דף הבית אודות הישיבה מוסדות הישיבה רבני הישיבה בעבר אלבום תמונות צור קשר
רשימת תפוצה
שם
דוא"ל
שמיטה קדושת הארץ הרב יהושע מגנס

קדושת הארץ

א. שיטת התוספות

ב. שיטת הרמב'ם

ג. האם פטור תרו'מ מהתורה הוא משום תנאי במצוה או משום חסרון בקדושת הארץ

ד. חיוב מצוות התלויות בארץ לדעת הרמב'ם – מדאורייתא או מדרבנן בקדושת עולי בבל

ה. ביאור דעת הרמב'ם על פי מרן הרב זצ'ל

ו. מחלוקת בית הלוי והרב זצ'ל בתלות בין חיובי המצוות ובין קדושת הארץ

איתא ביבמות (פב:):

דתניא בסדר עולם, אשר ירשו אבותיך וירשתה - ירושה ראשונה ושניה יש להן, ושלישית אין להן...

ר' יוחנן שם קאמר, דאלו דברי ר' יוסי אבל חכמים פליגי וס'ל דגם עתה חיוב תרומה דרבנן ולא דאורייתא, ור' יוחנן ס'ל כר'י.

ישנן שיטות ראשונים שונות בביאור דברי ר' יוסי וחכמים וכן כיצד לפסוק. ובעז'ה נאריך בזה במקצת כדי לבאר את דבריהם.

א. שיטת התוספות

מפשטות לשון הגמרא משמע שנחלקו ר' יוסי וחכמים אם עזרא חזר וקידש את הארץ או לא. אמנם התוספות שם האריכו בביאור דעת ר' יוסי, ובדברי ר' יוחנן. ושם התחבטו אם מחלוקת ר' יוסי וחכמים היא גם בזמן הבית או רק לאחר חורבן הבית. וזה לשון התוספות שם:

עוד שאלו, דהכא משמע דסבר רבי יוחנן דקדושת הארץ דאורייתא, ובמדרש רות משמע דהוי דרבנן[1] דקאמר ר' יוחנן מעשרות כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן!

והשיב ר'י דאיכא למימר דהא דקאמר הכא ואנא דאמר כר' יוסי לאו משום דסבר ר' יוחנן כוותיה אלא משום דאליבא דר' יוסי דאנדרוגינוס דמתני' קיימי.

ועוד אר'י דאין נראה ששום חכם יאמר שקדושת הארץ בזמן בית שני למעשרות ולכל מצות התלויות בארץ היתה מדרבנן וההיא דמדרש איכא לאוקמי במעשר פירות...

מוכח ממה שדייקו התוספות בתי' השני דאין נראה ששום חכם יאמר דקדושת הארץ בזמן בית שני וכו' דפלוגתא דר' יוסי וחכמים שייכת רק לאחר חורבן הבית. אך בזמן שבית המקדש היה קיים, קדושת הארץ היתה דאורייתא.

וא'כ הוא יוצא שלפי התוספות ר' יוסי וחכמים נחלקו אם קדושת הארץ לענין המצוות התלויות בארץ פקעה על ידי חורבן בית שני, כמו שפקעה על ידי חורבן בית ראשון.

לכאורה דברי התוספות מוכרחים, דלא יתכן שיש מ'ד דבזמן בית שני לא היתה קדושת הארץ אלא מדרבנן. דא'כ קשה כיצד קיימו מצוות כמו עומר וביכורים[2]. וכן הקשה הקרן אורה בסוגיא שם על שיטת הרמב'ם דמשמע מיניה דמצוות התלויות בארץ הוו מדרבנן מזמן עזרא. [בד'ה ועתה אשובה לשיטת הרמב'ם הקשה מעומר ושתי לחם. ובד'ה ועוד קשיא לי, הקשה מביכורים].

אבל זה קשה על התוספות, כיון שקדושת עזרא לא היתה על ידי כיבוש, שהרי כשעלו לארץ היו עדיין ברשות פרס, אם כן קשה, מדוע לרבנן פקעה הקדושה בזמן היציאה לגלות. וכן הקשה בקרן אורה (ד'ה והנה)[3]. ועוד הקשה הקרן אורה שם, שלא מצאנו בש'ס לשון זה דלא קדשה לעתיד לבא אלא לענין קדושה ראשונה, ולא לענין קדושה שניה.

על כל פנים, נמצא לשיטת התוספות, דבעלית בבל לכו'ע חלה קדושה מדאורייתא לכל המצוות התלויות בארץ. ושיטתם מבוססת על כך שבזמן בית שני נתחייבו גם בעומר שתי הלחם וביכורים. ולאחר החורבן, נחלקו ר' יוסי וחכמים אם פקעה הקדושה. וע'ז קשה שלא מצאנו לשון זה לענין חורבן בית שני, וכן לא מובן מדוע פקעה הקדושה על ידי הגלות.

ב. שיטת הרמב'ם

בדעת הרמב'ם האריכו האחרונים, כיון שכתב דברים שנראים סותרים זה את זה.

בתחילת הלכות תרומות כתב הרמב'ם (א, א-ב):

'התרומות והמעשרות אינן נוהגין מן התורה אלא בארץ ישראל... ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א'י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א'י לשבטים אע'פ שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו'.

הנה, התנאי שהתנה הרמב'ם, שאין ארץ ישראל אלא במקום שכבש מלך ישראל וכו', אינו מפורש בגמרא. ולכאורה על פי דבריו נראה דבעליה שעלה עזרא, ולא היה מלך, וגם לא כבש מדעת רוב ישראל, שהרי לא עלה רוב העם, אין שם ארץ ישראל כלל. וכן הבין גם הקרן אורה, ועל כן תמה על דברי הרמב'ם בענין מעשרות, וכפי שנביא את דבריו לקמן.

אמנם יש לומר דכוונת הרמב'ם לחלק בין שֵם ארץ ישראל, ובין החלת הקדושה על הארץ להתחייב במצוות התלויות בארץ. כלומר, לגבי שם ארץ ישראל, מספיק שכבשו פעם את הארץ וחל שם ארץ ישראל על המקום. ושם זה אינו פוקע על ידי הגלות. אבל יש תנאי נוסף והוא לקדש את הארץ, ועל זה אמרינן דהיציאה לגלות הפקיעה את הקדושה.

אך אין זה מספיק, שהרי הרמב'ם בסוף פ'ו מהלכות בית הבחירה דן על קדושת הארץ ומשתמש בביטוי 'אינו מארץ ישראל'. הרמב'ם שם מבאר שלענין קדושת המקדש וירושלים אמרינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ואילו לענין קדושת הארץ למצוות התלויות בארץ אמרינן דקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא. ובענין קדושת הארץ כתב הרמב'ם (הלכות בית הבחירה ו,טז):

'... אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע'פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה'.

הרי שדברי הרמב'ם מפורשים שבמקום שאין קדושת ארץ ישראל, נחשב שאינו מארץ ישראל. וע'כ דקדושת המצוות התלויות בארץ היא תנאי בשם ארץ ישראל.

וא'כ נצטרך לומר בביאור דעת הרמב'ם, שאמנם הכיבוש והקידוש הם ביחד דבר אחד ומהוים גדר של שם ארץ ישראל על מקום ובזמן גלות בבל, בטל הכיבוש שהוא היה האמצעי לחלות קדושת הארץ. וכיון שבימי עלית עזרא קדשו על ידי חזקה, כמו שכתב הרמב'ם בהלכות בית הבחירה הנ'ל, ממילא חוזר שם ארץ ישראל למקומו.

וב'ה שמצאתי כן בקרית ספר, שכתב:

'אבל כיבוש שני, כיון שכבר קדשה ארץ ישראל אע'פ שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה'.

על פי זה יוצא שהרמב'ם פוסק כר' יוסי שקדושה שניה קדשה לשעתה וכו', והוי דאורייתא.

אמנם לכאורה גם ז'א, שהרי הרמב'ם פסק שתרומה בזמן הזה דרבנן. כן כתב (הלכות תרומות א,כו):

'התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא'י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה'.

ולא רק לגבי תרו'מ ס'ל לרמב'ם דהוי דרבנן גם בימי עזרא ובמשך כל ימי בית שני. שהרי הבאנו לעיל את דבריו בהלכות בית הבחירה, ושם כתב דקדושת עזרא הועילה לשביעית ומעשרות על הדרך שכתב בהלכות תרומות, דהיינו שחיובם מדרבנן ולא מדאורייתא.

והנה, בדרך זו אמנם הרמב'ם מתרץ את הקושיא ממדרש רות, וס'ל דבאמת תרומות ומעשרות חייבו את עצמם. וזה הפוך ממה שכתבו התוספות. אמנם נחלקו האחרונים בביאור דברי הרמב'ם, אם הפטור מתרו'מ הוא תנאי בקיום המצוה או חסרון בקדושת הארץ, וכדלקמן.

לפני שניגש לביאורים של האחרונים, לכאורה היה מקום לומר דהרמב'ם הלך בעקבות הר'ח, דז'ל בתוספות ביבמות (פב: ד'ה ירושה):

'ירושה ראשונה ושניה יש להן כו' - פר'ח: ראשונה - ירושת אברהם יצחק ויעקב, שניה - ירושת יהושע ומשם ואילך קדשה לעולם.

