים'. אברהם לא עזב מצווה אחת בשביל מצווה אחרת, הוא המשיך את אותה מצווה. בהתחלה הוא דבר עם הקב'ה, והכנסת אורחים היא הדבקות במידותיו של הקב'ה. זה כמו לעזוב לולב קטן ולעסוק בלולב גדול. 'גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה', בגלל שגם הכנסת אורחים היא בעצם 'והלכת בדרכיו'.
 
מידת הנתינה של אברהם
בכל אופן, כיצד הקב'ה שולח לו אורחים ומטריח אותו במקום לדאוג לצרכיו? אלא, הקב'ה מעיד על אברהם אבינו, בביקור חולים צריך לדאוג לצרכיו של החולה, ואצל אברהם אבינו העיסוק בהכנסת אורחים הוא נחשב צרכיו של החולה! אברהם הוא אדם שאם לא תיתן לו לעסוק במצווה, בחסד- הוא יהיה חולה יותר גדול. שלושת המלאכים שהקב'ה שולח אל אברהם הם חלק ממצוות הביקור חולים שהקב'ה עשה אצל אברהם, להביא שלושה מלאכים לאברהם אבינו, אורחים, זה נחשב לדאוג לצרכיו, הדבר היחיד שיכול לרפא אותו הוא מידת החסד. [יש אנשים בעלי מחלוקת, שכאשר הם חולים הם לא צריכים איזו מידת חסד שתרפא אותם, הם אומרים אחרת, עכשיו אני צריך איזו מחלוקת בריאה, זה מה שירפא אותי...] אומרים חז'ל, אברהם אבינו ביקש מהקב'ה אורחים, אלו הצרכים של החולה, זה מה שמרפא אותו, הוא לא יכול לחיות בלי זה.
ולכן הקב'ה שולח אליו דווקא מלאכים, מפני שמי  שמשתוקק להשפיע כל כך- הוא לא צריך לתת את הצדקה שלו דווקא למי שאין לו, הוא מוכן להשפיע טוב גם על אדם שלא זקוק לכך, המלאכים לא היו צריכים את האוכל שאברהם נתן להם. אברהם אבינו השתוקק לתת ולהשפיע על אחרים, עד כדי כך שהוא אמר, אני לא יכול לחיות בלי לתת, מה הנפקא מינה אם המקבל צריך את הנתינה שלי או שהוא לא צריך?
הבאתי לכם את מה שכתוב בהקדמה שיש לפני 'קונטרס הספיקות', שגם בתורה שייך אותו דבר. חידשת משהו, אתה לא יכול להתאפק מלומר את זה לחברותא! 'תורת חסד על לשונה', החסד ששייך בלימוד התורה הוא לא פחות מהחסד של אברהם אבינו. החסד של אברהם הוא לא סתם צדקה, הוא לא בא למלא חיסרון של מישהו, אלא הוא בגלל שלאברהם היתה נפש כזאת שלא יכולה בלי לתת, זה הדבר היחידי שיכול לרפא אותו.
שמעתי פעם מהרב נריה זצ'ל, לכן המלאכים שהלכו להפוך את סדום, גם הם באו לבית של אברהם אבינו. לכאורה זה לא ברור, שילכו ישר לסדום! למה הם צריכים לעבור אצל אברהם? מפני שמי שלא ראה בית נורמלי של חסד, כמו שהיה ביתו של אברהם אבינו, הוא לא יבין איזו חרפה היתה בסדום. רק אחרי שרואים בית כמו של אברהם אבינו מבינים למה לסדום אין זכות קיום, אז לכן היו צריכים לשלוח אותם קודם אל אברהם, לפני שהם הולכים לסדום, שיבינו שסדום היא דבר בלתי נסבל, אי אפשר לחיות בעולם מלא 'סדומניקים'.
 
'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה'
כשהקב'ה עמד להפוך את סדום הוא אמר: 'המכסה אני מאברהם אשר אני עושה', אני לא יכול לכסות מאברהם, 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו'. אברהם אבינו הוא כזה צדיק, לא יכול להיות שאני לא אגלה לו את מה שאני עושה, 'כי אם גילה סודו אל עבדיו הנביאים'. למה ה' מנמק את הפנייה אל אברהם בכך שאברהם הוא 'למען אשר יצווה', דהיינו שהוא מקיים את מצוות 'חינוך'. לאברהם אבינו לא היו זכויות יותר גדולות? הפילו אותו לכבשן האש באור כשדים והוא עמד בניסיון במסירות נפש, (אע'פ שהתורה רק כותבת את זה ברמז), זוהי לא סיבה למה הקב'ה צריך לספר לאברהם אבינו על סדום?