ולא יתכן לפרש כן דבסוף פרק יוצא דופן (נדה דף מז. ושם) מפליג רבי יוסי בין תרומה לחלה וא'כ קדושה שניה היא קדושת עזרא, דבקדושת עזרא שייך לחלק בין תרומה לחלה משום דגבי חלה כתיב בבואכם וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק...'

והנה, בביאור דעת ר'ח כתב החתם סופר (חידושים לנדה מו:):

ולפע'ד ס'ל לר'ח דיהושע קידש את הארץ באופן שכל פעם שיצאו ממנה ישראל ויחזרו ויהיה ביאת כולכם יתחייבו בחלה וכמו ביובל דבעי' כל יושבי' עליה ואי נסתלקו יושבי' בטל היובל ואי חוזרים אח'כ ממילא חזר היובל לאיתנו. וצ'ל דכך היה הקידוש מעיקרא שיהיה הארץ קדוש לכשיהיו כל יושביה עליה ינהג בו יובל ומ'מ אי נמי אין כל יושביה עליה לא בטלה מפני זה קדושת הארץ אלא כשחזרו הרי היא בקדושתה קמייתא ואינה צריכא קידוש מחדש ה'נ ס'ל לר'ח גבי חלה כשנסתלקו ממנה כל ישראל בחורבן בית א' והיה נ'ב שנים לא ישב שם אדם אז לא נהגה חלה אפי' כשחזרו עד שיהיה ביאת כולכם ועם עזרא לאו כולהו סליק'.

והנה, אי נימא דגם הרמב'ם ס'ל כרבנו חננאל על פי דרכו של החתם סופר, תו לא קשיא על דבריו דבבית שני לא היה כיבוש של מלך או נביא וכו' מדעת רוב ישראל, שזהו תנאי לפי הרמב'ם לשם ארץ ישראל (תרומות א,ב). אמנם על פי דברי הר'ח, עדיין קדושת יהושע קבועה וקיימת, אלא שנפטרו מלקיים את המצוות התלויות בארץ כיון שגלו מהארץ. וכשחוזרים, חוזר ממילא החיוב, כי לא פקעה מעולם קדושת הארץ.

ובזה ניחא גם מה שכתב הרמב'ם בסוף פ'א מהלכות תרומות שאין חיוב תרומות מהתורה, דהיינו משום שאין ביאת כולכם. אבל כשתהיה ביאת כולכם, ממילא חל תרו'מ מהתורה.

אמנם לא יתכן לומר דהרמב'ם ס'ל כר'ח. שהרי מפורש כתב בהלכות בית הבחירה דבחורבן בית ראשון, כשישראל יצאו לגלות בבל, פקעה קדושת הארץ לחיוב המצוות התלויות בארץ, כדכתב 'אינה מארץ ישראל', ושעזרא קידש את הארץ בעלייתו. וכן כתב בהלכות תרומות (א,לה) דעזרא קידש את הארץ קדושה שנייה העומדת לשעתה ולעתיד לבא. וכ'ז בודאי שלא כר'ח[4]. א'כ אנחנו נזקקים לשיטות האחרונים בביאור דעת הרמב'ם.

ג. האם פטור תרו'מ מהתורה הוא משום תנאי במצוה או משום חסרון בקדושת הארץ

והנה, יש לבאר את הרמב'ם בשני אופנים. אפשר לומר דבאמת ס'ל לרמב'ם דכיון דלא היה מלך, וכיבוש עזרא לא היה מדעת רוב ישראל, הכיבוש לא היה גמור. וכן כתב הקרן אורה באריכות, וסיכם את ביאורו בדעת הרמב'ם (סוף ד'ה וכן כתב רש'י):

'ואחר כל הנ'ל נראה ברור לדעת הרמב'ם ז'ל מכל המצות אשר בארץ לא נתחייבו ד'ת אפילו בביאה שניה, וכשיטת הירושלמי לדעת ר'א דאמר מאליהם קבלו וכו'. והיינו משום דלא היה כיבוש גמור. כיון דלא חזרו רוב ישראל והיה עליהם עול פרס עד שאינו מובן לשון הרמב'ם ז'ל במה שכ' בסוף פרק א' דתרומות ויראה לי שה'ה במעשרות לא נתחייבו אלא מדבריהם. ולמה כתב כן מסברא דנפשיה הא בירושלמי מבואר להדיא דמאליהם קיבלו עליהם את המעשרות'.

אמנם ביאורו קשה, כמו שהקשה בעצמו, אי נימא דס'ל לרמב'ם דלא חלה קדושת הארץ למצוות התלויות בארץ בימי בית שני, מדוע היה צריך הרמב'ם לומר דאין חיוב מעשרות מדאורייתא מסברא דנפשיה, הרי ליכא קדושת הארץ וממילא ליכא חיוב מעשרות[5]. ועוד יקשה על הרמב'ם מדין עומר ושתי הלחם וביכורים, כמו שכתבנו לעיל. וכן העיר הרב זצ'ל (פ'ח מהמבוא לשבת הארץ, תשובה ט' על דברי בית הלוי, בא'ד ומשום-הכי יש לומר, וז'ל שם: אע'פ שהיתה ירושה לכמה דברים, - שנתקדשה ארץ ישראל, עכ'פ לדברים התלויים בירולשים ובמקדש... ).

ויש לומר דרך נוספת ברמב'ם, שבאמת הקדושה למצוות התלויות בארץ היא דאורייתא גם בזמן בית שני וגם כיום. ואין חסרון של רוב ישראל כמ'ש הקרית ספר שהבאתי לעיל. אלא דס'ל לרמב'ם דיש תנאי בחיוב תרומות, והוא שתהיה ביאת כל ישראל. ומה שכתב הרמב'ם בסוף פרק ראשון מתיחס אך ורק לתנאי של חיוב תרומות ולא לקדושת הארץ. ובזה שפיר כתב ד'נראה לו' דה'ה במעשרות.

ובאופן זה נרויח גם קושית הקרן אורה מביכורים, עומר ושתי הלחם. דס'ל לרמב'ם דאמנם לענין קדושת הארץ, הויא קדושה גמורה, וממילא מתחייבים בה במצוות התלויות בארץ מהתורה, ויש לקיים בפירותיה ביכורים, עומר ושתי הלחם. אבל במצוות רבות, כגון תרומה ומעשרות, ולפי חלק מהאחרונים גם שביעית, יש תנאי נוסף שנאמר בתורה לשון של ביאה: 'כי תבואו', וילפינן מיניה דבעינן ביאת כולכם. וזהו תנאי במצוה ולא תנאי בקדושה.

ואם כנים אנו בזה, נוכל להבין דברי משנה בריש כלים, דז'ל המשנה (א,ו):

'עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות:'

לכאורה קשה, הרי יש עוד מצוות התלויות בארץ מלבד מצוות אלו, ומדוע נקט התנא דוקא אותן.

אמנם על פי הנ'ל המשנה מובנת. שהרי בכל שאר המצוות התלויות בארץ יש חסרון של תנאי מצוות, דבעינן ביאת כולכם. אבל בשלוש מצוות אלו, שהן קשורות כולן לעבודת המקדש, אין חסרון של ביאת כולם. ועל כן נקט התנא דבמצות אלו, שחייב בהן מהתורה גם כשאין כל יושביה עליה, בהן מתבטאת קדושת ארץ ישראל.

אך אע'פ שבדרך זו מבוארים היטב דברי הרמב'ם, עדיין יש לעיין בזה, האם חסרון בתנאי חיוב המצוה משמעותו גם חסרון בקדושת הארץ לאותה מצוה. דהיינו מצד הקדושה שקידש עזרא את ארץ ישראל, אין חסרון. אבל כיון שבמציאות אי אפשר לקיים מצוה מסויימת מחמת תנאי המצוה, האם זה גורם לחסרון בקדושת הארץ. וכן יש להסתפק, האם התנאי של ביאת כולכם שמחדש הרמב'ם לגבי תרומה תקף גם ביחס לשאר מצוות התלויות בארץ, מלבד אלו התלויות בקדושת המקדש וירושלים.

נעיין בכל זה בעז'ה בפרקים הבאים, ונראה שנחלקו בשאלות אלו באחרונים, ויש בזה נפק'מ רבתי ביחס לשמיטה בזמן הזה.

ד. חיוב מצוות התלויות בארץ לדעת הרמב'ם – מדאורייתא או מדרבנן בקדושת עולי בבל

לשיטת הקרן אורה שראינו לעיל, לדעת הרמב'ם עולי בבל לא קדשו את הארץ בקדושה גמורה. אם כן ברור שאין חיוב מצוות התלויות בארץ מהתורה. אמנם לפי הדרך השניה שהלכו בה רבים, שיש פטור מתרומות מהתורה מחמת חסרון דביאת כולכם, דהוא תנאי בחיוב המצוה, יש לברר אם לדעת הרמב'ם תנאי זה פוטר רק מתרומה או גם משאר מצוות התלויות בארץ.

למעשה יש בזה מחלוקת גדולה בין פוסקים, ונפק'מ לענין שביעית.