ובכלל, לא כל כך ברור למה פה התורה מאריכה בתיאור השלם של הכנסת האורחים של אברהם. אברהם אבינו כל כולו היה חסד, בשום מקום התורה לא מתארת לפרטי פרטים את העניין הזה, ורק פה היא מתארת, וצריך להבין מה מיוחד פה. התורה מספרת בהמשך, 'ויטע אשל בבאר שבע'. לא כתוב מי היה המלצר, איזה לשונות של חרדל נתנו, לא מסופר כלום. למה דווקא פה העניין הזה מופיע בהרחבה? עוד שאלה, הניסיון של עקידת יצחק כתוב לפרטי פרטים, ואילו הניסיון שהיה לאברהם אבינו באור כשדים, שהוא עמד בו במסירות נפש, הוא כתוב רק ברמז, ולא מוזכר כלום במפורש. למה?
 
'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו'
אומר השפת אמת, 'כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו', 'יצווה' לא מלשון ציווי, אלא מלשון צוותא, חיבור. אין דבר שאברהם אבינו עשה רק לעצמו, כל מה שהוא עשה- הוא הוריש לבניו אחריו. 'כי ידעתיו למען אשר יצווה', הכוונה היא לכל מה שאברהם אבינו עשה, גם לניסיון שהיה  באור כשדים וגם למסירות נפש שהיתה לו עם יצחק בנו בעקידת יצחק, כל זה היה 'למען אשר יצווה', מלשון צוותא, את בניו אחריו. כל זה נכנס בגנים לאורך כל הדורות, יש מושג שנקרא מסירות נפש, כל הדורות כולם ידעו את זה.
הרמב'ם בהלכות קידוש ה' (הלכות יסודי תורה פ'ה) אומר שכל ישראל מצווים בקידוש ה'. בהתחלה הוא מביא את המצוות בהן אסור להיהרג ולא לעבור, את המצוות שעליהן צריך לעבור ולא להיהרג, כל המצוות. רק אח'כ הוא כותב שכל זה חוץ משלוש מצוות שבהן הדין הוא ש'יהרג ואל יעבור'. בעצם אומר לנו פה הרמב'ם, אל תחשבו שהעניין של 'יהרג ואל יעבור' בג' עבירות נובע מכך שאנחנו מזלזלים בחיים, ההלכה הראשונה היא שעל כל המצוות צריך לעבור ולא להיהרג, יש חשיבות לחיים, מי שנהרג על מצווה שהוא לא מצווה להיהרג עליה, אומר הרמב'ם- הרי זה מתחייב בנפשו. רק מי שיודע להעריך את החיים באמת, הוא זה שבזמן שיש מציאות כופים אותו לעבור על אחת מג' העבירות החמורות בתורה, הוא זה שמחוייב למסור את הנפש מתוך ידיעה שהקב'ה רוצה שנחיה. מי שמוסר את הנפש בגלל שהוא מזלזל בחיים- הוא סתם כלום, הוא לא באמת מוסר את הנפש (ועיין בסמ'ג במה שכתב על זה).
אומרת התורה, כל מה שאברהם עשה, אפילו קידוש ה' והכנסת אורחים, הכל היה כמו שאומר השפת אמת, 'יצווה' לשון צוותא. הוא חיבר את המעשים שלו לכל הדורות הבאים. ממילא לא שייך להקשות למה התורה לא מונה את המסירות נפש של אברהם בתור סיבה לגלות לו על דבר סדום, היא כן מונה את כל הזכויות של אברהם, רק שהיא אומרת שכל מה שהוא עשה היה בלשון 'צוותא', הוא הוריש לכל הדורות, ולכן לא יכול להיות שה' יסתיר ממנו את מה שעומד לקרות לסדום.