נקדים לזה, שהרב זצ'ל (מבוא לשבת הארץ פרק ב ד'ה ויש לומר עוד, ובפרק יב ד'ה ולא כן משמע דעת התוספות) מביא דעת התוספות ביבמות דס'ל דאי תרומות הוו דרבנן, צ'ל דכל המצוות התלויות בארץ, ואפילו כלאי הכרם, הוו נמי מדרבנן. אמנם הרב זצ'ל (פרק יב שם ד'ה אמנם אין לדמות לגמרי) כתב שאין ראיה מדברי התוספות לדעת הרמב'ם, דהתוספות כתבו כן מתוך הבנה דבטלה הקדושה על ידי כיבוש. אמנם בדעת הרמב'ם כבר כתבנו דהספק שלנו הוא אי נימא דהקדושה לא בטלה ובכל זאת חסרים תנאים להתחייב במצוות התלויות בארץ.

כבר ראינו שהרמב'ם כותב לפטור מדאורייתא משום דבעינן ביאת כולכם לגבי תרומות, ומכריע מעצמו שהוא הדין למעשרות. כן כותב הרמב'ם ביחס לחלה (הלכות ביכורים ה,ה):

'אין חייבין בחלה מן התורה אלא בא'י בלבד שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ וגו', ובזמן שכל ישראל שם שנאמר בבואכם ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם, לפיכך חלה בזמן הזה אפילו בימי עזרא בארץ ישראל אינה אלא מדבריהם כמו שביארנו בתרומה'.

וכן ביחס ליובל (הלכות שמיטה ויובל י,ח):

'משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות שנאמר וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולין {כולן} יושבים כתקנן, בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחו'ל שנאמר יובל היא בכ'מ בין בפני הבית בין שלא בפני הבית'.

אמנם השאלה היא ביחס לשמיטה עצמה ולשאר המצוות התלויות בארץ.

והנה, ז'ל הנצי'ב (שו'ת משיב דבר, ח'ב סימן נ'ו, זה דבר השמיטה):

'אבל לאחר העיון בפסקי ראשונים, לא נמצא בשום פוסק דאיסור עבודת אדמה בזמן הזה דרבנן, הן בדעת הרמב'ם לא נתיישב דעת מרן הכסף משנה בה' שמיטה ויובל, אבל בה' תרומות (פ'א הכ'ו) כ' בפשיטות דקדושת עזרא נתקדשו לע'ל לשביעית מה'ת ולתרומה מדרבנן, ובאמת כל עין רואה דבפ'ט כיון שהגיע לשמיטת כספים כ' הרמב'ם הא דאביי בגיטין, דכיון שאינו ביובל אין שמיטת כספים מה'ת, ובריש ה' שביעית לא כתב מאומה הא דאביי במו'ק, מבואר דהוא מה'ת [וראוי לדעת שהוא שכ' בתרומות שהוא דרבנן משום דכתיב כי תבאו הוא טה'ד וצ'ל בבואכם היינו בחלה] וס'ל דאע'ג דנתקדשה הארץ לעולם כר' יוסי ביבמות, מכ'מ סתמא דגמרא בכ'מ תרומה בזמן הזה דרבנן וע'כ משום דלמדין מחלה, ולזה הסכים הגר'א ביו'ד (ה' תרומות סק'ו) שדעת הרמב'ם מוכרח ודלא כסה'ת, אבל שביעית דכתיב כי תבאו, אפילו בביאת מקצת הוי ביאה, ואין ראיה גדולה מזה שלא הביא הרמב'ם שהוא דרבנן כדרכו ז'ל, אלא פשוט שהוא מה'ת, [וכ'כ בקונטרס עבודת קרקע להש'א החדשות סימן ט'ו] ומש'כ בפ'י ה'ט ובזמן שאין היובל נוהג אינו נוהג אחד מכל אלו אלא שביעית בארץ, והשמטות כספים בכ'מ מדבריהם, האי מדבריהם לא קאי אלא על השמטת כספים, כמש'כ מרן בפ' ד'...'

כד נדייק בדברי הנצי'ב, יש לשים לב מה שכתב שבתרומות לא כתוב 'כי תבואו' וכוונת הרמב'ם להשוות תרומות עם חלה. הנצי'ב בזה הולך בדרכו של הבית יוסף שכתב שהרמב'ם למד דין פטור בתרומה מדין פטור של חלה.

אמנם יש אחרונים שהולכים בדרך אחרת. גם ר' חיים וגם הרב זצ'ל מסכימים שכוונת הרמב'ם להשוות תרומות לשמיטה ויובל. המקור להשוואה זו כבר כתובה ברש'י (כתובות כה. ד'ה ולא נתחייבו):

'ולא נתחייבו בתרומות ומעשרות ­ דכתיב דגנך תבואת זרעך המיוחדת לך. ועוד שהרי תלה הכתוב המעשר במנין שנות השמטה דכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ושמטות לא מנו אלא משכבשו וחילקו כדאמרינן בסדר עולם ובמסכת ערכין (דף יב:)'.

וכן כתב ר' חיים (חידושי ר' חיים הלוי על הרמב'ם, הלכות שמיטה ויובל יב,טז):

'והנראה לומר בזה, על פי מה שפסק הרמב'ם בפ'א מהלכות תרומות הכ'ו ז'ל התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא'י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם וכו' עכ'ל, והנה הרי באמת בתרומה לא כתיב כלל כי תבאו, וצ'ל דילפא מכי תבאו האמור בשמיטה ויובל, ומשום דתרומות ומעשרות תליין בשנות השמיטה, וכמבואר ברש'י כתובות דף כ'ה [ע'א] עיי'ש, ולפי'ז נראה ודאי דשמיטה ויובל גם כן צריך ביאת כולכם לדעת הרמב'ם, כמו תרומה ומעשר, כיון דעלייהו הוא דכתיב הך קרא דכי תבאו דילפינן מיניה דצריך דוקא ביאת כולכם':

הרי שר' חיים מסתמך על מה שכתב הרמב'ם 'כי תבואו', אף שאין פסוק זה אמור כלל בתרו'מ. ולא קיבל את דעת הנצי'ב על פי הבית יוסף דהוי טעות דפוס והכוונה לחלה. כוונת הרמב'ם, ע'פ דברי ר' חיים, למה שכתב רש'י שיש תלות בין שמיטה ובין מעשרות. וכיון שיש תלות, ס'ל לרמב'ם דכיון דביובל כתיב כי תבואו, ובעינן ביאת כולכם, ממילא הוא הדין בשמיטה, וכן הדין בתרו'מ. ובהמשך נראה הסבר זה גם בדברי מרן הרב זצ'ל.

נמצא שנחלקו הנצי'ב ור' חיים בדעת הרמב'ם שמחדש שיש דין ביאת כולכם בתרומה, האם תנאי זה תקף גם לגבי שאר מצוות התלויות בארץ. ומחלוקת זו תלויה אם הפסוק שמביא הרמב'ם הוא 'כי תבואו' שנאמר לגבי יובלות, וס'ל לרמב'ם דשמיטה ויובל חד דינא להו, ותרו'מ תלויים בשמיטה; או הפסוק שמביא הרמב'ם הוא 'בבואכם' והוא נאמר לגבי חלה, וחלה ג'כ איקרי תרומה, ועל כן תרומה וחלה הוקשו אהדדי.

ה. ביאור דעת הרמב'ם על פי מרן הרב זצ'ל

במבוא לשבת הארץ מצאנו שהרב זצ'ל מבאר את הרמב'ם במקומות שונים. אמנם הצד השוה בכולן, שהרב זצ'ל מפרש את הרמב'ם באופן שתנאי דביאת כולכם תקף בכל המצוות התלויות בארץ ולא רק בתרו'מ.

הנה, משמעות לשון הרמב'ם בסוף פ'א דתרומות, שדין של ביאת כולכם הוא דוקא בתרומות ולא בכל המצוות התלויות בארץ. דכן כתב הרמב'ם שם (הלכה כו):

'התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא'י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה'.

וכתב על כך הרב זצ'ל (סוף פרק יב מהמבוא לשבת הארץ):

'... משמע מזה ג'כ דלא תלי שאר כל המצות התלויות בארץ בתרומה, כסברת התוספות יבמות הנ'ל[6] שהוא מדמה לתרומה רק את המעשרות ולא שאר המצות התלויות בארץ. דאי היתה סברתו כסברת התוספות שאם תרומה מדרבנן ה'ה כל שאר המצות התלויות בארץ, אפילו אותן שאין להם דמיון לתרומה, למה חרד את כל החרדה הזאת להקיש ע'י סברתו דוקא מעשרות לפטור בזמן הזה מן התורה כתרומה, כיון שכל המצות כולן התלויות בארץ בטלות הן מן התורה? אלא ודאי נראה דס'ל שאין ללמוד שאר מצות התלויות בארץ מתרומה...'

אלא שהרב זצ'ל חוזר ומשוה את דברי הרמב'ם בהלכות תרומות לדבריו בהלכות בית הבחירה (ו,טז), ששם מפורש שגם שביעית בזמן הזה דרבנן, ומשוה דין שביעית לדין תרומות, וז'ל שם:

'... אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע'פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה'.

לפי זה מוכח דדעת הרמב'ם דישנן עוד מצוות, כגון שמיטה, שהן בכלל התנאי דבעי דוקא ביאת כולכם. אמנם זה גופא צ'ע, כיון דהרמב'ם דייק בהלכות תרומות דדוקא בתרומה יש תנאי דביאת כולכם, ומכריע דגם במעשרות הדין כן, צ'ע מנלן דבשמיטה כל כך פשיטא עד שהרמב'ם מזכיר דין שמיטה דהוא דרבנן כמעט אגב אורחא בהלכות בית הבחירה, ואינו מזכיר דין זה בפירוש בהלכות שמיטין.