 
'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'
למה תורה כותבת את ניסיון העקידה בפירוט כזה? מפני שכאשר אברהם נלחם נגד עובדי ע'ז, היתה כאן אידאולוגיה- להפיץ את האמונה נגד הע'ז, היה ברור שצריך למסור על זה את הנפש. אבל כאשר הוא בא לעקוד את יצחק לא היתה שום אידיאולוגיה, בדיוק להפך- הוא נדרש לעשות מעשה שנוגד את כל מידתו של אברהם אבינו. הוא מחנך את כל הדורות למסירות נפש על חסד, על נתינה, איך הוא יכול לעשות פעולה בדיוק הפוכה? לא היה פה טיעון של דרך, של השקפה, כמו שהיה לו כשהוא נלחם נגד עובדי ע'ז. לכן פה הניסיון היה עוד יותר גדול, זוהי לא סתם מסירות נפש, זה לכאורה סותר את כל הדרך שלו.
אומר הגר'א, לכן אחרי העקידה ה' אומר לאברהם 'עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה'. אדם שהולך במסירות נפש מקיים את מצוות אהבת ה', מה שייכת כאן מצוות יראת ה'? האהבה יותר גדולה מהיראה, ה' היה צריך לומר לו 'עתה ידעתי כי אוהב ה' אתה'! אומר הגר'א, כולם ידעו שאברהם אוהב את ה', זה היה ברור. כולו נתינה, כולו אהבת ה'. אולם פה הוא עושה דבר שהוא לכאורה ההפך הגמור מכל המהות שלו, ולכן מוזכרת פה מידת היראה. כתוב בשם הזוהר או בשם האריז'ל, שכאשר יצחק פנה ושאל שאלות את אברהם, אברהם אמר לו 'הנני בני', דהיינו אני נמצא פה, בני. כתוב בשם האר'י, הוא אמר לו- עד עכשיו אני הייתי מידת החסד, עכשיו- 'הנני בני', אני במידת הגבורה, שהיא לא המידה המהותית של אברהם אבינו. ולכן זהו הניסיון היותר גדול.
כותב החתם סופר בחידושים למסכת שבת (פ'ט ע'ב), רואים שבניסיונות שהקב'ה מנסה את האבות הקדושים, הוא ניסה כל אחד מהם בניסיון בדבר שהוא בדיוק הפוך לתכונה שלו. אברהם אבינו היה במידת החסד- והקב'ה ניסה אותו בעקידה. יעקב אבינו היה במידת האמת- והקב'ה סובב שאת הברכות הוא יקבל בדרך שהיא לא בדיוק במידת האמת. הגמרא שם אומרת שלעתיד לבוא מי שיסנגר על בנ'י לפני הקב'ה כשהוא ירצה להעניש אותם- יהיה דווקא יצחק שהוא במידת הדין, הגבורה. הקב'ה מנסה את האדם כמו את האבות בדברים שנראים לו ההפך ממנו, האם הוא עושה את רצון הבורא. אומר הגר'א, לכן כתוב 'עתה ידעתי', מה שאתה אוהב את ה' אני יודע כבר, עכשיו אני יודע שכשצריך אתה הולך גם במידתו של יצחק, בגבורה. זהו פירוש הפלא ופלא.
העקידה והניסיון של אברהם באור כשדים היו 'למען אשר יצווה', הוא הוריש את זה לדורות הבאים. זוהי התכלית של כל יהודי בעולם. 'למען אשר יצווה את בני ואת ביתו אחריו', לדאוג שהטוב שאנחנו עושים יעבור הלאה. [היה אחד שהיה לו בן בישיבה שבא פעם לאבי זצ'ל ואמר לו, יש לי בן פה בישיבה, ואני חושב שצריך קצת לטפל בו יותר, אני רואה אצלו קצת חולשה. הוא היה מלא טענות כרימון. אבי אמר לו, טוב שאתה בא להגיד לי, נטפל בזה. ואז אבי שאל אותו, יגיד לי כבודו, במה אתה מתעסק? הוא אמר לו, אני מתעסק במניות. אבי שאל אותו איך עובדים במניות? הוא ידע, אבל הוא היה צריך לפתוח אתו בשיחה. אז הוא הסביר לו, יש פקיד בבנק שהוא כל הזמן מעדכן אותי, המניה הזו ירדה, המניה הזו עלתה, את מה לקנות ואת מה למכור. אבי שאל אותו, כל כמה זמן אתה עומד בקשר עם הפקיד הזה? הוא אמר לו, תלוי במצב. לפעמים פעם בשבוע, לפעמים פעם בשבועיים, לפעמים קצת יותר. אבי אמר לו, ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר. המניה הכי חשובה שיש לך היא הבן שלך שנמצא פה בישיבה. איך יכול להיות שאתה מתעניין בו רק פעם בשלוש שנים? עד היום לא ראיתי אותך. ואתה עוד בא אלינו בטענות. אנחנו נטפל בו, אבל מי שיודע שמטפלים במניות היטב, פעם בשבוע, צריך גם לדעת איך לטפל במניות החשובות באמת. סיפור אמיתי וחזק מאוד]. 'למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו', גם המסירות נפש של יצחק מיוחסת אל אברהם, מפני שהוא קבל את הכוח מאברהם. כל מה שאברהם עשה היה 'למען אשר יצווה', מלשון צוותא, זה יעבור הלאה לכל הדורות.
 
חינוך- דוגמה אישית
אברהם נתן לישמעאל להכניס את הפיצוחים לאורחים. מסביר רש'י, כדי לחנכו במצות הכנסת אורחים. אומרים חז'ל, את מה שאברהם נתן באופן אישי לאורחים- הקב'ה נתן לנו במדבר ישירות ממנו, ואילו את מה שהוא נתן לאורחים על ידי שליח- גם אנחנו קבלנו במדבר על ידי שליח. זאת אומרת שחז'ל אומרים שיש פה חיסרון, לא בסדר שאברהם נתן על ידי שליח. אבל לא ברור למה, הרי רש'י אומר שהוא עשה את זה כדי לחנך את ישמעאל במצוות. מה הבעיה בזה? ההסבר הוא, (וכל השנים אנחנו אומרים את זה), מי שרוצה לחנך את הבן שלו צריך להראות דוגמה אישית. אם הבן יראה שהאבא מכניס אורחים, הוא יראה דוגמה אישית, הוא יהיה מחונך יותר מאשר אם יתנו לו להכניס את האורחים בעצמו. בחינוך הדוגמה האישית היא העיקר.
ואני אומר בקול נמוך, הקב'ה בא אל אברהם בטענה, 'למה זה צחקה שרה'. למה הקב'ה אומר את זה לאברהם? הרי שרה היתה גדולה מאברהם בנביאות, ככה כתוב. אם כן, שהקב'ה ידבר איתה, למה הוא צריך לדבר עם אברהם? אחרי שהיא התנצלה, 'לא צחקתי', רק אז הקב'ה מדבר איתה, 'לא כי צחקת'. למה מלכתחילה הקב'ה דיבר עם אברהם אבינו, הוא היה יכול לפנות ישירות אל שרה. אלא שהכל תלוי באטמוספרה של הבית. אם יש מישהו שבבית הוא לא מאה אחוז, אי אפשר לבוא בטענות אל האישה. אם זה מה ששרה חושבת בפנים- כנראה שגם אברהם צריך לדעת שצריך לתקן את המציאות בבית. אם לא היתה שום בעיה בבית- גם שרה לא היתה כביכול נכשלת ב'ותצחק שרה בקרבה'. לכן הקב'ה אמר לאברהם 'למה  זה צחקה שרה', שגם אברהם אבינו ידע את זה, אין כאן רק עניין פרטי שבין אברהם לשרה. מדברים על הבית בכללותו.
 
'כל דכפין ייתי ויכול'
את ליל הסדר פותחים ב'כל דכפין ייתי ויכול'. אין לנו משהו אחר לפתוח אתו את הסדר? רק המילים האלו? אם אנחנו באמת מתכוונים למה שאנו מוציאים מהפה היינו צריך להכריז את זה חודש קודם בבית הכנסת, לא לסגור את הבית ולהגיד 'כל דכפין ייתי ויכול'. אומר הרב בעולת ראיה, אין פה הזמנה. פה אנחנו מדברים אל עצמנו. כל עוד היינו במצרים- לא יכולנו לקיים את מידת החסד, היינו מוקפאים במידת החסד, ככה הוא כותב. לא היה היכי תמצי להוציא את מידתו של אברהם אבינו בחיים, היינו משועבדים. עמ'י הוא עם של חסד, שמיטיב לעולם כולו. לא שהוא מיטיב לעולם כולו על חשבון ההשתלמות האישית שלו, אלא ככל שהעם יהיה מרומם יותר- גם ההשפעה שלו כלפי חוץ תהיה גדולה יותר.