מה שהרמב'ם נראה כמסתפק בדין מעשרות, כבר הבאתי את דברי הרב זצ'ל (סוף פרק יב מהמבוא לשבת הארץ) דמצות אכילת מעשר שני בירושלים, וקדושת ירושלים אינה בטילה, וע'כ הו'א דגם דין מעשר שני לא בטל. אבל עדיין צ'ב מדוע פשיטא לרמב'ם דגם שמיטה ואולי גם מצוות אחרות נאמר בהן תנאי דביאת כולכם.

הרב זצ'ל מרחיב בביאור דברי הרמב'ם בכמה מקומות.

בפרק שני מהמבוא לשבת הארץ (בא'ד ובדברי רש'י) הרב זצ'ל מבאר את שיטת רש'י בסוגיא דפרוזבול. ושם כותב:

'ויש לומר עוד שרש'י סובר, שכל דיני קדושת הארץ גם הם תלויים ביובל, וכדמשמע מלשון הרמב'ם (הלכות תרומות סוף פ'א) דתרומ'ע ג'כ תלויים הם בישיבת כל יושביה עליה כמו יובלות, ומתוך כך לא היו נוהגים, לדעתו, בימי עזרא כ'א מדרבנן. ודברי רש'י (כתובות כ'ה ע'א ד'ה ולא) מורים ששביעית ומעשר הם תלויים זה בזה. וי'ל שיובל, שמיטה ותרומ'ע הם עיקר מצות התלויות בקדושת הארץ, דערלה וכלאים, שיש להם שייכות גם בחו'ל, אע'פ שהם יותר חמורים בארץ, י'ל שאינם תלויים כ'כ בקדושת הארץ, המשתנה ע'י ביטול יושביה. ולדעת התוספות יבמות (פ'א ע'א ד'ה מאי) גם שאר מצות התלויות בארץ בטלות מן התורה משבטלה קדושת הארץ לדין תרומ'ע. ואם נאמר, שלדעת הרמב'ם תלויה קדושת הארץ בכל יושביה, י'ל שהוא הדין כל חוב המצות־התלויות־בארץ תלוי בזה מה'ת. כיון דהרמב'ם ס'ל דסתם 'כי תבאו' ביאת כולכם משמע. ולפי'ז תהיה גם ערלה נכללת בזה, דכתיב בה: 'כי תבאו', רק כלאים י'ל שאינו תלוי בביאת כולכם...'

הרי שגם הרב זצ'ל מסתמך על דברי רש'י בכתובות בענין הקשר בין מעשרות ובין יובל ושמיטה, ועל כן פשיטא להו שדין פטור כל שאין כל יושביה עליה נלמד בתרו'מ משמיטה ויובל. וזה כדברי ר' חיים שהבאתי לעיל.

אמנם יש לשים לב שאין דברי הרמב'ם זהים לרש'י, שהרי הרמב'ם קבע כדבר פשוט בתרומה שבימי עזרא היו פטורים מהתורה וחיובם רק מדרבנן. ואילו במעשרות כתב רק בלשון ויראה לי. ואילו לפי רש'י עיקר הקשר הוא בין שנות שמיטה ובין מעשרות.

וכן שם בפי'ב מהמבוא לשבת הארץ, מבאר הרב זצ'ל את ההבדל בין שיטת הרמב'ם ובין שיטת התוספות, דהתוספות ס'ל דבטלה קדושת הארץ, בזמן חורבן בית המקדש. ואילו בדעת הרמב'ם כתב הרב (ד'ה אמנם):

'... ולשיטת הרמב'ם, בהלכות תרומות, שהפטור של תורה בזמן הזה הוא משום שאין כל יושביה עליה, י'ל שאין קדושת הארץ בכללה בטלה, רק במה שמצינו דתלוי בכל יושיבה, והיינו יובל וכל התלוי בו, כמבואר בהלכות שמיטה ויובל (פ'ט הל'ב ופ'י הל'ט). ושביעית נראה ג'כ דדמי בהא ליובל, משום שגם בה כתוב: 'כי תבאו': אבל לענין כללות המצות התלויות בארץ צריך לפי זה דיוק בלשון של כל אחת מהן, אם משמע ביאת כולכם...'

בפשטות הרב זצ'ל זהה בדעתו לדברי ר' חיים שראינו לעיל בביאור דעת הרמב'ם בהלכות תרומות, שתנאי ביאת כולכם נלמדת משמיטה ויובל, ולא מחלה. ונפק'מ אם תנאי זה שייך בעוד מצוות מלבד תרומה.

אמנם בעוד מקום הרב זצ'ל מאריך בדעת הרמב'ם ושם מסכים שאפשר לומר שמקור דברי הרמב'ם הוא מחלה. הרב זצ'ל מתיחס בדבריו שם לדברי בית הלוי, ובהם נפתח.

בית הלוי (חלק ג סימן א) דן קודם בשיטות הראשונים בתלות שמיטה ביובל. ולאחר מכן בית הלוי מחדש, דאי נימא דקדושה שניה הויא קדושה גמורה מהתורה, וקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, גם אם חסרים תנאים המחייבים במצות שמיטה מהתורה, יש חיוב מהתורה מצדדים אחרים, וכדלקמן.

בביאור שיטת הרמב'ם כתב בית הלוי (שם סימן ד) בשם בנו ר' חיים, דהרמב'ם סובר דקדושת הארץ הויא דאורייתא, אלא דבעינן ביאת כולכם משום דבעינן כיבוש וחילוק, וכיון דכן - גם בשמיטה בעינן כיבוש וחילוק כמו בתרומות, ועל כן ס'ל לרמב'ם דשמיטה כל ימי קדושה שניה הויא רק מדרבנן. והוא משום שחסר תנאי בחיוב שמיטה.

מה שהכריח את ר' חיים לומר כן הוא סוגיא דכתובות (כה.), דאיתא שם דאיכא מ'ד דתרומה דאורייתא אף דחלה דרבנן. וכן הפוך. והגמרא מוכיחה דיתכן חיוב חלה דאורייתא אף אם חיוב תרומה מדרבנן, משום דכל י'ד שנים שכבש יהושע התחייבו בחלה אך לא התחייבו בתרומה. ואי נימא דחסרון דביאת כולכם גורמת שאין קדושת הארץ קדושה גמורה, א'כ לא יתכן לחלק בזה בין חלה ובין תרומה.

ועל כן ביאר ר' חיים דליכא כלל חסרון בקדושת הקרקע אפילו כי ליכא ביאת כולכם. ובחלה איכא חסרון דביאת כולכם, ואילו בתרו'מ איכא חסרון דכיבוש וחילוק. וע'כ שפיר מחלקת הגמרא בין חיוב חלה ובין חיוב תרו'מ, ומביאה ראיה מי'ד שנים של כיבוש וחילוק. אבל הרמב'ם פוסק כמו ר' אלעזר בירושלמי דס'ל דחיוב תרו'מ הוא משום דקבלו עלייהו.

ושם בירושלמי נחלקו בביאור הפסוק (דברים ל,ה): 'והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך'. ר' יוסי ב'ר חנינא ס'ל דאיכא היקש בין ירושתך לירושת אבותיך, וא'כ בשניהם איכא חיוב מצוות התלויות בארץ מדאורייתא. ומה דכתיב והטיבך וכו' בא ללמד דאיכא הטבה בירושתך דלא בעינן כיבוש וחילוק. ור' חיים מדייק בדברי הירושלמי דר' אלעזר אינו חולק על כך דמקיש ירושתך לירושת אבותיך. אלא דס'ל דוהטיבך בא ללמד דלעתיד לבא יהיה ירושת י' עממין. אבל בתרומה עדיין נשאר התנאי דבעינן כיבוש וחילוק. והרמב'ם פסק בזה כר' אלעזר. עיי'ש הדברים.

לאחר מכן, (שם. סימן ו אות ב) כתב בית הלוי דאי קדושה שניה הויא קדושה גמורה, וקדשה לעתיד לבא, ומה שאין חיוב שמיטה דאורייתא הוא משום דחסר כיבוש וחילוק, ממילא יש חיוב מדברי קבלה:

'א'כ חיובו עתה בזמן הזה מכוחו של התקנה שתיקנו עולי גולה אז בימי עזרה וקיבלו עליהם לשמור שמיטה אע'ג דאין יובל א'כ לא נקרא שמיטה דרבנן רק הוא דברי קבלה דתקנות עזרא הרי בא בפסוק מפורש בנחמיה קפיטל יו'ד, וכמו שכתוב שם ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים וחותמים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו ועל החתומים נחמיה וכו' ובאים באלה ובשבועה וכו' וניטוש את השביעית ומשא כל יד, הרי דכל עולי הגולה קבלו עליהם באלה ובשבועה לשמור שמיטה הן שמיטת קרקע והן שמיטת כספים ובודאי דיש לו דין כל חומר איסורא דאורייתא כדין דברי קבלה וכדין שבועת ציבור על דורותם ואין מקום להקל בזמן הזה יותר מבזמן הבית...'

ובהמשך דבריו שם כתב בית הלוי ראיה לדברים אלו, דהרמב'ם ס'ל דתרומה בזמן הזה דרבנן משום דבעינן ביאת כולכם, ואילו בסוגיא דיבמות (פב.-פב:) איתא דלר' יוסי דקדושה שניה קדשה לעתיד לבא, הוי תרומה מדאורייתא. ועל פי הנ'ל תי' בית הלוי דאף דחיוב תרומה אינו מהתורה, אבל כיון דקבלוהו עלייהו בימי עזרה באלה ובשבועה, נהפך חיובם להיות דברי קבלה. עיי'ש שהאריך[7].

ועל זה בא הרב זצ'ל ומאריך (פרק ח,ט מהמבוא לשבת הארץ) כדי לדחות את יסודו של בית הלוי דשבועה דעזרא הופך את חיוב מצוות התלויות בארץ להיות מדאורייתא. ובתוך כך (פרק ח אות ט) הוא גם מבאר את מדוע אין קושיא מהסוגיא דיבמות והסוגיא דכתובות על הרמב'ם.

על ביאור בית הלוי בגמרא דיבמות, דחה הרב זצ'ל, שאין לומר דהוי דאורייתא משום שבועה, דאין השבועה אלא על הנתינה לכהן, ואילו התם בסוגיא איירי באיסורי טבל אי הוו דאורייתא או לא.

ועל כן מבאר הרב זצ'ל דס'ל לרמב'ם דאין לחלק בין לשון 'בבואכם' האמורה בחלה ובין לשון 'כי תבואו' שנאמרה לענין שביעית. והיינו על פי הירושלמי דאליבא דר' ישמעאל, דס'ל דזוהי ביאה זוהי שיבה, ובלשון הירושלמי: 'היא הויה היא הקמה, היא שבירה היא נתיצה, היא גאולה היא פדייה, והכי הוא מחלוק בין לישן ללישן'. ומבאר הרב זצ'ל:

'... א'כ יש לומר שהרמב'ם מודה, ד'בבאכם' משמע ביאת כולם, ומזה ידענו עכשו שגם כלם הם ביאת-כולם, ולאו דוקא לשון ביאה אלא כל מקום שאנו מבינים בו שתלוי בביאת הארץ ביאת-כולם הוא, כדמשמע מלשון 'היא הויה היא הקמה', שדורשין את הענין ולא את המלות'.

על פי זה מבאר הרב זצ'ל מדוע אין הרמב'ם פוסק כמו הגמרא דכתובות דיש לחלק בין חלה ובין תרומה. דס'ל כירושלמי דלר' ישמעאל אין לחלק בין לישן ללישן, וגם המצוות התלויות בארץ אינן חייבות אלא לאחר ירושה וישיבה שלאחר כיבוש וחילוק. וכן הוכיח משיטת הרמב'ם לענין ערלה. וס'ל לרמב'ם דהוא הדין לענין ביאת כולכם, דדרשינן הענין ולא המלות.

ויש להעיר דעל פי זה שפיר יש לגרוס ברמב'ם בין 'בבואכם' דכתיב בחלה, ובין 'כי תבואו' דכתיב לגבי שביעית. שאמנם מקור הדין דבעינן ביאת כולכם הוא באמת בחלה. אך כיון דדרשינן את הענין ולא את המלות, כל מקום שתלוי בביאת הארץ שוה, ובעינן ביאת כולכם.

ועתה נעיין בסוגיא דיבמות, הרב זצ'ל מאריך, ונראה דכוונתו, דלפי דרכו של בית הלוי קשה, כיצד מוכיחה הגמרא מר' יוסי דתרומה בזמן הזה דאורייתא, הרי ר' יוסי רק קאמר דירושה שניה יש להם ושלישית אין להם. ושפיר יש לומר דאמנם קדושה הבאה על ידי ירושה קיימת מזמן עזרא, דקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא. אך חיוב מצות תרומה אינו מדאורייתא, דחסירה ביאת כולכם, וליכא תנאי שמחייב במצות תרומה.

והנה, בית הלוי מתרץ קושיא זו על פי דרכו, דכיון דאיכא קדושה דאורייתא, דקדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, ממילא חיוב התרומה הוא מדאורייתא משום השבועה. אמנם הרב זצ'ל כבר הוכיח דאין לומר כן.

על כן מבאר הרב זצ'ל דקושית הגמרא היא משום דר' יוסי קאמר דאיכא ירושה שניה אך אין ירושה שלישית, וירושה היינו קידוש הארץ. מוכח דקדושה שניה היתה קדושה גמורה שאין אחריה קדושה אחרת. ואמנם, גם הרמב'ם מודה דקדושה שניה היתה גמורה, משום דקדושה שניה היתה על ידי ישיבה:

'לכן בכל עת שמתישבים בארץ אנשים מישראל, יחידים או רבים, הרי היא עומדת באותה הדרגה של הירושה השניה'.

אבל אין לומר דלא תהיה קדושה שלישית, דכיון דאין חיוב תרומה מדאורייתא, כיון דלאו כולהו סליק, ממילא חסירה קדושת ארץ ישראל לענין תרומה ומעשרות. וכן ה'ה ביחס לכל המצוות התלויות בארץ. וכמו שכתב הרב זצ'ל שם:

'... לפיכך אין לומר שיסבור ר' יוסי שתרומה בזמן הזה דרבנן משום חסרון ביאת-כולם. שהרי אם יש דבר שלא נתחיבו בו בירושה שניה, אע'פ שהיתה ירושה לכמה דברים, - שנתקדשה ארץ ישראל עכ'פ לדברים התלויים בירושלים ובמקדש, - אם-כן אע'פ שחשיבא ודאי ירשה אבל מ'מ הלא יש עדיין ירושה שלישית לחיובי שמטות ויובלות, אלא שמעת מינה, שירושה שניה עשתה את הכל ואין להם ירושה שלישית...'

ובהמשך דבריו כתב הרב:

'... מכל-מקום זהו פשוט, שאם ע'י ביטול כל יושביה עליה נתבטלה חובת תרומה, וכיון דלא מחלקין בין לישן ללישן הוא-הדין גם בכל אלו המצות, אם-כן הלא ישנה ירושה שלישית לגמרי, ור'י דסבר שאין כאן אי-אם שתי ירושות על כרחין ודאי סבר תרומה בזמן הזה דאורייתא.

ומלבד דיוק הלשון של ירושה שלישית אין להם, גם מדדריש קרא לירושה שניה מוכח שהיתה ירושה לחיוב כל המצות שבארץ מן התורה וממילא כיון דקדשה לעתיד לבא הוי הכל מה'ת'.

ובסוף דבריו כותב הרב זצ'ל בדעת הרמב'ם:

'... ולא הזכיר כלל דרשא דר' יוסי משום דסבר שהיא אתיא כמאן דאמר דחיילא קדושה שניה מה'ת, והא סבר שאינה אלא מדרבנן, כמו שבאר שם בסוף הפרק. וכמו כן דייק בלשונו שם (הלכה כ'ו): וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית', שתהיה לנו ירושה שלישית, ולכן עכשיו אין נוהגת תרומ'ע מה'ת והוא-הדין שמיטה ויובל, ועתידות הן לחזור בביאת כולם בירושה שלישית, מן התורה'.

נמצא על פי ביאורו של הרב זצ'ל דהרמב'ם אמנם ס'ל דמצד קידוש הארץ, אין חסרון בקדושת עולי בבל. אבל מצד חסרון של ביאת כולכם, ממילא חסירה קדושה, כיון דאין חיוב לקיים את המצוות מדאורייתא.

ועל פי זה ממילא נפל כל בנינו של בית הלוי, דכל דבריו בנויים על כך דקדושת הארץ היא גמורה, ואין חסרון אלא בתנאי בחיוב קיום המצוה. ואילו לפי דברי הרב זצ'ל, כיון דאיכא חסרון בחיוב המצוה, ממילא תו ליכא קדושה לאותה מצוה.

לכאורה יש מקום ששם הרב זצ'ל עצמו סותר יסודו זה. הרב זצ'ל (פרק ה ד'ה אלא שדברי הרמב'ם קשים) מקשה על הרמב'ם שבהלכות תרומות מבואר שבימי עזרא היה חיוב תרומה מדרבנן, כיון דלא היו רוב יושביה עליה. וא'כ מסתבר שגם בימי בית ראשון, משגלו השבטים ראובן, גד וחצי שבט המנשה, נתבטל חיוב תרו'מ. ואילו בהלכות בית הבחירה כתב הרמב'ם דחיוב תרו'מ תלוי בקדושת הארץ, ופקעה הקדושה כשבטל הכיבוש בימי בית ראשון. נמצא לפי זה שאין החיוב תלוי ברוב יושביה עליה כלל.