'כל דכפין ייתי ויכול' זוהי ההכרזה על מידת החסד. עיקר ההודאה היא לא רק בגלל שיצאנו ממצרים. אלא שכשיצאנו ממצרים חזרנו לשורשים של האבות, ובראש ובראשונה למידת החסד. כשהיינו במצרים לא היה שייך בכלל לדבר על 'כל דכפין ייתי ויכול'. עכשיו אנחנו מסבירים לעצמנו מה קיבלנו אחרי יציאת מצרים, מזכירים לעצמנו שאנחנו חוזרים להדבק במידותיהן של האבות, ובראש ובראשונה מידת החסד.
 
'השקיפה ממעון קדשך'
במהפכת סדום ועמורה נאמר 'וישקף ה' על סדום', ואומר רש'י שכל השקפה שבמקרא היא לרעה, חוץ 'השקיפה ממעון קדשך' שכתובה בפרשת כי תבוא. כשאדם מביא את המעשרות שלו למקדש, הזכות הזאת הופכת את מידת הדין למידת הרחמים. למה רש'י מביא את זה פה? רש'י היה צריך לומר את זה שם ב'כי תבוא'. 'השקיפה ממעון קדשך' זוהי השקפה לטובה, וכל שאר ההשקפות הן לרעה. אלא הפירוש הוא כך. הקב'ה גילה לאברהם אבינו שהוא עומד להפוך את סדום כדי שהוא ברוב חסדו, בזכות מידת החסד שלו, אולי הוא יוכל להציל את לוט ואת סדום, להפוך את מידת הדין למידת הרחמים. לכן רש'י מביא את זה כאן, אומרים חז'ל, כל ההשקפות לרעה, אבל השקפה שבאה עם חסד ונתינה הופכת כל דבר רע לדבר טוב, כמו ההשקפה בפרשת כי תבוא. אבל אברהם אבינו לא הצליח, מפני שלא היה מספיק צדיקים, וכן כתב הזוהר הקדוש.
אבל אנחנו לומדים מכאן, שהעולם קיים בזכות הצדיקים. אם לא כך- מה אכפת לנו שיש בסדום עשרה צדיקים, עדיין אפשר להפוך את העיר ולהציל רק אותם. רואים שלא כך, אם היו עשרה צדיקים בסדום- היא היתה מתקיימת בזכותם, זוהי ממש הבנת הנקרא כפשוטה, במילים. הקב'ה אומר לאברהם שהעולם עומד בזכות הצדיקים. זהו פשט של המילים בפרשה, לא צריך לזה הרבה פלפולים. 'כי ידעתיו למען אשר יצווה', לשון צוותא. רק פעולות כאלה נעשות במסירות נפש הם עוברים בגנים גם לדורות הבאים. ר' צדוק כותב שהיו הרבה דברים טובים שהאבות רצו לעשות, ולא הספיקו, אז הבנים יוציאו את זה מהכוח אל הפועל. זה קיים, רק שלא רואים. 'והודעתם לבניך ולבני בניך', אומר שם הרמב'ן (בפרשת דברים) למה הקפידה התורה על 'והודעתם לבניך ולבני בניך'? כי מה שהאבא מודיע לבן זה יותר ממה שהבן שומע, כי האבות לא מנחילים לבנים שקר, כך כותב הרמב'ן. וזה מה שעשה אברהם אבינו קודם מתן תורה. 'למען אשר יצווה', לשון צוותא, 'את בניו אחריו ושמרו דרך ה''.
 
'מידת סדום'
יש ביטוי בגמרא 'כופים על מידת סדום'. מהי מידת סדום? הגמרא מדברת על 'זה נהנה וזה לא חסר'. בחור שבין כה וכה לא לומד עם הגמרא שלו, מה אכפת לו שמישהו ישתמש בה? אתה לא גר פה בבית הזה ולא יהיה לך הפסד מזה, עוד ינקו לך את הבית, 'זה נהנה וזה לא חסר', כופים על מידת סדום. אומרים התוספות בב'ק, לכתחילה מותר לבעל הבית לומר שהוא לא רוצה שיכנס אליו הביתה, אבל אם הוא כבר נכנס- 'זה נהנה וזה לא חסר', וכופים על מידת סדום ומותר לנכנס להישאר. ויש דעות בין הראשונים שאפילו לכתחילה אסור למחות, כאשר יש מציאות של 'זה נהנה וזה לא חסר' בעל הבית לא יכול למנוע את ההנאה. זאת אומרת, מה היתה החולשה של ה'סדומניקים', ה'זה נהנה וזה לא חסר'. על הצדקה, 'זה נהנה וזה חסר'- לא כופים. וכך כתוב בפרקי אבות, 'האומר שלי שלי ושלך שלך, זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום'. מבאר הברטנורא, 'זה נהנה וזה לא חסר' זוהי מידת סדום.