ותירץ הרב זצ'ל:

'לכך נראה, שמלבד עצם דין ביטול חיוב המצות התלויות בארץ, שבזה י'ל שהרבה מהן תלויות בביאת כולם, כמו יובל ודדמי ליה, יש עוד דין מיוחד של ביטול הקדושה דהיינו שאפילו כשיתמלאו תנאי חיוב המצות התלויות בארץ יהיה צריך עדיין קידוש חדש שתחזור קדושת הארץ. והרמב'ם בהלכות בית­­­­-הבחירה לא עסיק ע'ד חיוב המצות ופטורן מצד עצמן כ'א ע'ד קדושת הארץ הצריכה לזה, וע'ז אמר שאע'פ שמשגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה בטל חיוב היובלות והמצות הדומות להם, מ'מ קדושת הארץ לא בטלה כלל, ואם היו חוזרים כל יושביה לא היו צריכים לקידוש חדש, כיון שבכלל ארץ ישראל היתה מוחזקת בידם; וי'ל, שגם החלק הנכבש אין צריך קידוש חדש, ואפי' אם נאמר שאותו החלק יהיה צריך קידוש חדש, אבל החלק הנשאר ביד ישראל, אע'פ שכ'ז שלא היו כל יושביה עליה הופקעה גם ממנו חיוב כמה מצות התלויות בארץ מה'ת, מ'מ כיון שחזרו נתחייבו ולא יהיה צריך כלל שיחזרו ויקדשו אותו...'

ועיי'ש שעוד האריך בזה.

תירוץ הרב זצ'ל הוא שהרמב'ם מבאר בהלכות בית הבחירה שביחס לקדושת ירושלים והמקדש אי'צ קידוש חדש, ורק ביחס לקדושת ארץ ישראל למצוות התלויות בארץ קיים דין זה של קידוש מחדש. ובאמת שמגלו שבט ראובן, גד וחצי שבט מנשה וחזרו בימי יאשיהו (אליבא דר' יוחנן, ערכין לג.), לא היו צריכים קידוש מחדש, כיון שעדיין קדושת ארץ ישראל למצוות התלויות בארץ לא בטלה.

הרי לנו דס'ל לרב זצ'ל בדעת הרמב'ם, דאף דהופקע חיוב תרו'מ בימי גלות שבטי ראובן, שמעון וחצי שבט מנשה, לא בטל קדושת הארץ. וכשחזרו בימי יאשיהו, חזר חיובן ללא צורך לקדש את הארץ מחדש.

ואמנם, כדי שלא יהיו דברי הרב זצ'ל סותרים זה את זה בדעת הרמב'ם, נאמר שהכרח לומר בדעת הרמב'ם שחסרון בתנאי חיוב המצוה גורר אחריו גם חסרון בקדושה. אלא שכאן הרב זצ'ל מסייג כלל זה, שאם קיימת קדושת הארץ לפחות ביחס לחלק מארץ ישראל, כשיתמלא התנאי, אין צריך לקדש את הארץ מחדש.

ואולי נגדיר לפי זה שחסרון בקדושת הארץ מונעת החלת קדושה, אך לאחר שהקדושה כבר חלה, תו לא פקעה. ועל כן, כל מה שמתבאר בדברי הרב זצ'ל בביאור הסוגיא דיבמות, אינו אלא לענין ירושה שניה ושלישית, דהיינו קידוש הארץ. אבל אין זה נוגע לקדושה שחלה אם היא פוקעת או לא.

וכעין סברא זו מצאנו בדברי החתם סופר לתרץ את שיטת ר'ח, כפי שהבאנו לעיל. ז'ל החתם סופר (חידושים לנדה מו:) השייכים לענינינו:

'ולפע'ד ס'ל לר'ח דיהושע קידש את הארץ באופן שכל פעם שיצאו ממנה ישראל ויחזרו ויהיה ביאת כולכם יתחייבו בחלה וכמו ביובל דבעי' כל יושביה עליה ואי נסתלקו יושביה בטל היובל ואי חוזרים אח'כ ממילא חזר היובל לאיתנו. וצ'ל דכך היה הקידוש מעיקרא שיהיה הארץ קדוש לכשיהיו כל יושביה עליה ינהג בו יובל ומ'מ אי נמי אין כל יושביה עליה לא בטלה מפני זה קדושת הארץ אלא כשחזרה הרי היא בקדושתה קמייתא ואינה צריכא קידוש מחדש...'

ואף שלעיל הוכחנו שאין הרמב'ם סובר כר'ח בביאור דברי ר' יוסי, דקדושה שניה היא קדושת יהושע ושלישית קדושת עזרא, אבל בעיקר הסברא שפיר יכול גם הרמב'ם למסבר דכך היתה הקדושה, דכל פעם שיסתלקו בטל חיוב המצוה, אבל אם חוזרים אין צריכים לקדש את הארץ שוב, ודו'ק.            

נשוב לפלוגתא בין מרן הרב זצ'ל ובין בית הלוי בביאור הסוגיא דיבמות אליבא דרמב'ם. צ'ל שהמחלוקת ביניהם תלויה בזה אם נאמר שהקדושה של כל מצוה ממצוות התלויות בארץ היא קדושה נפרדת או שהכל היא קדושה אחת. שהרי גם הרב זצ'ל מודה שנתקדשה הארץ בקדושה גמורה למצוות הקשורות בעבודת המקדש, דהיינו ביכורים עומר ושתי הלחם, וכפי שהבאנו את דבריו לעיל. אלא דס'ל לרב זצ'ל שאעפ'כ יתכן שלענין המצוות האחרות שאינן תלויות במקדש אין קדושת הארץ. ואילו בית הלוי ס'ל דאין חילוק בין זה לזה והכל הוי קדושה אחת. וכן מבואר במפורש בדבריהם מחלוקת זו, וכפי שנבאר בהמשך בעזה'י.       

ו. מחלוקת בית הלוי והרב זצ'ל בתלות בין חיובי המצוות ובין קדושת הארץ

בית הלוי, שהאריך בדין שמיטה בזמן הזה, ר'ל שאף אי נימא דשמיטה בזמן הזה דרבנן, בכל זאת יש בשמירתה מצ'ע דאורייתא ועל כן יש להחמיר בספיקא. וכל זה משום שקדושת הארץ היא דאורייתא, והחסרון הוא משום שיש חסרון בתנאי החיוב. לעיל הבאנו את דבריו בענין השבועה, וכאן נעיין בדבריו בענין קדושת הארץ.

ז'ל בית הלוי (חלק ג, סימן א, אות ז):

'עוד זאת דע כי לא כל תקנות דרבנן דומים ויש בהם חילוקים. א' יש מהם מה שאסרו חכמים או מה שתיקנו בדבר שבעצמו של זה הדבר אין בו איסור דאורייתא ורק משום סייג לגדר שלא יפגעו בדאורייתא וכדומה ובזה הוא דאמרו ספק דרבנן להקל. אמנם מה שהדבר בעצמו הוא מצוה דאורייתא והמקיימה עושה אותה מצוה ממש אשר התורה ציותה עליו ורק מצד אחר אינו מחויב בה בזמן הזה וכמו איסור שביעית אם נאמר דלא בטלה הקדושה גם עתה וא'כ הרי המקיימה עושה הוא מצוה דאורייתא דרצון התוה'ק דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ורק אין החיוב בה עתה משום דאין היובל נוהג ורבנן תיקנו שיתחייבו בה עתה אבל עצם העשיה בשמירת שביעית הוא מצד עצמה מצוה דאורייתא הוא חמור יותר משארי דרבנן והמקיימה שכרו גדול, ואם הפסוק אמר עקב אשר שמע אברהם בקולי... א'כ ק'ו השתא שכבר ניתנה התורה וכבר נתחייבו בה ושמרו שביעית ורק לשעה נפטרו מחיובה ולמחר יבנה בית המקדש בב'א ובודאי דלא גרע השתא מקודם מתן תורה ושודאי רצון התוה'ק שישמרו אותה ישראל אע'ג דחיובא ליכא, ועל כגון זה בא ג'כ חיוב מדברי קבלה על ידי הנביאים וכמו שאמר הכתוב בירמיהו (ל'א, כ') 'הציבי לך ציונים שימי לך תמרורים שיתי לבך למסילה דרך הלכת וכו''... ובזה ניחא הא דקרי לשביעית דאורייתא ומשו'ה ג'כ החמיר ר' יוחנן בספיקא דדינא ופסק דגם בשטר שיש בו אחריות נכסים משמט, וסברא זו שייך רק להטעם משום שאין יובל אבל להאומרים דקדושה שניה בטלה לא שייך זה דהרי כששומר שביעית בזמן הזה אינו עושה מצוה דאורייתא בעצם דהמצוה דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ועתה אם נאמר דבטל הקדושה הרי הוא כעושה ולובש ציצית בלא בגד של ארבע כנפות שאין עושה מצוה דאורייתא ולדידהו הוי שביעית בזמן הזה כשארי דברים שתיקנו רבנן משום גדר וסייג'.

עיקר סברתו של בית הלוי היא שכיון קדושת הארץ קיימת, וקדושתה מהתורה, א'כ המשבית את הארץ בשביעית מקיים מצות עשה של תורה, כי רצון התורה שהארץ הקדושה תשבות. ומה שפטור מהמצוה אין זה כעושה ציצית בבגד שאינו של ד' כנפות.

והנה, כעין סברא זו קיימת בדעת הרמב'ם בהלכות תרומות הפוטר מחיוב תרומות משום שחסרה ביאת כולכם. ויש לדון מה יהיה הדין אם מפרישים תרו'מ בזמן הזה לפי הרמב'ם, האם חלות התרו'מ יהיה מדאורייתא או מדרבנן.

עיי' בהר צבי (עניני זרעים, ח'א, סימן י'ג) שהאריך בזה. הנושא של התשובה שם הוא תירוץ על קושית הנודע ביהודה, שהרמב'ם בהלכות מאכלות אסורות מונה חומרת מאכלות אסורים לענין הקל הקל קודם, ושם דן בתרומה שאיסורו מהתורה. וע'ז הקשה הנודע ביהודה שהרי הרמב'ם ס'ל דתרומה בזמן הזה דרבנן.

וכתב בהר צבי ליישב דס'ל לרמב'ם דפטור ביאת כולכם אינו אלא לענין חיוב ההפרשה, אבל כיון דקדושת הארץ לא נפקעה, אם הפריש הוי תרו'מ מדאורייתא. עיי'ש שהביא סימוכין לסברא זו ברמב'ם מאחרונים. ושם האריך בזה.

אמנם בהמשך דבריו מוכיח ההר צבי שלא יתכן לומר כן, שהרי שיטת הרמב'ם דבתרומה בזמן הזה אוכלים כהנים בחזקה, כיון דתרומה בזמן הזה הוי דרבנן. מוכח דס'ל דגם לאחר הפרשת תרו'מ אינו אלא מדרבנן.

על פי זה מוכח דגם אי איכא רק פטור ממ'ע דקדושת הארץ, שוב אין חלות מהתורה לקיום המצוה. ומזה גופא לכאורה יש מקום לדחות את חידושו של בית הלוי.

אמנם יש אולי לחלק בין נדון ההר צבי ובין דברי בית הלוי. בתרו'מ בעינן מעשה הקדשה, דהיינו שיפרישו את הפירות ויקראו עליהם שם תרו'מ. ובזה יש לומר דכיון דאין חיוב הפרשה מהתורה, תו ליכא במעשה הפרשתו מעשה המחיל קודשת תרו'מ מהתורה. אבל בשביעית אין צריך מעשה כדי להחיל קדושה על הארץ, והשומר שביעית מקיים מצות עשה בשב ואל תעשה, דהיינו שאינו עובד את האדמה.

והנה, מה דפשיטא ליה לבית הלוי דגם אם חסר תנאי חיוב מצוה, עדיין הקדושה של הארץ לענין קיום אותה מצוה היא דאורייתא, מצאנו בדברי ר' חיים דפשיטא ליה להיפך. בחידושי ר' חיים הלוי על הרמב'ם (מהלכות שמיטה ויובל יב,טו) מאריך ר' חיים לבאר דעת הרמב'ם לענין קידוש בתי ערי חומה. ושם כתב ר' חיים, כמו שראינו לעיל, דשמיטה ויובל מהוים מקור לדעת הרמב'ם שללא ביאת כולכם אין חיוב תרו'מ מהתורה. וכתב על כך ר' חיים:

'והנה הך דינא דביאת כולכם לא דמי להך דינא דכל יושביה עליה דמבואר בהסוגיא דערכין (דף ל'ב) שהבאנו למעלה דתלי רק בשנת היובל עצמו בשעתו אם היו אז כל יושביה עליה אם לא, אבל לא כן הך דינא דביאת כולכם, עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה, דאז הוא דצריך שיהא ביאת כולכם, והכי מבואר בכתובות דף כ'ה [ע'ב] דקאמר דלהכי חלה בזמן הזה דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, ולא קאמר בפשיטות משום דעתה אין עליה כל ישראל, הרי להדיא דהעיקר תלוי רק בשעת ביאה וירושה, וכן מוכיח לשון הרמב'ם בפ'א מהלכות תרומות שם שכתב ז'ל שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה עכ'ל, הרי מבואר בדבריו דתלוי רק בביאת כולכם של שעת ירושה.

ונראה עוד מזה, דבאמת הך דינא דביאת כולכם הוא זה דין שחייל בעיקר הירושה והקידוש, דרק בירושה כי האי שיש בה ביאת כולם הוא דמתחייבים בתרומות ומעשרות ושמיטה ויובל, ובחסר ביאת כולם מיקרי עוד לא נגמר עצם הירושה והקידוש לענין חיובא דתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות, והוי זה חסרון בעצם הארץ דלית בה עוד חיובא דתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות.

ונמצא דבירושה שניה דלא נהגו יובלות הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, וזה הוי רק חסרון בנהיגת וקיום היובל, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, דזה הוי חסרון בעצם הארץ בעיקר דין ירושתה וקדושתה, דמיחסר בה עוד חיובא דיובלות.

ולפ'ז נראה, דמשום הך דינא דביאת כולכם, כיון דהוי זאת חסרון בעיקר הירושה לענין שמיטות ויובלות, א'כ ממילא דבירושה שלישית שיבאו אז כל ישראל ויהיה נשלם אז חיוב הארץ בתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות יהיה אז גם גמר הירושה לענין זה, וא'כ י'ל שזה הגמר יהיה צריך גם ב'ד כמו עצם ירושת הארץ'.       

הרי שר' חיים ס'ל דאם חסר תנאי דביאת כולכם, שוב חסר גם בקדושת הארץ לענין המצוות התלויות בכך. כן ר' חיים מבאר את שיטת הרמב'ם. ולפי זה בודאי לא שייך למימר כדברי אביו בית הלוי, שגם אם חסר תנאי לחיוב במצוה, עדיין רצון התורה הקדושה שהארץ הקדושה תשבות בשביעית.

הרב זצ'ל במבוא לשבת הארץ מאריך לחלוק על דברי בית הלוי. וז'ל (מבוא לשבת הארץ, פרק ז, ד'ה ומה שהגאון בית-הלוי מצדד לומר):

'... אין זו סברא ברורה דממ'נ: אם ניזיל בתר כללות קדושת הארץ הרי הדבר ברור {וכדלקמן בד' כפתור-ופרח} שלעולם עומדת היא ארץ ישראל בקדושתה הכללית, אפילו אם המצות מופקעות ממנה, כמו שהיתה עומדת בקדושתה מעולם ובימי האבות אע'פ שלא נתחיבה עדיין במצות התלויות בארץ... ממילא משמע שכשנבא לדון מצד היחש הכללי של קדושת הארץ אין הבדל אם ביטול חובת השמיטה הוא מפני ביטול היובל או מפני החורבן. ואם עיקר הדבר, שתעשה כאן תקנת חכמים כמידי דאורייתא הוא תלוי בבטול קדושת המצות בפרטיות, אף אנו נאמר שכל מצוה שבטלה בטלה קדושתה הפרטית וכמשכ'ל, וכשבטלו היובלות בטלה קדושת-הארץ הפרטית שלגבי יובלות, וכשבטלו השמיטין מן התורה על ידי ביטול היובלות בטלה קדושת הארץ הפרטית שלגבי שמיטין...'

גם לענין השאלה אם יש קנין לעכו'ם להפקיע קדושת הארץ או לא, ס'ל לבית הלוי דגם אם שביעית בזמן הזה דרבנן, לענין קדושת הארץ הויא דאורייתא. ועל כך כתב הרב זצ'ל (מבוא לשבת הארץ פרק יא ד'ה ומה שכתב):

'ומה שכתב בבית-הלוי שלדעת הסוברים שקדושת שניה לא בטלה, אע'ג דלדידהו שביעית בזמן-הזה מדרבנן, מ'מ מדלא בטלה קדושת-הארץ לעניני תורה גם בהא מילתא שהוא דרבנן לא בטלה, איני רואה שום הכרח לזה. כי היאך אפשר לנו להשוות את מה שחלקה תורה, וכיון דלהא מילתא דשביעית הקדושה הוא דרבנן הרי היא יכולה להיות נפקעת ע'י קנין נכרי'.

ונראה דגם לענין זה אזלו לשיטתייהו.

עוד מצאנו שנחלקו בזה בית הלוי והרב זצ'ל בביאור שיטת רש'י בסוגית פרוזבול.

איתא בגיטין (לו.):

'תנן התם פרוסבול אינו משמט זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן... ומי איכא מידי דמדאורייתא משמטא שביעית והתקין הלל דלא משמטא? אמר אביי בשביעית בזמן הזה ורבי היא דתניא רבי אומר 'וזה דבר השמיטה שמוט' בשתי שמיטות הכתוב מדבר אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים, בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים בזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים...'

וכתב שם רש'י:

בשביעית - כרבי סבירא ליה דאמר שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה דרבנן הוא. ואע'ג דהלל בבית שני הוה, סבירא ליה לאביי דבבית שני הואיל ולא היה יובל נוהג לא נהגו שמיטין מדאורייתא... ומצאתי בתלמידי רבינו יצחק הלוי שכתב במסכת גיטין בירושלמי מנין שאין השמיטה נוהגת אלא בזמן שיובל נוהג וזה דבר השמיטה שמוט ... אבל בת'כ ראיתי דשביעית נוהג בזמן שאין יובל נוהג ואמר אני שהוא מחלוקת.

בזמן שאי אתה משמט קרקע - כגון עכשיו שבטלה קדושת הארץ.

והקשה בית הלוי (פרק א, אות א,ב) מדוע רש'י כתב דטעמא דרבי הוא משום דבטלה קדושת הארץ, ולא כתב כבדברי רבי דהטעם הוא משום דשביעית תלויה ביובל. ועיי' שם מה שכתב בזה. על כל פנים פשיטא ליה לבית הלוי דכוונת רש'י לביטול קדושת הארץ מחמת חורבן בית המקדש.