זו המידה ההפוכה ממידתו של אברהם אבינו. לכן רק חסד, רק אישיות כמו אברהם אבינו היה יכול להתפלל שבכל זאת הקב'ה יציל את סדום. על מה שהקב'ה אמר לאברהם בברית בין הבתרים, שצאצאיו יהיו ארבע מאות שנה במצרים, לא כתוב שאברהם אבינו התפלל על זה. על סדום הוא כן התפלל ועל הבנים שלו לא? התשובה היא שבסדום היה שייך להתפלל, מפני שבסדום זה היה עונש, על עונש שייך להתפלל. כמו שמשה רבינו התפלל אחרי חטא העגל, במקום 'הרף ממני ואשמידם'- אל תשמיד אותם. אבל גזירת השעבוד בברית בין הבתרים לא היתה עונש.
האדמו'ר מהוסיאטין [הוא היה אוהב ישראל גדול ואוהב מדינת ישראל גדול, והוציאו ספר שלו שנקרא 'אוהלי יעקב'. ספר מאוד יפה, בעיני לפחות]. שאל, חז'ל אומרים שכשבא אל האדם אורח, צריך לנהוג בו ב'כבדהו וחשדהו'. אברהם אבינו באו אליו ערביים שמשתחווים לעפר שברגליהם, אז הוא אמר להם 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם'. שאל הרב'ה, כמה 'כבדהו' וכמה 'חשדהו'? הוא אמר, מהפרשה אפשר ללמוד. ב'כבדהו' כמה אברהם אבינו נתן להם- שלוש לשונות בחרדל. ב'חשדהו' מה הוא עשה- 'יקח נא מעט מים', מכאן שה'כבדהו' צריך להיות גדול, וה'חשדהו' צריך להיות מעט. זו היתה מידתו של אברהם אבינו.
 
'תורת חסד על לשונה'
יש הרבה צדיקים בכל הדורות ב'ה שעוסקים ברזין דרזין, אשרי חלקם. אבל יש כאלה שעוסקים ב'לשובע ולא לרזון', גם הביאור של הדברים שעוזרים להבין את הרזין דרזין, גם בזה יש מצווה גדולה להתעסק. זו הייתה מדתו של אברהם אבינו, כשהוא כבר היה גדול הוא מיעט בהשגות שלו כדי להשפיע על הציבור. ועל זה אמר הקב'ה, 'המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה, ואברהם היו יהיה לגוי גדול', אומר החתם סופר (בהקדמה לשו'ת חלק יו'ד), אישיות כמו אברהם אבינו, שהיה יכול לגדול עוד יותר, ובכל זאת הוא התאפק ומוסר את עצמו על אחרים, ואילו לא היה עושה את זה הוא היה נביא יותר גדול משרה, לא היינו אומרים שהוא 'טפל לשרה בנביאות'. כל מה שהוא היה טפל לשרה- זה היה בגלל שהוא עסק בדברים אחרים. אומר החתם סופר, בגלל זה אי אפשר לכסות מאברהם את אשר הקב'ה עושה. אברהם היה בזמנו מלך העולם, האדם שמפרנס את הדור, האדם שמזין את הדור. לא רק בגשמיות, אלא ברוחניות. הוא לימד את הדור בורא לעולם, לימד אותם את ברכת המזון. לכן ה' אמר, איך אפשר לכסות ממנו את מה שאני עושה בסדום.
בעז'ה שהקב'ה יזכה את כולנו להדבק במידותיו של אברהם אבינו, במידותיו של יצחק במידותיו של יעקב, נזכה לדעת שכל התורה כולה היא תורה של חסד. בכל בוקר אנחנו אומרים 'אלו דברים שאין להם שיעור, הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים', ובסוף אומרים 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. אומרים המפרשים, החסד הוא על ידי לימוד תורה. אלא עצם המציאות של 'לעסוק בדברי תורה' היא החסד הכי גדול שיש בעולם. זה מזין את העולם בעוצמות רוחניות, זהו חסד גדול, 'תורת חסד על לשונה', אומרים חז'ל (סוכה מט:) זהו מי שלומד תורה עד דרגה כזאת שבסוף הוא גם מלמדה לאחרים.
שיהיה שבת שלום ומבורך!