אמנם הרב זצ'ל כתב (מבוא לשבת הארץ פרק ב, ד'ה ובדברי רש'י):

' ...נראה שהדברים כפשטם, שמפני שבטלו היובלות בטלה קדושת הארץ לענין השמיטה לדעת רבי... עכ'פ ראוי לומר, שרש'י קורא כאן קדושת הארץ את קדושת השמיטה וכן קדושת היובל, שבאלו הקדושות אנו עסוקין כאן. ואין אנו צריכים לומר שרש'י מערב כאן שני ענינים: ביטול השמיטה מה'ת משום ביטול היובלות לפי רבי, ועוד מצד ביטול קדושת הארץ מזמן החרבן ואילך, שאין דבר זה נוגע כלל למה שיסבור רש'י לדעת רבי בעצם דין קדושת הארץ אם קדושה שניה קדשה לשעתה או לע'ל...'

ושם עוד האריך והרחיב את הביאור בזה.

על כל פנים כל דברי הרב זצ'ל הם לשיטתו דס'ל דתנאי הגורם לביטול מצוה, מביא גם לביטול קדושת הארץ לאותה מצוה. אך לפי בית הלוי, כיון דרש'י איירי בביטול קדושת הארץ, אין ביאור אלא משום דקדושה שניה לא קדשה לעתיד לבא.

הרי שנחלקו בית הלוי והרב זצ'ל ור' חיים אם יש לדון על קדושת הארץ

למצוות התלויות בארץ כקדושה כללית, או שיש קדושה לכל מצוה ומצוה. ודברי ר' חיים מתאימים בדיוק לדברי הרב זצ'ל כאן, וכן בפ'ה ובפ'ח אות ט' מהמבוא לשבת הארץ. וכפי שהבאנו את דבריו לעיל.

ונראה על פי דבריהם שיש לפרש את המשנה בריש כלים שהבאתי לעיל דז'ל המשנה (א,ו):

'עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות'.

הנה, על פי דברי בית הלוי, תתפרש המשנה שישנה קדושה לארץ ישראל, ועל כן איכא חיוב לקיים בה מצוות התלויות בארץ, כגון עומר, ביכורים ושתי הלחם. ומה שכתב התנא 'ומה היא קדושתה', הכוונה היא - מהן התוצאות המעשיות של קדושה זו. ואילו לפי ר' חיים והרב זצ'ל תתפרש המשנה, שקדושת ארץ ישראל היא למצוות אלו המתקיימות כשבית המקדש קיים מדאורייתא.

אמנם מו'ר הגר'ש ישראלי זצ'ל (ארץ חמדה, ספר ראשון, שער ג, סימן ג אות א) כתב דדבר זה, אי איכא קדושת הארץ לכל מצוה בפני עצמה, תלויה במחלוקת הרמב'ם והתוספות בביאור הגדרת מצוה התלויה בארץ (עיי' מה שכתב בענין זה בשער ב', סימן א', אות ו'. ומה שמצויין בשער ג' הנ'ל היא טעות דפוס). הרמב'ם ס'ל דההגדרה היא מצוה התלויה בארץ ישראל. ואילו התוספות ס'ל דההגדרה היא מצוה שהיא חובת הקרקע. על כן ס'ל לרמב'ם דתנאי קיום מצוות התלויות בארץ הוא שם ארץ ישראל. ובזה אין הבדל בין מצוה ובין מצוה, דשם ארץ ישראל אחד הוא. ואילו התוספות ס'ל דאיירי במצוות שהן חובת הקרקע. וע'כ יש מקום לחלק בין חובה לחובה, וכל חובה היא חיוב עצמי, וקדושתה עצמית. ושם העיר שהרב זצ'ל אינו סובר כן.

אמנם מה שכתב מו'ר הגר'ש ישראלי זצ'ל בביאור דעת הרמב'ם, הוא משום שכנראה מפרש ששם ארץ ישראל וקדושת ארץ ישראל אחד הם. ואמנם קצת משמע כן בהלכות בית הבחירה שהבאנו לעיל, שאם חסרה קדושת הארץ חסר גם שם ארץ ישראל. אך אין זה הכרח לומר כן, דיש לומר דבהפקעת קדושת הארץ, ממילא פקעה שם ארץ ישראל. אבל שם ארץ ישראל הוא תלוי גם בעצם מציאותו העצמית. ועל כן שפיר יש לומר בדעת הרמב'ם כדברי הרב זצ'ל, שאם חסרים תנאים לחיוב מצוה מסוימת, ממילא פקעה קדושת הארץ לאותה מצוה. אמנם שפיר יש לומר דשם ארץ ישראל לא פקעה לגמרי, שהרי סוף סוף נשארה קדושה לענין מצוות אחרות, ובמיוחד לקדושת המצוות התלויות במקדש, כגון עומר, שתי הלחם וביכורים, ודו'ק.



[1] דברי מדרש רות צ'ב, שכ'כ שם:

'... מעשרות מניין, דא'ר ברכיה בשם (ר') קריצפה בעוון תרומות ומעשרות גלו, שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר כיון שגלו נפטרו והם חייבו עצמן מאליהן מה עשו אנשי כנסת הגדולה כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום, הה'ד (נחמיה י') 'ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים ועל החתום', כתוב אחד אומר ועל החתום וכתוב אחד אומר ועל החתומים, היאך, אלא ועל החתום זה בית דין של מעלה, ועל החתומים זה בית דין של מטה...'

וצ'ב מדוע היו חכמים צריכים אישור מהשמים לתקנתם – במה שונה התקנה לחייב במצוות התלויות בארץ משאר התקנות שתקנו בזמן בית שני.

שוב ראיתי מה שכתב הרב זצ'ל בענין מדרש זה במבוא לשבת הארץ (אות ח, ד'ה ובעיקר הדבר נראה):

'... ובעיקר הדבר נראה ששבועה היתה בכתב וכבר קהו בה אקהייתא מרבנן בתראי בדין שבועה בכתב, ועוד כנראה משם הלא רק חתמו את שמותיהם על נוסח השבועה 'באו על החתום', ואין בזה כלל משום שבועה מצד הדין והוי רק לזרוזי ובכלל תקנת-חכמים... ובמד'ר רות: ר' שמעון... מה עשו כתבו ספר ושטחוהו בעזרה ובשחרית עמדו ומצאוהו חתום, הה'ד: ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וכותבים על החתום' ולפ'ז הי' נראה, שלא היה כאן רק ענין של דברי קבלה ורוה'ק ולא שבועה ממש, ואפילו בכתב; אלא שאח'כ משמע, שבאו ג'כ על החתום כפשוטו... אמנם הדברים עתיקים אם בבא על בחתימה על השבועה נכללת בכלל שבועה, אפילו כדין שבועה בכתב, ואין כאן מקום לבירור'.

הרי מפורש בדברי הרב זצ'ל שכל ענין האמור בנחמיה (פרק י') ועליו דן המדרש, לא היה אלא לזרוזי בעלמא. ולפי'ז נראה שרצו לקבל חיזוק למעשיהם מהשמים ליתר זירוז וחיזוק. ודו'ק.

[2] ולקמן אי'ה נבאר את שיטת הרמב'ם,

[3] עיי' בערוך לנר שם ביבמות, שתי' את קושית התוספות ממדרש רות, שמדרש איירי בזמן אנשי כנסת הגדולה, ואזי לא היו אדוני הארץ. וכיון דתרו'מ תלויים בירושה, חיובם היה רק מדרבנן. אבל לאחר כיבוש הארץ חיוב תרו'מ היה מדאורייתא, כדכתבו התוספות. עיי'ש בדבריו. אמנם זה ק'ק שלא מצאנו קידוש הארץ מחדש בזמן החשמונאים.

[4] שוב ראיתי בהר צבי (זרעים חלק א, סימן יג אות ו) שכתב לבאר את הרמב'ם על פי דברי ההסבר הנ'ל בדברי הר'ח. אלא שההר צבי חידש דגם אם בשעת הקידוש לא היתה ביאת כולם, יש לומר דישראל קדשו את הארץ על מנת שיבואו ישראל תתחייב בתרו'מ מהתורה.

אמנם זה חידוש גדול, ואינו נוגע לדברי הר'ח. הר'ח איירי בקדושת יהושע שהיתה קדושה גמורה. ואילו ההר צבי דן על קדושה שניה שבה לא נתחייבו ישראל בתרו'מ לשיטת הרמב'ם משום דלא היתה ביאת כולם. ומנלן שיש אפשרות לקדש את הארץ גם אם אין מתחייבים במצוות התלויות בארץ על מנת שלאחר זמן יתחייבו. וצל'ע.

[5] במבוא שבת הארץ הרב זצ'ל (סוף פרק יב, סוף ד'ה ובדעת הרמב'ם עוד יש לדייק) עונה על קושיא זו, דכיון דמעשר שני תלוי בקדושת ירושלים, וקדושת ירושלים אינה בטילה, הו'א דה'ה כל המעשרות. אמנם הרב זצ'ל עצמו הולך בדרך אחרת לבאר את הרמב'ם, וכפי שיתבאר בהמשך דברינו בעז'ה.

[6] כוונת הרב זצ'ל לדברי התוספות ביבמות דף פ'א ע'א ד'ה מאי.

[7] ובסימן ז' שם כתב עוד סברא דקיום שביעית יהיה דאורייתא, אף אם חיובו מדרבנן. ונאריך בזה לקמן בעזה'י.